ההיאחזות הראשונה

מפקד הפלוגה שירדה להקים את נחל-עוז, היה דני מט. כאשר יצא דני מט בדרכו למחנה בית דראס, התלבט במחשבתו על נוסח הנאום שישא לפני החיילים, העומדים להקים את נחל-עוז, ואיך ימצא את המילים ההולמות לתיאור השילוב המופלא בין המגל והחרב. אולם, כאשר הגיעו מאה החיילים שלו, לא נותר בו עוד שמץ התלבטות. קבלת-הפנים היתה מהממת.
מאה החיילים, - כולם בודדים שהובאו ממשקים שונים לאחר שבועיים של אימונים – צרחו במלוא גרונם, עוד בהיותם על המשאיות: "לא רו-צים, הי-אח-זות!"
הקריאות הקצובות הללו עוררו בו צמרמורת, ואז גמלה בו ההחלטה: הוא ינהג בהם כחיילים לכל דבר, יקפיד עימם על קוצו של יוד, אף אם שכר המישמעת הנוקשה ייצא באובדן הסימפאטיה שלהם אליו.
דני מט, יחד עם כל הלהקה הרוחשת הזו, נסע כעבור חודש של אימונים בשיירת משאיות על הכביש המוביל לעזה. באחד מעיקולי הדרך עצר את המכוניות, הציץ במפה, חזר והביט בשטח – ומצא את נקודת-הציון, עליה אמורה היתה לעלות ההיאחזות הראשונה. היתה זו גבעה, שהתנשאה לא הרחק ממוצבי המצרים. כאן יש להזכיר, כי הימים היו ימי הדרום הפרוע, כשמסתננים מעזה עשו בשטח הפרוץ ההוא כבתוך שלהם, הניחו מוקשים על הכביש שקישר בין הישובים הבודדים שבאיזור, גנבו רכוש, וזרעו מוות. את הפירצה המסוכנת הזו אמורים היו אנשים נחל עוז לסתום.

31

לאחר זמן התברר, כי מט "פספס" את הגבעה היעודה, שנקבעה, על ידי המומחים. אבל המציאות גברה, עקב הטעות, על התכנון המוקדם, ונחל-עוז יושבת היום ב"טעות" במקומה.
לאחר ש"אותרה" הגבעה, ירדו האנשים מהמשאיות, וכשנשקם בידהם החלו לטפס עליה. הגיעו – והתחפרו. חצי שעה לאחר מכן נדהמו לגלות, כי מולם, על גבעה סמוכה, נרקמת פעילות אינטנסיבית: משאיות מצריות הגיעו למקום, מתוכן זינקו חיילים מצרים – והחלו להתחפר אף הם.

הנחלאים רבצו שעות ארוכות בשמש היוקדת, כשהם ממתינים לבוא משאיות האספקה והציוד. אלה הגיעו סוף סוף, ואז, כשהם מלאים טענות כרימון, החלו מקימים את המאהל.
"החלטתי ללחוץ עליהם מן ההתחלה", נזכר דני מט, "לעשות אותם חיילים במלוא מובן המילה, להחזיק אותם במשמעת קפדנית ולהפוך אותם ליחידה לוחמת. הם יחרשו את האדמה כחיילים, יקימו את גן הירק כחיילים, וכך תיבנה ההיאחזות."
בינתיים ירד הלילה הראשון על חבורת נחלאים, שלא רצתה בכלל להגיע למקום; על קבוצת אנשים שלכל אחד מהם היה צרור של בעיות התלוי לו מאחורי גבו. רובם ככולם היו עולים חדשים שהוטל עליהם להיות פלוגה מבצעית, להחזיק את קו הרצועה ולהקים ישוב חקלאי. הן חשו עצמם מופקרים, זנוחים, זרוקים בשטח. שומרים פטרלו ליד הגדר שהוקמה במשך היום, נבעתים עד שורשי שערותיהם מצרור יריות אשר נפלט מנשקו של חייל מצרי מהיחידה שהתמקמה ממול.
לא רבים עצמו עין כל אותו הלילה. ההווה נראה להם קודר, והעתיד אפל עוד יותר. אבל, הימים, החודשים והשנים, שבאו בעקבות אותו לילה ראשון הוכיחו כי היה טעם בהקמת הנקודה ההיא במקום ההוא.
שמו של המקום טרם נקרא אז נחל-עוז. משה נצר, מפקד הנח"ל באותה תקופה, נזכר: "חיפשנו שם, שימחיש את ההבדל בין ישוב אזרחי לישוב של חיילים. השם היאחזות נגזר מהשורש 'מאחז' – החזקה של מקום. לא רצינו לתת שם קבוע לנקודה, שהרי לא ידענו אם בכלל יהפוך לישוב קבע. על כן נקראה ההיאחזות בשם 'נחלאים א' – מול עזה'. וכך הקמנו מאוחר יותר גם את שאר ההיאחזויות שנקראו נחלאים ב', נחלאים ג' וכן הלאה, עשר היאחזויות.
בין החיילים היו גם שני אזרחים – יעקב פלומין ואלתר זס מתל-יוסף, שתפקידם היה להדריך את הנחלאים בעבודות חקלאיות. על הצד הצבאי היו מופקדים המ"פ דני מט והמג"ד יעקב נעים. אנשי הסגל 'קרעו' את הנחלאים במשמעת ובאימונים, והאזרחים אך הם לא הקלו ראש בתפקידם. אלתר זס, למשל, חפר יחד עם החיילים במכושים ובטוריות תעלה לאורך ארבעה ק"מ, באדמת-הבור הקשה, כדי להביא מים למקום. אפשר היה, כמובן, להמתין עד בוא מחפר למקום, אולם לזס היתה אידאולוגיה, לפיה מי שמביא מים, במו-ידיו, נקשר למקום בקשר בל-יינתק.

30C

ורדה ויעקב אבוטבול, בחתונה הראשונה שנערכה בנחל עוז

והיו גם טעויות. באחד הימים, כששתלו הנחלאים חלקת בצל, הם תקעו את כל הבצלים במהופך – וכל העבודה ירדה לטמיון. מקרה אחר, שכמעט הסתיים באסון, אירע בעת מדידת אדמות בסביבת ההיאחזות. אלתר זס ומספר נחלאים מההיאחזות יצאו לשטח, והלכו לאט, רכונים, בוחנים את האדמה בקפדנות. אז קיבלה יחידה צבאית, שהיתה מוצבת בסמוך, ידיעה לפיה נראתה קבוצת ערבים מתקדמת בזהירות בשדות נחל-עוז ומתגנבת לכיוון המשק. למקום נשלח מיד קומנדקר ובו כיתת חיילים לחיסול המסתננים. לפתע, זמן קצר לפני הירי, זיהה אחד מחיילי הכוח את אלתר ושאג: "זה אלתר! חבר'ה, זה אלתר!"
כאמור, יחידת הנחלאים, שעלתה למקום, הורכבה רובה ככולה מעולים חדשים. ילידי הארץ שביניהם היו מיעוט מבוטל. אחת הצבריות היתה שושנה לפקוביץ, שהתוודתה אז בגלוי: "בין סיום לימודי בבית הספר לבין גיוסי לנח"ל עבדתי כפקידה. להיאחזות באתי רק בתוקף פקודה. אני יודעת כבר עכשיו, שלא אשאר כאן יותר משיהיה עלי. פשוט, אין זה לרוחי..."
משה מנשה, מן המחזור הראשון של הנחלאים בהיאחזות הראשונה, סיפור: "דרכי לארץ נמשכה זמן רב, מאחר שעשיתי חודשים ארוכים בקפריסין, תחנת-בינים-מאונס בדרך מרומניה לישראל. אחרי שנתיים של הכשרה בדגניה א' התגייסתי לנח"ל וישבתי שנה בקבוצת נווה-ים. כשהודיעו לי, שיהיה עלי לצאת להיאחזות, הייתי רחוק מהתלהבות, אבל כשבאתי הנה וראיתי את המקום, התחלתי להרגיש אחרת. המקום היה פשוט עצום!"
במגילת היסוד של ההיאחזות נאמר, בין השאר: "...אנו תוקעים יתד ראשונה להקמת ישוב חיילים בגבול הארץ. לנוכח פנינו גבולי המדינה ארוכים ופרוזים. ומעבר מזה שממות ארץ המצפות לגאולתן. קול הגבולים וקול האדמה, קול המוני אחינו שבארץ ואשר טרם באו אליה, קורא לנו: "עלו! חומות מגן חיות לארץ!" אנו, עולים חדשים ובני הארץ, מכל הגלויות ומכל פזורי עמנו ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, נקבצנו כאן יום ובפקודת צבא ההגנה לישראל נוטלים עלינו שמירת כברת-ארץ זו. את הנעלה, העיקרית והקשה במשימות הנח"ל אנו ניגשים לבצע היום: הקמת ישוב חיילים מגינים ובונים, שומרים ויוצרים, מפרים שממות וגוננים עליהן, כי חזון צה"ל לנגד עינינו, חזון צבא עובד ומגן. יעלה ויצמח במקום הזה ישוב שוקק חיים, יוצר חיים ומבטיח את החיים. יהא הוא אות וציון לנו ולעמים, כי פנינו לשלום ובניין. אך נדע אנו, ויידעו העמים מסביב כי את הבניין נשמור מכל משמר ועל החיים נגן ללא סייג. היום אנו מקבלים עלינו לבנות ולטפח היאחזות זו כחוליה אמיצה בשלשלת מבצעי צה"ל להמשיך מסורת ההוד של כיבוש השממה והפראת הארץ, ולממש חזון חיל הנח"ל חזון הצבא העובד. ידנו האחת תעשה במלאכה והשנייה תחזיק בשלח."
אל מול בימת הכבוד, מעוטרת בענפי תומר וברושים, עמדו הנחלאים במסדר צבאי מוזר ביותר: מחציתם עמדו בקסדות ובידיהם רובים ומקלעים, ומחציתם בבגדי עבודה כחולים, בכובעי טמבל ומכושים בידיהם.
אלוף פיקוד דרום דאז, אלוף משה דיין, אמר בדברי ברכתו לנחלאים: "אין בתוכנו כיום שמשונים, אך הנה מוטל על שכמכם לשאת את שערי עזה. לא רק גבורה פיזית דרושה לשם כך. קודם כל רמה מוסרית, רצון והתמדה – ואת אלה עליכם לגלות בעצמכם!"
על ביקור בנחל-עוז, בנסיבות שונות לגמרי, שערך כחמש שנים לאחר מכן, והוא אז ראש המטה הכללי, כותב משה דיין ביומנו "אבני דרך":
"... בלילה (5 באפריל 1956) נסענו לבקר ביישובים שהופגזו... נחל-עוז חטפה מאה פגזים של 120 מ"מ. כשבאנו ניצב המא"ז, בחור חביב ועירני, ותיאר מה שאירע ולא הביא אפילו "עצומה" אחת. פשוט, שוחח בנעימות, ודליה מן המטבח הגישה בפנים מחייכות קפה וריבה."
ובהמשך היומן: "29 באפריל, סמוך לצהריים יצאנו לנחל-עוז להשתתף שם בחתונה רבתי - ארבעה זוגות. בהגיענו למקום התברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגת החתונה, ואורחים מבחוץ מתחילים להגיע, יצא רועי רוטברג, מא"ז המשק רכוב על סוס לגרש חבורת ערבים, שקצרו בשדות המשק בסמוך לגבול. זה שלושה ימים – אמרו לנו- רועי יוצא לבדו לשדות ומגרש גנבים במכות. בעקבות הפגת המתיחות, ולאחר שהסכמנו שלא לקרב פטרולים מזויינים לקו-הגבול, החלו פלחים ערביים חוצים את הגבול, רועים וקוצרים בשדותינו. הבוקר בהגיע רועי לגבול, ירו בו הערבים, הרגוהו, וגררו את גוויתו לשיטחם. לאחר שהתעללו בגוויה החזירוה למשקיפי האו"ם."

30A

רועי רוטברג ז"ל

דברי ההספד של דיין, שנאמרו ליד קברו של רועי, בהתרגשות עצומה, שלא היתה אופיינת למשה דיין, הם מסמך בפני עצמו וראוי להביאם כאן בשלימותם.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו, כי נטען שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות-הפליטים אשר בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה גורלנו, מלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו, כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים. שערים אשר מעברם מצטופפים מאות-אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים, השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזויינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע פלדה ולע-התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני יהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם-הגבול גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוער לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות-אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע, בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבליבנו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפינו ויכלו לו."

30B

הרמטכ"ל רא"ל משה דיין, נושא דברי הספד בהלווייתו של רועי רוטברג ז"ל