תקופת המרדפים

תקופת המרדפים

הניצחון המכריע במלחמת ששת הימים לא הביא שקט לאיזור. אדרבא, הוא עוד פיתה והאיץ מגמות שהיו רדומות-משהו, והפך את המזרח-התיכון למוקד משבר בינלואומי, בו מתנגשים אינטרסים של מעצמות העל. ההדרדרות למלחמת ההתשה שבאה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היתה בלתי נמנעת.

כשבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים טובעו שתי טרפדות מצריות. ב-15 ביולי 1967 התחולל קרב אווירי בין מטוסי ישראל למטוסי מצרים. ב-6 בספטמבר ולמחרתו נערך דו קרב ארטילרי כבד משני עברי התעלה. ב-21 באוקטובר טובעה המשחתת "אילת", שפיטרלה לאורך החופים. בתגובה הופגזו והושמדו בתי הזיקוק המצרים לאורך התעלה. חילופי האש בתעלה נמשכו וגרמו לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל. התקריות הללו החריפו לקראת סוף 1968 ולא היה כמעט יום, בו לא הופיעו בעיתונים תמונותיהם של חיילים בצד דברי-הספד. בשלב זו הוחלט על הקמת קו בר-לב. באפריל 1969 הכריזה מצרים על מלחמת ההתשה נגד ישראל והודיעה , כי אינה מכירה עוד בהסכם הפסקת האש, שנחתם בתום מלחמת ששת הימים.
ובינתיים, ביהודה ושומרון החלה פעילות עויינת, כשהמחבלים יוצאים לפעולות מבסיסהם בירדן. במרדפים בארץ ובפשיטות לעבר הירדן נלחם צה"ל בגורם חדש זה בזירה, כשהמטרה היא לחסל את המחבלים עוד בבסיסיהם, או מיד לאחר חדירתם, משנתגלו עקבותיהם.

121B

מארב לילי בבקעה, בהמתנה לחדירה אפשרית

גדוד הנח"ל המוצנח נטל חלק פעיל ביותר במרדפים ובפשיטות ושילם על כך מחיר דמים גבוה.
הפעולה הגדולה ביותר, בה השתתף הגדוד באותה תקופה, היתה פעולת כראמה.
כאשר נכשלו ראשי ה"פתח" בהמרדת תושבי יהודה ושומרון, הם החליטו לבנות את בסיסיהם בסמוך לגבול, כדי שייקל עליהם לצאת משם לפיגועים בישראל ולחזור לשם אחרי הפיגועים. בקעת-הירדן המזרחית הפכה, איפוא, להיות בסיס מחבלים אחד גדול, שמטהו הוקם בכראמה. במארס 1968 פשט צה"ל על הבסיס בכראמה עם כוח גדול של שריון וצנחנים בפיקודו של דני מט. התוכנית היתה, שמטוס יטיל כרוזים, בהם יידרשו אנשי ה"פתח" להסגיר עצמם לכוחות צה"ל המתקרבים, ובאותה שעה יפרוץ השריון דרך גשר אלנבי, יחסום את העיירה מדרום ויבלום נסיון התקרבות אפשרי של הירדנים.
כוח נוסף, בפיקודו של רפול, כך תוכנן, יכבוש את גבר דמיה ויציב חסימה מצפון לעיירה. טור של זחל"מים ושריון יפרוץ לתוך העיירה פנימה. המטרה הייתה להשתלט על המקום ולפוצץ את כל המחסנים והמתקנים.
בפועל חלו שיבושים קשים במהלך הפעולה, דבר שגרר אחריו ביקורת קשה עם סיומה. הסיבות לחלק מהשיבושים היו שונות: הליגיון נכנס לקרב מרמות הגלעד, וצה"ל היה מנוע מלהעפיל לפסגות הללו ולחסל את עמדות האוייב; בשל ערפילים חל עיכוב בשעות ביציאת החסימה של הסיירת ורוב המחבלים, כולל לערפאת עצמו, נמלטו מהכפר מיד עם פיזור הכרוזים, קודם שנחסמו דרכי הבריחה; ניסיון להציב גשר כלובים למעבר השריון ליד גשר עבדאללה נכשל בגלל אש ירדנית והוא הוקם רק אחרי הצהריים ליד גשר דמיה.

על תפקידו של גדוד הנח"ל המוצנח, שהשתתף בפעולה, סיפר טיבי, המג"ד: "תפקיד הגדוד היה לטהר את החלק המערבי של הכפר, מן הכביש החוצה לכיוון הירדן. באנו מגשר אלנבי על זחל"מים, פרסנו את הגדוד והתחלנו לטהר. המחבלים הסתתרו במחילות ובחפירות בתוך השדות שבשולי הכפר. טיהרנו את האיזור ופגענו במחבלים. שבוים לא לקחנו, אך הצלחנו להביא עימנו בחזרה טנק 'פאטון' שננטש על ידי צוותו."
השתלטות הצנחנים על הכפר היתה בשעה 8.15 בבוקר במערה, שלוותה בקרבות מגע. הקרב נעצר, על הכוחות הונחתה אש ארטילרית חזקה. מספר הנפגעים גדל והלך, והגיע בסיום הקרב ל-28 הרוגים, 80 פצועים ו-3 נעדרים. ארבעה טנקים, שני זחל"מים, שתי שריוניות, משאית וג'יפ הושארו בשטח. מטוס אחד, מאלה שהשתתפו בהפצצה המאסיבית על היעד, נפגע ונפל בשטח. אבידות המחבלים – 61 הרוגים, 108 פצועים, וכן נפגעו 31 טנקים ועשרות כלי רכב.
על אחד המהלכים בקרב סיפר איש גדוד הנח"ל המוצנח, הסמל מיקי: "הגענו לשטח בעזרת אחד המחבלים, שנתפס קודם לכן. הוא הורה לנו על אחד הבניינים הגדולים שבקצה העיירה ונסענו לשם. כשהתקרבנו לבית, נפתחה עלינו אש אוטומטית. מפקד הכוח, מוטי, נתן פקודה והזחל"מים התפרסו מול הבית. שניים הסתערו. אבל, המחבלים הכינו לנו 'תרגיל': במקום להשאר בבית, הם יצאו לשדה העגבניות, בו היו מחופרים ב'חורי עכברים'. ה'פתחיסט' היה מוציא את הראש, יורה וחוזר. פתחנו באש לעבר הבית מתוך הנחה, שיש מישהו בתוכו. כשהגענו לקרבת הבית, נפתחה עלינו אש מטווח קרוב. מכיוון שישבנו בזחל"מ, לא יכולנו להוציא את הראש ולירות ב'עוזי'. מוטי הורה לשלוף רימונים ולהשליך אותם החוצה. אחד הרימונים חזר לאחר שפגע באנטנה. זינקתי אליו ושילשלתי אותו ברגע האחרון מעבר לדופן. איך שהשבתי את ידי, הוא התפוצץ באוויר. הזחל"מ לידנו חטף רימון וכולם נפצעו. לא הבנו, שכולם נלחמים מחוץ לבית. היקפנו את הבית, אלא שהאש נמשכה. מוטי נתן פקודה לצאת מהזחל"מ. במקום לקפוץ לעבר הבית, קפצנו לעבר השדה, ואז הם הרביצו עלינו. מוטי חטף שני כדורים במשקפת ובמימיה. הסתערו עלינו שלושה מחבלים. מישהו הוריד אותם בצרור".
מאוחר יותר גילה הכוח, כי המחבלים מסתתרים בין ערוגות העגבניות. החיילים הסתערו וחיסלו אותם. 35 מחבלים נמצאו הרוגים בין שיחי העגבניות.
בשעות אחרי הצהרים יצא כוח צה"ל מכראמה, ואילו המחבלים נדחקו מהאיזור אל גב ההר.

באותן שעות קרב עצמן התנהלו קרבות גם באיזור א-ספי – פיפי – דאחיל, בדרום ים המלח. היתה זו פעולה "משטרתית" לביעור קיני המחבלים, בה השתתפו גם חיילי נח"ל שיריון, שהוכיחו, כי להערכתם של מפקדיהם אליהם יש כיסוי בשטח.
התקופה שאחרי כראמה היתה תקופת המרדפים אחרי חוליות מחבלים. הגדוד מילא תפקיד נכבד בדו-קרב הבלתי פוסק הזה, רשם לעצמו הצלחות רבות, ושילם על כך מחיר כבד. המרדפים נערכו ברכב, ברגל ובמסוקים, ביום ובלילה, בנקיקים ובמערות, בואדיות ועל גבי הרכסים בבקעת הירדן.
באחד המרדפים האלה נהרגו המג"ד, משה פלס (סטמפל), והסמג"ד, דורון מנור. הגדוד הגיע לבקעה לאחר תקופת אימונים ברמת הגולן, שנמשכה כחודשיים. בוקר אחד, בכ"ו באלול תשכ"ח, הודיע סיור הבוקר, כי גילה סימני חדירה. סטמפל, מנור ועימם כוחות בפיקודו של המ"פ זאב צל, יצאו לאתר את חוליית המחבלים.
הסריקות נמשכו זמן רב, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות אחרי הצהרים. החום היה כבד מנשוא. המרדף התנהל, רובו ככולו, בהליכה, ורק בקטעי דרך מעטים – באמצעות מסוק. על מה שקרה בהמשך סיפר זאב צל: "לפתע עצר הגשש והזהיר: 'המחבלים פנו מן הדרך וכנראה מסתתרים – צריך להזהר ממארב!'. המשכנו בזהירות לעבר בית על אחת השלוחות. הכוחות התפרסו. כשהגענו לבית, מצאנו אותו ריק. במרחק מה משם נראה בית נוסף. נענו לקריאתו באיגוף. השמש היתה במלוא עוזה, מהבוקר לא בא אוכל אל פינו, הבגדים היו ספוגי זיעה, העיניים צרבו. במצב כזה יש להקפיד במיוחד על ערנות וזהירות.
"'הי, ראיתי דמות בחלון הבית!' צעק מישהו מכוח האיגוף
"'אף אחד שלא יעז לירות!', פקד סטמפל, שהיה קצת מאחור, מחשש שמא בבית יש לוחמים שלנו ,שהגיעו במסוקים למקום. הוא התקרב לעבר הבית, כשלפתע הופנה לעברנו מטח יריות ורימונים מהבית. סטמפל נפגע ומיד אחריו דורון. במהלך האיגוף נפגע גם מקלען הרתק ועוד שני לוחמים. לבסוף, כשאחד הקצינים, יהודה ד., שלשל רימונים פנימה, היה הבית ריק".
חוליית המחבלים, כך התברר כעבור זמן קצר, הסתתרה במערה סמוכה – וחוסלה.

121C

סריקה בבקעת הירדן, לאחר היתקלות וקרב עם מחבלים

סא"ל צידון (צימל), הוא שקיבל את הגדוד במקומו של סטמפל. "אני מעריך", סיפר ברבות הימים, "כי השתתפנו באותה תקופה ב-30-40 מרדפים ועוד עשרו תתקריות קטנות."
על אחד המרדפים, עשרה ימים לאחר מותם של סטמפל ומנור, סיפר צידון: "התברר, שעשר המחבלים חצו את הירדן ונכנסו פנימה, לארץ. סרקנו את השטח מכיוון הירדן מזרחה. בצהריים נורתה לעבר מטוס קל שסייע בסריקה, אש מ'קלשניקובים'. התברר, שהחולייה התמקמה על הגבעה הגבוהה ביותר בשטח. התחלנו סוגרים את המקום. הם היו מוקפים משלושה צדדים, שמדרום ירד מהגבעה קניון בעומק של כ-300 מטר, שהוביל לכיוון ירדן. הבעייה היתה לפגוע בהם ולא להיפגע. התברר, שהם היו 12 איש. הפניתי לעברם אש תול"רים ומרגמות 81 מ"מ וקידמתי זחל"מ מאחור עם שתי מחלקות. כשהגיעו הזחל"מים לגיבעה, התברר שהם ישבו שם בתוך חריצים בעומק של מטר וחצי, ורק פגיעה ישירה יכולה היתה לפגוע בהם. השארתי כוח לסרוק את הגבעה והשאר יצאו במסוקים לתחתית הקניון לחסום את דרך הנסיגה שלהם. הם התקדמו בקניון בדילוגים תוך כדי חילופי אש מתמידים. ובכל פעם שמישהו מהם רץ, ירינו לעברו. לאחר זמן מה נפסקה תנועתם. היה ברור כי הם מחכים שנרד למטה, ואז יפתיעו אותנו. אך לא הייתה ברירה. נפרשנו והתחלנו מתקדמים לעברם בדילוגים. כשראו זאת הם ניסו להיחלץ, אך מי מהם שקם, חטף מיד אש. לבסוף קמו ארבעה והרימו ידיים. אחד עשה עצמו הרוג. התברר, שהוא החזיק רימון וכמעט שגרם לנפגעים לפני שהרגנו אותו. גם על הגבעה למעלה נמצאו, כתוצאה המסריקה, שניים מהם. בסך הכל שישה שבויים ושישה הרוגים. לנו לא היו נפגעים."
לבד ממרדפים השתתפו אנשי הגדוד באותה תקופה, 1969-1968, באיוש המוצבים על גדות התעלה ועל הירדן. אף כאן היתה מתיחות רבה, ולא עבר כמעט יום בלי חילופי אש.
"באחד הבקרים", נזכר סא"ל צידון, "נפתחה הפגזה לעבר מוצב שלנו ליד גשר בית-הערבה, שנמצא בנחיתות טופגראפית מול מוצבים ירדנים מן העבר השני של הנהר. השער היה פתוח, כדי לאפשר לכוחותינו שבשטח להכנס במהירות ולתפוס מחסה. מפקד המוצב ראה שלושה חיילים רצים לכיוון המוצב וצעק לעברם: 'חבר'ה, מהר! היכנסו!'. אולם, במרחק 15 מטר מהשער התעורר חשדו: האם אלה שלנו? ברגע האחרון החליט לפתוח באש לעברם. ואכן, התברר, כי אלה היו מחבלים, שהתכוונו להשחיל רימונים לתוך הבונקרים בחסות ההפגה. שנים מהם נהרגו, שלישי נפצע והצליח להמלט."

ועוד מקרה מהתקופה הסוערת ההיא. סיפור של רב"ט גד שחורי. הנוסח הרישמי של צל"ש הרמטכ"ל היה, כרגיל, תמציתי וענייני קר משהו.
"הנני לציין לשבח את 2028714 רב"ט שחורי גד", קרא הרמטכ"ל, "על אומץ לב ודביקות במטרה. להלן תיאור המעשה: בליל ה-2 ביולי 1968, בהיותו מפקד כוח בגזרת עמק בית שאן, נתקל בחוליית מחבלים. מאש המחבלים ומש חיילים ירדנים, שחיפו על מנוסתם, נפצעו שבעה מחיילי הכוח והוא בתוכם. למרו תפציעתו, המשיך להפעיל את נשקוף לפקד על הכוח ולדאוג לטיפול בפצועים תוך גילוי אומץ לב ותושייה".
את הסיפור במלואו שחזר גדי שחורי, חבר גרעין "גור און" לקיבוץ האון, חניך מצטיין פלוגתי בקורס המ"כים הנחלאי ומ"כ בו. "היה זה יום ראשון בשבוע", סיפר, "לאחר סיור מפקדים, בו ראה כל מפקד מארב את מקום מארבו. התרשמתי לטובה מן המארב שלי. הוא חלש על שטח חשוף והיתה לו עדיפות על הגזרה כולה. הלילה הראשון חלף בשקט ואני חשבתי, שתהיה זו עוד תקופה רגילה במארבים. את יום המחרת הקדשנו לשינה והיינו עירניים בהחלט, כדי להמשיך גם בלילה הבא. אך רצה הגורל ולחייל אחד בשם מאיר נשברו המשקפיים, יום קודם לכן, ומכיוון שנסע לתקנם ביום ראשון, הרגיש חובה לצד למארב ביום השני. הוא התחנן לפני שאחליפו עם אחד החבר'ה ואני נעתרתי לו.
"בשעה 1.00 קיבלתי דיווח מהמוצב שנשמעה תנועה חשודה. נתבקשתי לבדוק מה העניינים. הכיוון החשוד נבדק, אך לא נמצא דבר. שכבנו ערים וציפינו להתפתחויות. בשעה 1.15 בדיוק נקראתי על ידי הבחור הממושקף, מאיר, ששכב בתצפית אחורית. לקחתי את ה'עוזי' שלי, הגעתי אחורה ונשכבתי לצידו. מסתבר, שהוא ראה דמויות יודרות בצלע ההר. כעבור שנייה נוספת גיליתי גם אני אותם, מאחורי שיח, בצד שמאל למארב, כשמונה מטר לפנים. כשסובבתי את הראש חזרה למארב, גיליתי שגם בלי סימן מיוחד פנה כל המארב לעברנו והנשק מוכן בידם. נתתי לשתי הדמויות להתקרב עד שהיו מולי, בטווח 8 מטרים, ישר לפנים, הם נעו בכיוון מקביל למארב. היה כזה מתח... כולם כיונו את הנשק וחיכו לפקודה שלי.
"השניים הראשונים המשיכו לנוע, מהר ובשקט. מאחוריהם הוסיפו להופיע זוגות זוגות. ספרתי שנים-עשר איש. היה מי שהספיק לספור ארבעה-עשר. זה הספיק לי. בדיוק כשמרכז הכוח היה מולי לחצתי על ההדק וצעקתי: 'אש!' ומיד הצטרף כל המארב. אני זוכר שהתלהבתי מההבהקים של ה'עוזים' ומהנותבים, שנעלמו בין הדמויות. כל העניין לקח זמן קצר מאוד, הפעולות השתלבו זו בזו במהירות. צעקתי לרמן לזרוק רימון ולפתע שמעתי התפוצצות מאחורינו וצעקות: 'נפגעתי! נפגעתי!'

123B

"לא הרפיתי אצבע מעל ההדק והמשכתי לירות. מיד נשמעה התפוצצות ונראה הבהק כארבעה מטרים לפני. הרגשתי שאני עף אחורה וחוטף מכה עצומה בבטן. בדיוק אז נגמרה לי המחסנית. אחד משני הרימונים, שהיו לי בראשית הערב, נשאר מונח במקום, בו שכבתי בתחילת המארב. את השני הוצאתי וזרקתי קדימה אל הוואדי, שירד מולנו. כשהרמתי יד ימין, הרגשתי כאבים חזקים בבטן וברגל הימנית. אחרי שהתפוצץ הרימון, החלפתי מחסנית וכשהתסכלתי סביבי ראיתי , כי רק חייל אחד שלי ממשיך ללחום לידי. מאחור נשמעו אנחות של פצועים ומדי פעם הודיע חייל אחר: 'גדי, נפצעתי!'. מאוחר יותר הסתבר, שהחבר'ה פינו את עצמם אל מאחורי תלולית ונשכבו שם. אך אני עוד לא ידעתי זאת, וכשנפסק רצף האש צעקתי: 'חבר'ה, למה אין אש?'
"ראתי את המחבלים רצים לכיוון הוואדי שלפני, וחלקם ממשיך לסנות לברוח לכיוון צפון. פינינו, אני והחייל שהיה איתי, את עצמנו לאחור, כדי לאראות מה מהצב ולהיערך מחדש. אז בדיוק התפוצץ רימון נוסף, כמטר מהמקום, בו היינו קודם; ומאיר, אותו חייל שלא צריך היה לצאת למארב, איבד את עינו וספג כדור בריאה. כשהגעתי אחורה התברר לי, שרק רמי נשאר בריא ושלם. אחרים היו פצועים רציניים ושכבו בלי לזוז. חובש לא היה, אך היה לי טוב כששעתי את אנחותיהם השקטות וידעתי, שהם חיים. הם בכלל היו בסדר: לא תפסו פאניקה, לא בלבול והתנהגו ממש בגבורה.
"אמרתי לחייל הבריא, לרמי, לאבטח את האגף הימני והאחרוני. פחדתי, שהמחבלים יסתערו עלינו שוב במאורגן מכיוון שהיו כוח עדיף ומכיוון שלא ידעתי אם נפגעו ממכת האש שלנו. יורם, שהיה פצוע בידו ובכתפו, לקח 'עוזי' מאחד הפצועים (ה'עוזי' שלו הלך מפגיעת כדור בגוף הכלי) ואיבטח את צד שמאל. מכיוון ההתקלות ומאיזור הוואדי נשמעה כל הזמן תנועה מלווה בדרדור אבנים. יריתי לעבר הרעש. החיילים ירו מימין צרורות קצרים, כדי להפגין נוכחות. הפצועים העבירו אלי את רימוניהם ואני היטלתי אותם לוואדי.
"בינתיים, במקום ששכבתי, הרגשתי שאני מאבד דם ולא יכול לזוז. אמרתי לרמי, שאם אני מפסיק להגיב – שיקח את הפיקוד. פקדתי על הפסקת אש, כדי לשמוע משהו מהאוייב ולנסות לגלותו. ואז, פתאום, התגלגל לו רימון מכיוון הוואדי, עבר ביני לבין רמי ונעצר מטר מאחורינו. צעקתי: 'רמי, רימון!', אבל לא יכולתי לזוז. חיכינו שיתפוצץ, מטמינים ראש בין בידיים ומנסה לסוכך עליו. הייתי בטוח שזה הסוף. ספרתי: אחת... שתיים... שלוש... ארבע... הרימון לא התפוצץ. כתגובה על כך 'הכנסנו' לוואדי המון תחמושת, שהיתה ברשותנו וברשות הפצועים. תוך כדי כך פקדתי על החיילים, שיכולים לחבוש את עצמם, לעשות כן. החבר'ה החלו לחבוש, שכל הזמן מתנהגים בהתאפקות ובשקט יוצאים מהכלל. לאחר מכן לא הייתה תגובה או רעש כלשהו בוואדי, ואנחנו דיווחנו על פצועים וביקשנו חילוץ. כעת התחלתי לחבוש את עצמי. קשה לומר, שהייתי מעודד מזה שהרגשתי את הדם זורם אצלי, אבל הייתי די אדיש. אחרי זמן מה הגיע רכב החילוץ וממנו ירדו חובש וקצין בדרגת סרן. אמרתי לקצין: 'עכשיו אני יכול להתעלף – יש עוד מישהו בשטח'. אבל, נשארתי בהכרה. אותו קצין, אגב, נפצע אחר כך בהיתקלות, שאריעה ב-4 לפנות בוקר. פינו אותנו לבית חולים."
למחרת אותה היתקלות התגלו בוואדי, גוויות שני מחבלים. סברה אמרה, כי כמה פצועים מבין המחבלים טבעו בירדן. היה זה נסיון נוסף של המחבלים לחזור אל מעבר הירדן.

הפגזה ופשיטה
בעוד שבגבול המזרחי נמשכו ניסיונות החדירה של המחבלים, התנהלה בתעלת סואץ מלחמת התשה במלוא עוצמתה. לבד מהפגזות בלתי פוסקות, ניסו אנשי קומנדו מצריים לפשוט על מוצבים ישראליים בקו בר-לב. ניסיונות אחדים הצליחו וגרמו אבידות בנפש ונפילה בשבי של חיילי צה"ל. ניסיונות אחרים לא הצליחו.
אחד הניסיונות, שלא הצליח למצרים – והצליח מאוד לצה"ל – היה ניסיון הפשיטה המצרי ביום שני, 7 ביולי 1969. המקום: מוצב הלשון, מעוז מול איסמעיליה, מאוייש על ידי אנשי נח"ל. השעה: 21.00
סיפור הפשיטה המצרית החל, כמו ברוב המקרים הקודמים, בהפגזה כבדה על המוצב. ההפגזה נחלשה בשעה 20.40 בערב והוסטה דרומה. מפקד המוצב, סג"מ ישראל, מגינוסר, נכדו של דב בר בורוכוב, עלה לתעלה המערבית, הנשקפת מול איסמעיליה, סקר את האיזור במשקפתו ולא גילה כל פעילות חשודה. הוא חזר, איפוא, למוצב.

כאשר היה בתוך המוצב פנימה, החלה פעילות אנשי הקומנדו המצרי. סיפר על כך צבי אייזלר, חבר עדרין מגשימים: "האוויר התמלא אבק מההפגזה, והיה לילה חשוך ללא ירח. בין פגז לפז הייתי מרים את הראש, להרביץ הצצה בכיוון. בערך ברבע לתשע חטפתי שוק פראי: כעשרים מטר מהשער, ליד בית השימוש, השתופפו שני טורים של דמויות. קראתי לרב"ט מנו, שהיה לידי. הוא שלף על המקום רימון והנחית אותו בול באמצע הקבוצה. היה לזה אפקט לא נורמלי. קודם כל זה האיר את השטח. נוסף לכך זה גרם נזקים לפושטים. הצטרפתי ל'קונצרט' בשני רימוני רסס, שעשו את שלהם. מנו, שהיה לו מעצור ב'עוזי' זרק עוד רימון ורץ למקלע. הוא התחיל 'לשרשר' את השטח. הכוח המצרי החזיר יריות מ'קלשניקוב' ומבזוקות 'אר.פי.ג'י.'"
באותו רגע הגיח ישראל מפתח הבונקר וצעק לעבר מנו: "מה העניינים?"
מנו השיב בשאגה: "בוא מהר למעלה, הם יורים!"
"ישראל", ממשיך צבי לספר, "הצטרף אלינו תוך שניות והתחיל 'לתפור' את השטח לאורך ולרוחב. אני, מצידי, הספקתי 'לשפוך' שבע מחסניות מה'עוזי'. יצחק, חבר גרעין 'כרמיה', קיבל פקודה והעלה פצצות תאורה בזו אחר זו. כל החיילים יצאו מהבונקרים לפי התרגולת השגורה. סגן פיני, שנטל חלק בפיקוד על המוצב, הגיע לצד המותקף ביחד עם עוד שני חיילים, כדי לתגבר את הכוח שם. סמל טוביה עלה על גג אחד הבונקרים, לעמדה החולשת על שטח הנסיגה של המצרים".
בצד הפונה לכיוון ההתקפה היה גם רפי קרפיול מגרעין "נחשונים", אשר המשיך את הסיור: "הכל רץ כל כך מהר. אני חושב, שלא הספקתי חשוב בכלל. אנחנו כל כך מתורגלים, שהמחשבה נעשית מיותרת. אני זוכר, שפגז תאורה נפתח בדיוק מעל אחד המצרים שסחב איתו פצוע. הפצוע היה חבוש בראשו ואני זוכר, שהבזיקה בי מחשבה של 'כל הכבוד' למי שחבש אותו תחת האש שלנו.. איך שלא יהיה, מלחמה זו מלחמה. מנו ראה אותם ראשון וצעק: 'הנה שניים!' – וכל הקנים ריססו אותם. הם מתו במקום".

123A

חיילים במוצב בעת הפגזה מצרית

ישראל ביקש תגבור מהמפקדה הממונה ובינתיים בוצעה סריקה ראשונה, שבמהלכה נתגלו שלוש גופות של מצרים במרחק 15-20 מטר משער המוצב. מאוחר יותר, לעת בוקר, נתגלו עוד חמש גופות של מצרים. גוויה תשיעית נתגלתה בערב. בשטח נמצאו שישה רובי 'קלשניקוב', שלושה אקדחים, שתי גופות היו לבושות בבגדי צפרדע שחורות. נמצאו גם חגורים ספוגי דם, וכתמי דם לאורך כל דרך הנסיגה. על הגופות נמצאו גם שני כלי נשק מחרידים: גרזינים חדים מאוד וחבלים אדומים, שעניבת חנק בקצותיהם. דומה, כי אין צורך להסביר למה נועדו הגרזן והחבלים.

חודשים אחדים לאחר מכן, בגזרה המרכזית של התעלה, שוב פשיטה מצרית, המעניקה לסגן לודוויג וינמן צל"ש של אלוף פיקוד דרום, אריק שרון. לאחר קבלת הצל"ש, סיפור לודוויג: "שירתתי במסגרת הנח"ל ארבע שנים. כבן משק נווה-איתן, עשיתי טירונות וקורס מ"כים בפלוגת בני משקים. אחרי קורס קצינים הייתי מ"מ בפלוגה מבצעית, שעסקה בביטחון שוטף בערבה. אחר כך הייתי מ"פ בנח"ל חוף ולקראת סוף השירות ירדתי לתעלה.
"ב-3 באוקטובר, בשעה 9 בערב, נחתה עלינו אש ארטילרית כבדה. המוצב שלנו נמצא בגזרה המרכזית של התעלה. מאוחר יותר הסתבר לנו, שזו פשיטה מצרית. חיילים מצרים התגלו באיזור השער. על פי המקובל במקרם כאלה, פתח כל מי שרק יכול היה באש חזרה. היינו מוכנים היטב, נפשית וטכנית, למצבים שכאלה, שכן במהלך התרגולים השתדלתי להחדיר בחיילים את הידיעה, שצפויה לנו חדירה. בעזרת המזל, ובעיקר בשל שיתוף הפעולה המלא עם השיריון, הסתיים העסק תוך דקה וחצי. המצרים לא הספיקו כמעט לירות. אני מניח, שההתרוצצות שלי בין העמדות הביאה להחלטה על הצל"ש. אני לא חושב, שמגיע לי יותר משאר החבר'ה."
ואלוף הפיקוד, בטקס הענקת הצל"ש, חתם את דבריו במילים: "כשאני רואה את החיילים נלחמים לאורך התעלה, אני יודע שביטחון ישראל בידיים נאמנות."