תנופת ההיאחזות

אותה שנה, 1951, היתה שנה של תנופת היאחזויות וישובי נח"ל. שלושה שבועות אחרי נחל-עוז עלתה על הקרקע ליד הגבול הסורי היאחזות נחלאים ב', היא גונן. גרעין "ניצני עוז" עלה להתיישבות מול טול-כרם במגמה להקים מושב-עובדים. גרעין "שלהבת" עלה להתיישבות איזור לטרון ולא רחוק מנחל-עוז עלה על הקרקע גרעין "יגב".

שנה לאחר מכן אוזרחה נחל עוז על ידי גרעין-הכשרה "מעין ברוך" של התנועה המאוחדת. יעקב כהן, שנמנה עם הגרעין המאזרח, נזכר: "על החבר'ה היה לסתום את הפער שבין בארי לכפר-עזה, דרכו עבר ואדי נחביר, ששימש גם דרך מבריחים, אשר קשרה את חברון עם הרצועה. באחת התקריות נלכדו עשרה חמורים של מבריחים עמוסי סחורה, ועוד זמן רב אחרי כן התהלכו הבנות במשק עם ענקים מחרוזי-זכוכית, והחמורים שימשו לנו לתחבורה פנימית ולזיבול הדשא...

"את התפתחות נחל-עוז," המשיך, "חייבים לתחום בשני פרקים. עד מבצע סיני חיינו, למעשה, במשטר של יחידה צבאית. ההפגזות היו עניין שגרתי ביותר. לכל אחד היה נשק בחדר, וזה כלל גם מרגמות. בדרך כלל עסקו שלושים אחוז מכוח-העבודה בתפקידים בטחוניים. היו לנו שני מגדלי-תצפית ומוצב. כל פעם שהייתה אזעקה, אפשר היה לראות אנשים רצים מהלול עם קסדות, ומהרפת עם מרגמות. זאת היתה תקופת המארבים בדרכים – לא נסענו בלי נשק מטר אחד מחוץ למשק. אחרי מבצע קדש הפכנו למקום כמעט הכי שקט במדינה. בתחילת 1958 קבלנו את מי הירקון ואז הפכנו למשק-שלחין מפותח, והתחילה התפתחותנו הדינאמית לקראת מה שיש לנו היום. הספקנו אפילו, כוותיקים ומושרשים בקרקע, לשלוח מדריכים להשלמות שלנו. שישבו בהיאחזויות צעירות יותר של הנח"ל. אין לנח"ל מה להתלונן – אנחנו בעלי חוב מצויינים..."


37A
מדשאות יפרחו


כאמור, באותה שנה עלתה על הקרקע היאחזות נוספת, נחלאים ב', היא גונן, וזמן קצר אחריה גם נחלאים ג', היא עין-רדיאן, היא יטבתה ראשונת היאחזויות הנח"ל בערבה. אבל בין ב' לג' יצאו הנחלאים ל"מבצע מעברות" – עזרה ליושבי המעברות , שסבלו מהשטפונות הכבדים של 1951. באחת המעברות רוכזו כששת אלפים חמש מאות עולים. הנחלאים, שבוא לסייע להם, היו בעצמם עולים חדשים אך חודשים לא-רבים קודם לכן. הם הקימו אוהלים שנפגעו; חפרו תעלות-מים לקראת גשמים צפויים לבוא; עסקו בעבודות סאניטאציה; הדריכו בגן-הילדים ועודדו את העולים הנבוכים, אובדי העצות. השפה העברית שבפי העולים הייתה משובשת – אך לא טובה ממנה היתה העברית של רבים מן הנחלאים.
באותה עת כבר נעשו הכנות אחרונות לקראת עלייתה של היאחזות הנח"ל השלישית – יטבתה (עין-רדיאן).

"... ובבוא העת תהפכו שממות-ערבה אלו לשדות מרעה ומחיה ויפרחו מדשאות בין בתיכם – יפעם ליבכם", נאמר בפקודת היום לעליית יטבתה. "ועת תפשטו מדיכם ותחליפום בבגדיכם האזרחיים יקשרוכם עבותות עוז למקום ותראוהו כביתכם ועתידכם – ישמש אות לאלה שיבואו אחריכם."
המילים הגדולות הללו הוגשמו כעבור שנים. אבל אז, בהתחלה, היה על גרעין הבודדים, שהגיע לשממה הזאת להתמודד עם ים של בעיות וקשיים. המטרה בהקמת יטבתה היתה ברורה: הבטחת הדרך, אשר נכבשה על ידי צה"ל במלחמת השחרור, כאשר הישובים הקרובים ביותר, לבד מאילת, נמצאו במרחק של מאות ק"מ צפונה.

 

34C

נחלאית מאכילה ילדי עולים אך זה הגיעו לארץ

עד שהיה במקום הזה "גן-חיים", לא ליקקו הנחלאים דבש. מחנה האוהלים הקטן, שהוקם במקום, הלך לאיבוד בתוך המרחבים העצומים. רוחות סועות העיפו את האוהלים, ומה שנשאר במקום עלה באש חודש לאחר העלייה לקרקע. חוסר מים, אי-ידיעה לאיזה כיוון חקלאי לפנות. אבל, למן ההתחלה נעשו ביטבתה ניסיונות חקלאיים – הגם שבקנה-מידה זעיר וחובבני - על ידי אנשי הסגל, שהיו רובם ככולם יוצאי ההתיישבות העובדת.
לאחר זמן סייע להם אגרונום מטעם משרד-החקלאות, שנשלח אליהם. בהדרגה נשטפו שטחי-קרקע מהמלח, הורחבו המטעים והפנינה השוכנת על א-הדרך לאילת הפכה מזה-כבר למושג. גם זהו "מוצר" של הנח"ל.

יתד בעין-גדי
ביומן הנח"ל משנת 1953 אפשר לקרוא על האירועים הבאים: סיום קורס מ"כים מחזור ו (154 מפקדים); כנס מ"פים לדיון בבעיות הדרכה, נוהג וחינוך; פירסום חוברת נוהל חינוך, הסברה, פעולה פוליטית וכו'; פיזור שנת נח"ל מחזורים ז'-ח', גרעיני נח"ל יצאו למשקים במסגרת של"ת (שירות ללא תשלום); מיבצע כוננות - יציאה לאימונים ממושכים של פלוגה מכל גדוד והעברת תגבורות לחטיבות הסדירות; פלוגת השלחין מסמייה סיימה את תפקידה ופורקה; כנס יחידת מילואים; כנס לענייני היאחזיויות; פירוק פלוגת השלחין בבית דגון; הקמת היאחזות ה' – נחלאים עין-גדי.
עין-גדי.

39A

חברי גרעין בעין גדי בדיון נוקב על דרכו של הגרעין

סיורים, שהגיעו לאיזור עין-גדי בדרך היבשה, ואף בסירות על פני ים-המלח, הכינו את הקרקע לעלייתה של ההיאחזות אשר נועדה לסתום פרצה נוספת בגבול ישראל-ירדן. פינת החמד המוכרת כיום נראתה קצת שונה אז, בי"א באדר תש"ד, לא רק בעיניהן של ה'בודדים' – חיילי הנח"ל, שלא השתייכו לגרעין מסויים – אשר רצונם האחד היה להימלט משם במהירות האפשרית.
אבל, טרם שרצו לסהתלק משם היה עליהם – להגיע.
והם הגיעו במשאיות "טיטאניק" כבדות, שהועמסו בחלקי ציוד. מכוניות אחדות שקעו בדרך, והנחלאים נאלצו לפרוק מהן את הציוד ולשאתו על גבם מרחק הגון, עד למקום ההיאחזות. שעות אחדות לאחר מכן הגיעו למקום אורחים לטקס העלייה, ביניהם היה שר-האוצר, לוי אשכול, שבירך בשם המדינה.
"... טמון כאן יותר משהעין רואה", אמר אשכול, "זכות גדולה היא לצבא הנח"ל ולאנשים שאינם במדים, שיהיו שותפים למפעל... ייתכן ובפינה זו טמונות כל הבעיות של המדינה..."
מפקד הנח"ל קרא את פקודת-היום, בה נאמר, בין השאר: "מעשה רב לפניכם, חיילים. ידעתי הקשיים המרובים, אשר עמדתם בהם בטרם הגיעכם הלום, קשיי הקליטה בארץ, חבלי לימוד השפה והתערות בצה"ל. עדיין צפויים אתם לקשיים רבים נוספים ומאמץ רב ידרש כדי להתגבר עליהם. ביטחוני, שהניסיון הרב שרכשתם, בשנת שירותכם הראשונה בנח"ל – שנת הכשרה בעבודה ובאימונים – יסייע בידכם. ניגשים אתם לבצע את אחת הקשות במשימות הנח"ל – הקמת יישוב חיילים מגינים ובונים, שומרים ויוצרים; עליכן להמשיך ללמוד, להשלים ולהרחיב ידיעותיכם הצבאיות, ולבסס הכשרתכם החקלאית. מעמסה כבדה מוטלת על שכמיכם, ביכולתכם לשאתה! ובבוא העת – יפרח, ישגשג המקום, והיה ביתכם זה מרנין כל לבב".

33

מורה נחלאית מלמדת את ילדי העולים עברית

נציגי ארבע ההיאחזויות הקודמות העניקו שי להיאחזות החמישית. ארבעה גדיי עיזים, החגיגה הסתיימה, האורחים התפזרו – ועין-גדי יצאה לדרך.
אחד מנחלאי עין-גדי תיאר זמן קצר אחרי העלייה לקרקע את המתרחש בהיאחזות. הנחלאי, יחיאל בושאר, סיפר בשפה נמלצת: "רבה הייתה השמחה בין החיילים בבוא שתלי הגפנים לעין-גדי. לאחר אלפי שנים חידשנו את הקשר עם שלמה המלך: 'אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי'. במשך אלפי שנים עלו במקום אשכול הכופר צמחי בר, ובמקום כרמים – קוץ ודרדר. עתה בנו בכוחינו ובעצם ידינו להפוך את שטחי השממה לאדמה פורייה, כאמור: 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. השטח המיועד לנטיעה היה מכוסה כולו אבנים גדולות וקטנות, החברים סקלו את המקום במרץ ולאחר שהתגלתה האדמה הפורייה, חפרו החברים גומות הנטיעה וסידרו תעלת מים. אלפי שנים זרמו מי הברכה של עין-גדי לתוהו, ועתה הנה עמדו חיילי ישראל ופתחו למים דרך לחי ולצומח. כשבידם האחת מעדר ובשנייה הרובה, כי בימי נחמיה: 'באחת ידו עושה במלאכה ובשנייה מחזקת השלח'. עם תום חפירת הגומות והתעלות, נטענו את הגפנים וכיסינו אותם באדמה. אחר כך שלחנו בהם את מימי עין-גדי המתוקים לקיים את הפסוק: 'ונתנו כרמים ושתו יינם'".

כעבור זמן הועבר הישוב מתחתית הגבעה בה הוקם על מרומיה. כך, בעצם, החלה, בעידן החדש, דרכה של פינת החמד עין-גדי.