הצל"ש הראשון

ב-17 במארס 1954 בוצע טבח מעלה העקרבים, שאיפיין במידה מסויימת את שיטות הפיגוע של הערבים בראשית שנות צלש-ראשוןהחמישים. במעלה תלול בגבול הערבה, כ-16 ק"מ מעין חצבה (עין-חוסוב), הותקף אוטובוס של "אגד", שהיה בדרכו מאילת לתל אביב. הנוסעים שבו מהחגיגות לציון יום השנה החמישי לשחרור אילת. באמצע מעלה העקרבים הם הותקפו ממארב. 11 נוסעים, כולל הנהג ורעייתו, נרצחו. הרוצחים נעלמו, ירדן השתתפה אף היא בחיפושים אחריהם, אך זהותם לא נודעה. ישראל נטשה את ישיבות ועדת שביתת הנשק המשותפת הישראלית-ירדנית לאחר שהיו"ר סירב להטיל על ירדן את האחריות לפשע.


אחד מלקחי אותה התקפה היה – הקמת יחידת סיור של הנח"ל, שתפקידה היה לאבטח שיירות לאילת, לחסום צירי תנועה של מבריחים, לסמן דרכים ושבילים וכדומה. באחת ההיתקלויות של סיירת הנח"ל זכה מפקד יטבתה ובאר מנוחה, סג"מ עמי רדיאן, בציון לשבח של הרמטכ"ל. היה זה הצל"ש הראשון של הנח"ל.


עמי רדיאן ישב ליד נהג הג'יפ, כשמאחוריו זוג צעירים מצרעה, שעשו את ירח הדבש שלהם במסע הרפתקאות. הם לא שיערו בנפשם, כי ייקלעו להרפתקה, שכמעט עלתה להם בחייהם. ההוראות שניתנו לסיירי הנח"ל אסרו באיסור חמור לאסוף טרמפיסטים, אבל ידם המושטת של שני הנאהבים ריככה את ליבו של עמי רדיאן.


פקודה אחרת, אותה מילא עמי בקפדנות, היתה לדווח על יציאתו מעין-רדיאן, כך שאם תתרחש תקלה כלשהי בדרך ייצא לעברו מיד כוח מבאר-מנוחה. עד אז השתתף עמי, בתפקידו בסיירת, בשתי היתקלויות אש עם מבריחים בדואים, שבאחת מהן נלכדה כמות של טונה וחצי חשיש.


כעשרים ק"מ מיטבתה, במעלה הדרך התלולה, כאשר הג'יפ נסע באיטיות, רוסס לפתע הרכב על יושביו בצרור יריות. הנערה, במושב מאחור, נשטפה בדם וזעקה מכאב, הנהג נפצע בזרועו. עמי השתלט על ההגה, סובב את הג'יפ לעבר מצוק גבוה בשטח מת והרכב נבלם בקיר.


פעולתו הראשונה הייתה חבישת הנערה בתחבושת האישית שלו והגשת עזרה ראשונה לנהג. בעלה ה"טרי" של הפצועה נתקף הלם. מכשיר הקשר רוסק.

עמי גילה את הבדואים-האורבים במרחק של כמאה מטר ממנו. הוא הוריד במהירות את המקלע מהג'יפ, הציב אותו על הקרקע וירה צרורות לעבר הגבעה, עליה היה המארב הבדואי. אנשי המארב התכוונו לחסל את כל הארבעה. הם ניסו לאגוף את הלכודים, אבל עמי החליף עמדות וירה בחסכנות, שכן חשש מפני מחסור בתחמושת.


הבדואים, שמנו 86 איש, קראו זה לזה בערבית, ניסו להסתער, אולם הירי המדוייק של עמי החזיר אותם שוב ושוב אל מקום מרבצם. חילופי היריות נמשכו למעלה משעתיים. ובינתיים הבחינו, בבאר מנוחה, כי הסיור אינו מגיע בזמן והחליטו לצאת לדרך. ובשטח, הצעירה הלכה ואיבדה דם. ברור היה, שאם לא תגיע עזרה בהקדם, יהיו סיכוייה לחיות קלושים. ואז, עם חשיכה, נראו אורות הקומנדקר של כוח החילוץ. הבדואים הגיעו למסקנה, כי עתה בוודאי אין להם כל סיכוי – והם נעלמו בחסות החשיכה. בשלב זה אירגן עמי את הפינוי לבאר מנוחה ומשם לבאר-שבע. על מעשהו זה זכה כאמור, בצל"ש הרמטכ"ל.