קרבות ראשונים

"הר-געש" במדבר
ובחזרה למגל – עוד היאחזויות: שגב ושזור בגליל, ירדן ליד איילת השחר וקציעות בדרום. במקביל התאזרחו שתי היאחזויות: נחל-עוז וגונן.
הנח"ל הפך כבר למושג. ניסיונו הקרבי היה דל מניסיונו ההתיישבותי, אך גם תורת-הקרב נרכשה. כמו בקרב הסבחה.
"הנני לציין לשבח את 307932, טוראי דן פלש, על אומץ ליבו ויזמת מנהיג בקרב. להלן תיאור המעשה: בקרב על מישלטי הסבחה בגבול איזור ניצנה הישראלי, לאחר שנפצעו מפקדיו הישירים, גיבש טוראי דן פלש קבוצת לוחמים ונהגם אחריו תוך גילוי אומץ לב עד סיום הלחימה ביעד." על הצל"ש חתום הרמטכ"ל. התאריך: 5 בינואר 1956.
היה זה הצל"ש הנחלאי היחיד בפעולה הקרבית הראשונה של הנח"ל. כדי לספר על פעולת הסבחה יש להזכיר תחילה את הקרע הכללי. החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ קבעה, שאיזור ניצנה ייכלל בשטח המדינה המצרית. כאשר פלש הצבא המצרי לארץ ישראל, הגיעה זרוע אחת שלו לניצנה ומשם התקדמה לבאר שבע כשהיא מתבצרת במשלטים לאורך הכביש. במבצע "חורב", המבצע האחרון של צה"ל נגד המצרים במלחמת השחרור נכבשה ניצנה וממנה פשטו כוחות צה"ל על קציימה, ביר-חסנה וביר-חממה.

41A

נחלאים ובדואים במאהל בנגב

בהסכם שביתת הנשק עם המצרים (24 בפברואור 1949) נקבע כי שטח הכפר אל עוג'ה (ניצנה) וסביבתו יפורזו ולא תותר כניסה לכוחות צבא מישראל או ממצרים. עוד נקבע, כי עמדות הצבא המצרי הסמוכות ביותר לגבול יהיו באיזור קציימה ואבו עגילה. המציאות בשטח הייתה, שוועדת שביתת הנשק התירה למצרים להקים בשטח המפורז, מצידם, עמדות ולהחזיק כוחות בעוד שאסרה על צה"ל לעשות כן בשטח המפורז בצד הישראלי. בעבר הישראלי של השטח המפורז לא היו ישובים פרט לקציעות (היאחזות ט' של הנח"ל) ונקודת ביקורת של המשטרה בבארותיים.
ב-25 באוקטובר 1955 חצה כוח מצרי את הגבול הבנילאומי, השתלט על נקודת הביקורת הישראלית כק"מ דרומית לבארותיים והציב שם כיתה. ישראל פנתה לכוח משקיפי האו"ם, אך לא נענתה. כוח ישראלי יצא, איפוא, תקף את המצרים והניס אותם מהשטח. הכוח המצרי נסוג, אך התחפר באחד ממשלטי הסבחה ובשלוחותיו שבשטח הישראלי.
הרמטכ"ל הורה להגיב מיד על ההפרה המצרית של הסכם שביתת הנשק. מאחר שפעולה נגד הכוח המצרי, שהתבצר באיזור הגדול, ומבצע השמדת הבסיס בסבחה ובראס-סירם, מצפון-מערב למוצבי הסבחה, חייבו ריכוז כוח ודרשו זמן לארגונו – הוחלט לבצע פעולת-גמול בגיזרה אחרת, ובו בזמן לסיים את ההכנות למבצע הגדול. פעולת ההסחה בוצעה בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר. היתה זו פשיטה לכונתילה, המרוחקת מניצנה, אשר תרמה להפתעתה במבצע "הר געש" – היא פעולת הסבחה.

43A

נחלאי קורס המ"כים הנחלאי בתום הקרב על הסבחה

זירת הקרב היתה גבעות סלעיות ואבני צור גדולות, תוואי קרקע המקשים התחפרות. השטח היה גלוי ולא איפשר מסתור, פרט לצמחייה באפיק נחל עזוז. ביצורי המצרים היו שטחיים ומורכבים בעיקר מעמדות של סוללות, שלא היוו מחסה מפני הפגזה. בנתונים המבצעיים והמודיעיניים של צה"ל צויין, כי במוצב "רבקה" (משני צידי ואדי סירם) היו שתי מחלקות, לרשותן היה נשק קל, שתי תותחי נ"ט ושני מקלעים כבדים. השטח עצמו היה ממוקש. מוצב "תמר" (ממערב ל"רבקה") אוייש בשתי כיתות. מוצב ראם-סירם היה מוצב פלוגתי, המאוייש על ידי מחלקה מוגברת וממונעת, שנועדה, כנראה, לשמש עתודה למוצבים הקדמיים.
מוצבי הסבחה, מדרום למוצבי ראם-סירם, הוחזקו על ידי גדוד מצרי, שאייש את המוצבים "לילי" (שתי מחלקות, נשק קל, 4 מק"כים, 2 תותחי נ"ט, 4 מרגמות) "טובה" (מדרום ל"לילי", מחלקה אחת) והמוצב בשטח ישראל (שרשרת עמדות, הבנויות בחצי-קשת, ובהן נשק קל, 4 עמדות מק"כ, 2 עמדות נ"ט, גדרות, שתי מחלקות.)

על גדוד חי"ר מוצנח, בפיקודו של אירק שרון מתוגבר בפלוגת מ"כים של הנח"ל, הוטל לכבוש את מוצבי הסבחה; המשימה, שהוטלה על הנח"ל, היתה לכבוש את מוצב "טובה".
חיילי קורס המ"כים של הנח"ל, מחזור י"ב, שנטלו חלק במבצע, החלו את אימוניהם בסתיו 1955. דן פלש, חבר גרעין "השומר הצעיר" מרוחמה, שהיה אחד החניכים בקורס, נזכר: "היה זה קורס קשה. רובו ככולו נערך בנגב באותם ימי מתיחות של 1955. גמאנו עשרות קילומטרים ביום. ריצת הבוקר בלבד היתה שישה עד עשרה ק"מ. בסוף אוקטובר הופסקו לפתע האימונים הרגילים ועברנו למסלול אימונים מיוחד – לחימה ביעד מבוצר. לא נתנו את דעתנו בזמן ההוא. חשבנו, שזה אחד מפרקי האימון. לא ידענו כלל, כי מכינים אותנו לקראת השתתפותנו בפעולת הגמול במוצבי הסבחה."

יום הפעולה הגיע. לפני אנשי קורס המ"כים נפרשה תוכנית הפעולה. טרם היציאה לקרב, באחת מסככות הרכב של הכוח הלוחם, עמד מפקד קורס המ"כים, צבי לבנון, ומסר נתונים מודיעיניים, ופרטים על שיטות הפעולה. "המשימה של כוחותינו", הסביר, "היא להוריד את המצרים שהתחפרו בשטח המפורז ולהשמידם." זו היתה המטרה כללית. לאחר מכן ירד לפרטים, עד האחרון שבהם.
שבתאי פרחי, הרס"פ, הסתובב בין החיילים, כשהוא בודק בדיקה אחרונה את החגור והציוד. צבי'קה לבנון סיים את התדריך במילים: "חבר'ה לא לבייש את הפירמה! אני רוצה, שתהיה זאת פעולה עם מחץ!" להמחשת דבריו הוא שלח קדימה את אגרופו בעוצמה רבה, והיתה לאגרופו עוצמה, שכן היה מתאגרף לשעבר.
טוראי דן פלש היה חייל במחלקה 3, מחלקה מצומצמת בת 15 איש בפיקודם של סגן אברהם סוקולסקי והמ"כ אהוביה נבות (נוביק). משימת המחלקה היתה לחסל את עמדת המחץ של "טובה", בה היה נשק הנ"ט.

"יש כאן מפקד?"
הגדוד יצא לדרכו ממחנה ליד באר שבע בשעה 6 בבוקר, בשיירה צפופה של 39 כלי רכב, והגיע לשטח הכינוס בנחל עזוז בשעה 17.45. כאן התקבל מידע אחרון והתברר כי נתוני האוייב שונים ממה שהיה ידוע בתחילה, כך שהלחימה עלולה להיות ממושכת יותר מכפי שסברו. הוכנסו מספר שינויים בתכנית הפעולה, בעיקר לגבי כיבוש "לילי". כרבע שעה לפני שעת הש"ן החלה שיירת התד"ל הגדודי (האספקה והציוד לדרג הלוחם) לנוע מקציעות לעבר הסבחה. השיירה נסעה באורות מלאים ויצרה את הרושם כאילו כוח ענק נע לכיוון.
לפנות ערב צפה צבי'קה לבנון לעבר האיזור עם פלוגת הסיור הפלוגתית, וראה את המוצב מונח כעל כף היד. מוצב "טובה" נראה כשלוחה נמוכה, הנמשכת מצפון לדרום וארוכה כ-250 מטר. החלק הצפוני הוא כעין כיפה, שמדרונה לצד צפו, והחלק הדרומי – רמה המשתפלת לצד דרום.

42

מבט לעבר השטח המפורז בניצנה

בתצפית נתגלו בצד הצפוני ארבעה עצמים, שנראו כמכוניות מוסוות; בפינה הצפונית-מזרחית – עמדת מק"כ, ובמרכז המוצב – עמדת נ"ט. בחלק הדרומי נראו חפירות, שהעידו על מוצב בגודל של מוצב-מחלקתי ובקרבתם אוהלי סיירים. בקצה הדרומי-מערבי בלט צריף, ובמרחק קטן ממנו – אוהל.
התוכנית היתה שמחלקה 1 תסתער על החלק הדרומי של המוצב ותחסל את העמדות והמאהל; מחלקה 2 תעלה על החלק הצפוני של המוצב, תפגע בצריף, באוהלים ובמכוניות המוסוות ותגיע על עמדת המק"כ מאחור; מחלקה 3 תחסל את עמדת החוץ, כדי למנוע מלהפריע בכיבוש "לילי".
כשיצא הכוח הנחלאי משטח הכינוס, הוא נע בסוף הטור הגדודי. לאחר הליכה של כשעתיים הגיע הכוח לנקודה מרוחקת כק"מ ומחצה מהיעד. כאן נפרדו הנחלאים משאר הכוח ופנו לעבר היעד שלהם, הפלוגה נעה בשני טורים ולפניה כיתה חמושה בתת מקלעים, פרוסה לרוחב, מחשש היתקלות במארב או בעמדת חוץ. המ"פ ניווט את הפלוגה עד למרחק של כ-700 מטר מהיעד, ושם המתינו להנחתת האש הראשונה. כשזו החלה, התקרבה הפלוגה עד למרחק של כ-200 מטר מהיעד.
כאן פנתה מחלקה 3 ימינה, לעבר עמדת הנ"ט. המ"פ, שרצה לעלות עם אנשיו על המוצב בטרם יפוג העשן, ביקש הנחתה נוספת והגיע בחסותה למרחק של 60 מטר ממקום פגיעת הפגזים. המקלעים הכבדים של המצרים פתחו באש ללא אבחנה. עם גמר ההפגזה זינקה הפלוגה לעבר המוצב. מחלקה 1 עלתה על דרום המוצב מכיוון דרום-מזרח והגיעה בהסתערותה לצידו השני של המוצב, עד לכביש, בלי שנתקלה בהתנגדות. המ"פ, שהיה עם העתודה על קצה הגבעה, שמע צעקה: "יש אוהלי סיירים מימין!" ומיד פנה לעברם עם העתודה. הוא חדר למאהל ונתקל בהתנגדות. החיילים המצריים ירו בנשקם האישי מתוך האוהלים, שניצבו על שוחות אישיות. זו היתה התנגדות בלתי מאורגנת. כוח המ"פ התגבר בקלות על ההתנגדות והמשיך בהתקדמותו לעבר צידו השני של המוצב, ירד לכביש, חצה את סוללת מסילת הברזל ועם מחלקה 1 הגיע עד לרגלי הר סבחה.
מחלקה 2 עלתה על מרכז היעד, נתקלה בעמדת הנ"ט ובעמדות המק"כ. חיילי המחלקה עברו מעמדה לעמדה ולחמו עם האוייב קרב פנים על פנים. בקרב זה השתמשו בתת מקלעים ובעיקר ברימוני יד. בשל אופיה של הלחימה היו למחלקה 2 הרוגים ופצוע אחד קשה. הקרב כולו לא נמשך יותר מחמש דקות.
מחלקה 3, שמשימתה היתה לחסל את עמדת החוץ, טעתה בדרך והגיעה אל הקצה הצפוני של היער, מול השוחות שמסביב לעמדת המק"כ. המחלקה זינקה קדימה במעלה המוצב, מצד שמאל, נפתחה עליה אש יעילה, הנחלאים השיבו באש והמשיכו להתקדם.

לפתע, במרחק של ארבעה-חמישה צעדים משורת החזית נתגלתה עמדה נמוכה. מפקד המחלקה, סוקולסקי, זינק על החייל המצרי, שהיה בעמדה, כשהוא תוקע את קת הרובה הפניו ונופל יחד איתו לתוך העמדה. אולם, סוקלסקי קם מיד והמשיך לרוץ קדימה. ואז אירעה תקלה: אחד החיילים, מבין האחרונים בטור המתקדם, הבחין כי האש נפתחת ממוקד מסוים. הוא הוציא רימון מחגורו, שלף את הניצרה, שאג "רימון!" – והשליך אותו לעבר בעמדה הצרית. המ"מ (סוקולסקי) וסגנו המ"כ (נבות) לא שמעו את הצעקה והתקדמו בתוך העמדה המצרית, תוך שהם מנהלים קרבות פנים אל פנים. אז התפוצץ הרימון. המצרים נפגעו, ויחד עמם נפצעו גם שני המפקדים הנחלאים.
"נמצאנו בטווח של פחות מעשרה מטרים מהעמדה המצרית", נזכר דן פלש, "וראינו את הכל ב'גודל טבעי'. היתה זו 'הצגה', שנמשכה מספר שניות בסך הכל. לנגד עינינו ראינו כיצד שני המפקדים שלנו נפגעים. בהתחלה חשבנו שהם נהרגו, אך אחר כך שמענו את גניחותיהם."
חייליהם של סוקולסקי ונבות נשארו המומים, שכובים על הקרקע הסלעית. מסביב נמשך מבול היריות, פלוגת הנח"ל הסתערה על "טובה". שני חיילים רצו אל עמדת הנ"ט וזרקו לתוכה רימונים. שניים אחרים נכנסו לעמדה כדי לטהר אותה. אותה שעה ניסו שלושה מצרים להסתער על המסתערים מן האגף. המצרים חוסלו.
ובינתיים, כשמפקדיהם שכובים פצועים בעמדה, מחלקה 3 אינה עונה, אנשיה אובדי עצות.
ב"טובה" נראה לפתע מקלען מצרי רץ קדימה כשהמקלע בידו. הוא נתקל באחד החיילים, שרץ לעברו. המצרי היה המום מהתקלות-פתע וחוסל בצרור תת-מקלע. בקרב מקום היתה עמדה ובה חייל מצרי. חייל אחד הסתער עליו בכידון, אך הכידון הסתבך ברשת-הסוואה של העמדה. המצרי תפס ברובה ומשך אותו אליו. לרגע עמדו השניים זה מול זה, כשכל אחד מושך את הרובה לצידו. לפתע הרפה הנחלאי מהרובה, הוריד מראשו את הקסדה, והטיח אותה בכל כוחו בפניו של המצרי. הלה נפל לאחור. אבל, המאבק טרם הסתיים, שכן בידי הנחלאי לא היה נשק. בשלב זה הגיע נחלאי מאחור, צעק: "זוז! אני זורק רימון!" והטיל רימון לעבר המצרי, שנפגע ונהרג.
ובינתיים, מחלקה 3 קפואה במעלה הגבעה.
"המצב לא היה מעודד ביותר", סיפר דן פלש, "הינו שרויים, נאמר, במשבר פסיכולוגי. לכל אחד היה ברור, כי יש צורך שמישהו יקח את היוזמה ויפעיל את החבר'ה משום שהשכיבה הזאת על הקרקע היתה חסרת טעם. נמצאנו במרחק מטרים ספורים מעמדה מצרית שחוסלה, אך לא הרחק ממנה היו עמדות נוספות. לא היה לי ספק, שאם הקיפאון יימשך, יטלו המצרים לבסוף את היוזמה לידיהם."
אבל, דן פלש החליט לקחת את היוזמה לידיו. כשעבר זמן מה ושום פקודה להמשיך לא באה, צעד אחד החיילים: "יש כאן מפקד?"
"כן!" נשמעה התשובה, "קומו, חבר'ה, קדימה!" דן פלש הוא שלקח את הפיקוד לידיו. כל התשעה זינקו בעקבותיו, והסתערו על העמדה המצרית הסמוכה, ממנה נורתה עליהם אש. אחד מהם נפג ונהרג במקום. השאר המשיכו, באלתור מוחלק, ללא תכון מסויים, 'נשפכו' לתעלות, טיהרו אותן ברימונים, ריססו אותן בירי, דן פלש עצמו ירה במקלע פ.נ. מהמותן – ואז, לפתע, אזלו הרימונים. אחד החיילים רץ לאחור, הביא תחמושת נוספת ומספר חיילים כתגבור, בעוד הנחלאים ממשיכים בקרב פנים אל פנים. לאחד החיילים אירע מעצור בנשקו. חייל מצרי התנפל עליו וניסה לחנוק אותו. אולם הנחלאים, שהבחינו בכך, חשו לעזרת חברם וחיסלו את המצרי.
כל שלוש העמדות המצריות נכבשו.

43B

סיור גבול נחלאי באיזור ניצנה

הפעולה הסתיימה לפנות בוקר וכל הכוחות שבו לשטחנו. סיכום קרב הסבחה: לצה"ל חמישה הרוגים ו-54 פצועים. למצרים 50 הרוגים ו-40 שבויים (ועוד 11 הרוגים מצריים ו-7 שבויים בקרב סירם. ל"גולני" 11 פצועים באותו קרב). הכוחות שבו עם שלל רב, שכלל, בין השאר, 3 משאיות, 15 טנדרים, 2 ג'יפים, 2 זחל"מים, מספר תותחי נ"ט ונ"מ, 13 מרגמות, 12 מקלעים, 15 תת מקלעים, עשרות רובים, ציוד קשר ותחמושת רבה.
למחרת הקרב ביימו המצרים התקפת נגד על מוצבי הסבחה ודיווחו על 200 הרוגים ישראלים. הם אף הטיסו כתבי חוץ מעל לזירה והציגו את גוויות המצרים, שנשארו בשטח, כגופותיהם של חיילי צה"ל.
בשוך סערת הקרב, משנתבקשו נחלאים אחדים לספר על הקרב הראשון שלהם, הם אמרו:
משה גלעד ("מוילי"): "זה הקרב הראשון שלי. אי אפשר היה לתאר מקודם מה יהיה. קוריוזים? אין קוריוזים בקרב. יש איזו הרגשה מוזרה בהתחלה, זה לא בדיוק פחד. חייל אצלנו לא מפחד כשהוא רואה את כל הפלוגה... זה כך, קצת מוזר. אבל, הכל משתנה כשאתה שומע את הכדור הראשון, שורק על ידך. כשאתה מתחיל ללחוץ על ההדק ולהרביץ אש – אז, כמו שאומרים, אתה נכנס לתלם."
לוחם אחר, בן-ציון: "אנחנו הסתערנו כמו אריות, ממש שדים. אבל העמדות שלהם היו מוסוות טוב. פתאום, ככה, הם התגלו לפנינו ממש מתחת לרגלים שלנו. 'שטפנו' אותם, פשוט. אני מסתער והדם בא לי לראש. פתאום באים מולי שלושה שבויים מצריים. התרגשתי, לא ידעתי מה לעשות איתם. בהתחלה רציתי, פשוט, לדקור אותם. אבל כשהצטללה דעתי, התחלתי קצת לרחם עליהם."
החיילים, שהשתתפו בפעולה, הפיקו לקחים אישיים מקרב, וצה"ל הפיק לקחים מבצעיים:
-הניסיון הוכיח את יעילותה של שיטת ההסתערות הבו-זמנית על כל היעדים החשובים במתחם אחד. התנגדות האוייב מתפצלת במצב כזה להתנגדות של עמדות מבוצרות מבודדות. לחדירה ללב המתחם בראשית הקרב יש השפעה פסיכולוגית על האוייב המותקף.
-התנופה והמהירות בהסתערות מהווים עיקרון ראשון במעלה ואינם מאפשרים לאוייב להתאושש. המבוכה לנוכח הסתערות מכל הכיוונים, ללא מעצור, מפוררת את התנגדות האוייב.
-התקלות, שהיו בשעת ארגון ההיסעים לשטח הכינוס, והתקלות בשעת הנסיגה (המדובר באי-סדר מוחלט שיצר צוואר בקבוק בכביש הצר, ורק לאחר יוזמה פרטית של קצין-אספנאות הותר הסבך) מעלות את חשיבותו של תיאום היסעים מדוקדק ופיקוח על התנועה.
- מתחמי האויב אורגנו כדי להוות מחסום-תנועה מכיוון ישראל. בכל מתחם מוגן יש קטעים מוגנים יותר וקטעים מוגנים פחות. מטבע הדברים שהמתחם יהיה מאורגן היטב וחזק יותר מכיוון ציר ההתקפה המשואר. לכן כדאי תמיד לכוון את ההיסתערות אל גיזרה, המהווה נקודת תורפה בהגנת האויב.
- שיירת התד"ל, שהתקדמה באורות מלאים, יצרה רושם כאילו התקדם כוח גדול. אין ספק, כי דבר זה החליש את נכונות הכוח המתגונן לעמוד בקרב. המסקנה היא, כי כל אמצעי וכל תחבולה מצליחים לעורר אצל האויב את הרושם, שהוא עומד לפניי כוחות עדיפים- והדבר מחיש את ההכרעה.
- אי אפשר להפריז בחשיבות הנודעת לידיעות, שיש למפקד על השטח, ולכושרו להתמצא בו. הצלחת הכוח המסתער נבעה לא מעט מידיעת השטח וכושר התמצאות שמקורם ביכולתם של כל דרגי הפיקוד ללמוד בעיות מודיעין מתצלומי אויר, מתצפית על היעדים על ידי מפקדי כל הכוחות קודם לפעולה ומהכרת השטח מתוך סיורי גבול.

הקרב בכנרת
קורס המ"כים הנחלאי, אגב, עבר מספר גילגולים ומקומות. תחילתו במחנה שמונים בפרדס חנה, אחר כך בבית דראס, בראשית שנות החמישים, כשבין מפקדיו הראשונים-ארווין דורון, צבי לוז, מוטה גור, דני הרמן, "סופפו" ואחרים. בשנות השישים עבר קורס המ"כים לשיבטה, שם הפך כבר לבית ספר למ"כים, בו הוכשרו מפקדי כיתות מזרועות צה"ל נוספות, כשטובי המפקדים ביחידות השדה בצה"ל נמנים עם בוגריו.
בשנות השבעים הועבר בית הספר למ"כים לגליל, כשהיקפו, כמובן, גדול ביותר.
מבצע "הר געש" (פעולת הסבחה) והשתתפות הנחלאים בפשיטה על מוצבי הכינרת, אישרו את אשר היה מקובל גם קודם לכן בקרב מספר לא מבוטל של מפקדים בצה"ל: חיילי הנח"ל, לאחר שיעברו אימונים מתאימים, הם המאגר האנושי הטוב ביותר להרחבת המסגרת של יחידות העילית, ובראשן הצנחנים.
בסבחה ובכינרת הונח, איפוא, היסוד לנח"ל המוצנח.

אולם, טרם שנגיע לפרק הנח"ל המוצנח והרקע להקמתו, יש לזכור ולסקור את מבצע "עלי זית", פעולת הכינרת ב-11.12.1955.
הרקע לפעולת הכינרת היה העובדה המוגמרת, שאותה רצו הסורים להציב בפניי ישראל. בהתאם לגבול הבינלאומי מימי המנדט, וע"פ הסכם שביתת הנשק הישראלי-סורי מ1949, נמצאה הכינרת כולה בתחומה הריבוני של מדינת ישראל. להלכה, רשאים היו אזרחים ישראלים לחצות את הירדן אל הגדה הצפונית מזרחית של הכינרת. למעשה, הם לא יכלו לעשות כן, מאחר שהסורים פעלו למנוע זכות זו, בהקימם מערך מוצבים לאורך הכינרת. כל עוד הניחו הסורים לדייגים ישראלים לדוג בכינרת ללא הפרעה, לא נקטה ישראל כל צעד שהוא; אולם, לקראת סוף 1955 החלו הסורים בהתנקלויותיהם. ההתפרצויות הסוריות הלכו וגברו, תכפו והחריפו, בעיקר נגד דייגים ישראלים.
נוכח זאת הוחלט לבצע פעולם גמול, שתבהיר לסורים חד משמעית, כי ישראל אינה מתכוונת להשלים עם מעשה ההטרדה הבילתי פוסקים הללו.
המשימה הייתה להשתלט על מוצבים סורים לאורך הגדה הצפון מזרחית של הכינרת, מעין גב ועד לשפך הירדן, לפוצצם, לפגוע בחיילים סורים, שיגלו התנגדות, ולקחת שלל.
כוח האויב, שמנע קרוב ל200 איש, היה מוצב בארבעה מוצבים עיקריים: כורסי, כפר עקב, מוצב הגבול ומוצב השפך. מול כוח זה, שישב בעמדות מבוצרות, קשורות ביניהן בתעלות קשר מסועפות, העמיד צה"ל מספר פלוגות חי"ר, מצויידות בנשק קל, ברובים ובמקלעים. אריק שרון, מפקד הצנחנים, תכןן התקפה בו זמנית על הגיזרה הצפונית, כולל מוצב השפך ובית הבק; הגזרה המרכזית כולל עקב; הגזרה הדרומית- נוקייב, מוצב בגבול וכורסי.
לצורך מבצע זה סופחו שתי מחלקות נח"ל לגדוד צנחנים, שמשימתו הייתה כיבוש מוצב השפך ובית הבק. המשימה המוגדרת של מחלקת הנח"ל הייתה לכבוש את בית הבק ולפוצצו. מחלקת נח"ל נוספת שימשה עתודת מג"ד לצורך הכרעה בשני המוצבים.

46B

לוחמים בדרכם ליעדם בפעולת כנרת

הכוח החל בתנועה רגלית מתעלת הירדן החדשה לעבר תל-מוטילה, ומשם נע בשטח תלול וקשה למעבר.
שעת השי"ן נקבעה לעשר בלילה, וגורם ההפתעה נועד להיות האלמנט המכריע בקרב. אולם, גורם זה הופר סמוך לשעת השי"ן, ועל כן היה צורך בלוח זמנים מהיר יותר.
כ-150 מטר מהירדן נתגלה הכוח ע"י שומר סורי, שירה ירייה אחת. הושבה אש, מקור הירי הושתק, והכוח המשיך בדרכו וחצה את הירדן במקום המיועד-סדרת מלחה. לאחר שרוב הכוח היה כבר על הגדה המזרחית של הירדן, נפתחה אש לעבר הכוח המאסף. אחד החיילים נהרג במקום, שני נפצע קשה ומת לאחר מכן מפצעיו. חייל אחד נפצע קל.
הקרב הגדול החל. בית הבק ובנייני החווה שמסביבו נכבשו ללא התנגדות, לאחר שהוצאו משם כל האזרחים. עם הגיע המחלקה נושאת חומר הנפץ, פוצץ הבית. שאר הכוחות מילאו את משימותיהן, והמבצע השיג את מטרתו: הושמדו ופוצצו כל המוצבים, 54 חיילים סורים נהרגו ו-30 נישבו.
לכוחותינו היו 6 הרוגים ו-14 פצועים. נלקח שלל רב, שכלל תותחי נ"ט, מרגות, מקלעים, תת מקלעים, תחמושת ורכב.
בין הלקחים שהופקו מקרב הכינרת: בתנועה בשטח קשה צריך לנוע בראש החוד קצין מאולה, ובעקבות החוד-המפקד; הפריצה חייבת להיות בכוחות מינימליים, כדי למנוע סירבול ואבדות מיותרות; חקירת השבויים חייבת להתבצע מיד, כדי לאתר תגבורות אפשריות, מפקדות ומתקני קשר.

כאמור, שתי הפעולות הגדולות, בהן השתתף הנח"ל- קרב הסבחה ופעולת כינרת- היוו זרעים חשובים להקמתה של היחידה המפוארת של הנח"ל המוצנח. כדי להבין את הנחיצות שבהקמת הנח"ל המוצנח יש להביא את הרקע הביטחוני של התקופה, מחצית שנות ה-50. זו הייתה תקופת המסתננים, ה"פידאיון", שהטילו מוות, אימה והרס בישובים אזרחיים בלב המדינה. בשנה אחת נרשמו כ-3000 פעולות של המסתננים. הייתה זו אזעקה שהתריעה כי חייב לבוא מפנה.
המפנה הגיע בדמותיו של פעולות הגמול הנועזות של הצנחנים, שנטעו בתושבי ישראל את ההרגשה, כי יש מישהו המופקד על ביטחונם. הן הרתיעו את ה"פידאיון" מפניי הגברת פעילותו; ומעל הכל-קבעו סטנדרטים חדשים בצה"ל. באחת- רוח ה"אחריי" הנודעת, שמהותה- יכולות ביצוע, דבקות במשימה, חברות אמת ואומץ לב.