מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים רמת הגולן, מלחמת יום הכיפורים: "...זיכרון נוסף, השמור איתי מאותו ליל-נסיגה-רגלי-ארור הוא, שבמהלך הדרך בין השיחים בוואדי דליות ניגשתי לאחד הקצינים ושאלתי: -לאן הולכים? -לקיבוץ קרוב. -איזה? -כנראה, עין גב. -אתה בטוח, שעין גב בידנו?" התעלה, מעוז המזח מלחמת יום הכיפורים: מזח: כמה זמן עוד נותר? מפקדה: לא יכול לנקוב בזמן. ממשיכים לעזור כמה שיכולים. מזח: יכול עוד עשרים וארבע שעות, לא יותר. מפקדה: רוצה להיות בטוח בתשובה שלך – האם אתה יכול להחזיק מעמד? מזח: חושש שלא. ........ מזח: ...נאלץ להפרד. מקווה לראותכם בקרוב. מיסרו ד"ש בבית. מפקדה: ...תהיו עם הראש למעלה. תן תדריך, שהראש יהיה למעלה. האש יש לך משהו להוסיף? מזח: תודיעו למשפחות. תגידו שאנחנו בסדר. מפקדה: נתראה כשתחזרו. כולנו מעריכים כל מה שקרה. להתראות בתל אביב. במלחמת יום הכיפורים היה הנח"ל במוקדן של כל החזיתות. אנשי הנח"ל המוצנח משתתפים בבלימת הכוח הסורי עד בוא כוחות המילואים, חלקם מכותר על ידי הסורים, ששטפו את הרמה מערבה; אחרים נמצאים במוצבי התעלה, לוחמים מלחמה נואשת נגד המצרים; חבריהם, לאחר ימים אחדים, פורצים לאפריקה, מסייעים בכיבוש "אפריקה" ובכיתור הארמייה השלישית. נחלאי השריון לוחמים בגזרה הצפונית ברמת הגולן כבר ביום הראשון לפרוץ הקרבות, הודפים התקפות סוריות, מחלצים לכודי מוצבים. כוח שני משתתף בסיני, למן היום השני של המלחמה, בקרבות בלימה עקשים נגד המצרים ומסייע, לאחר חציית התעלה, בטיהור המוצבים. אנשי הנח"ל שביחידות התותחנים מסייעים בהעברת תחמושת ואספקה לכוחות הלוחמים, הנחלאים שבשל"ת מפגינים נוכחות בק"מ ה-101, והטירונים, גם הם נוטלים חלק במלחמה ומאבטחים את גבול ירדן לכל מקרה שלא היה – ושאכן לא היה. ב-2 באוקטובר עלו לרמת הגולן שתי פלוגות של הנח"ל המוצנח (גדוד 50) – פלוגה א' ופלוגה ב' (פלוגה ג' שהתה באימוני םבדרום הארץ) והחליפו גדוד חי"ר בתפיסת הקו. החיילים הוצבו במוצבים, איישו תצפיות, הועסקו בפתיחת צירים ובשאר הפעילויות המיבצעיות הרגילות. בתחום אחריותו של הגדוד היו המוצבים תל-פאריס, תל-סאקי, ושני מוצבים נוספים, א' וב'. ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, ניכנסו יחידות צה"ל לכוננות גבוהה. תחילה סברו, כי הסורים מתכננים פעולת גמול על הפלת 13 מטוסי "מיג" שלהם, בקרב אוויר, ב-13 בספטמבר. אולם, עד מהרה התברר, כי המדובר במלחמה כוללת. ההפתעה היתה מושלמת, מה גם שהתגלתה, כי סוריה ומצרים מתואמות ביניהן לפתיחה במלחמה בשתי החזיתות.   135A

לחימה משותפת של נח"ל ושריון

מלכודת בתל-סאקי

במפקדת הגדוד קיצרו החיילים הדתיים בתפילה. סגן מנחם מיהר לישיבה אצל המ"פ. עשר דקות לאחר מכן קרא לארבעה חיילים – רונן, אביטחף לייזי ושייקה – לעלות עם כל ציודם על הנגמ"ש ולנוע לעבר תל-סאקי. המשימה, שהוטלה עליהם, היתה לתגבר את לוחמי המוצב, לצפות על מהלכי הסורים ולדווח לאחור. הכוח הגיע לתל בשעה 12 בצהריים בשני זחל"מים, הצטרף ללוחמיו וסגן מנחם קיבל את הפיקוד על הכוח המשולב. קודם לכן, בשעה 10.30, הגיעה הידיעה, כי הוחלט על פינוי האחזרים מרמת הגולן. הסמג"ד, רב סרן מנחם, יצא לתגבר את התצפית בתל-פארס. המג"ד היה יורם י., "ייה" בכינויו, אשר קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר שהמג"ד, סא"ל יעקב ב, נפצע ימים אחדים קודם לכן בתרגיל צניחה ושבר את רגלו. בשעה 13.50 החלה הרעשת הארטילריה הסורית לאורך כל גזרת רמת הגולן, ובמקביל תקף חיל האוויר הסורי מפקדות ומתקנים צבאיים ברמה וכן במוצב החרמון. זמן קצר קודם לכן פתחו שלוש דיביזיות חי"ר סוריות במתקפה לפריצת קו רמת הגולן, ובו בזמן תקפו יחידות קומאנדו סוריות את מוצב החרמון. אל מול המתקפה הסורית עמדו חיילי גדוד הנח"ל המוצנח, חיילי חטיבת "גולני", שתי חטיבות הטנקים – חטיבת "ברק" וחטיבה 7 – וכן 11 סוללות ארטילריה. יומנו האישי של אחד מלוחמי תל-סאקי, לייזי אגסי, מיטיב לתאר את אשר התרחש שם באותן שעות. וכך הוא כותב: "השעה היתה 13.50. בבת אחת החלו מאות תותחי הסורים בהפגזה רצחנית. רמת מגשימים ותל-סאקי, שבו הייתי באותה שעה, היו מטווחים היטב. מאות פגזים נפל לידנו כבר במטח הראשון. רוני, מנחם, שייע, אביטל ואלי הנהג, שהיו ליד הבונקר האחורי, קפצתי אליו. המרחק בין שניהם הוא כ-20 מטר. "הייתה זו לי טבילת האש הראשונה. הרגשתי את עצמי חסר אונים לנוכח הפגזים, שירדו סביבי, והתפללתי שהפגזים לא יפלו עלי. בעצם היה מספיק רק פגז אחד, הבונקר רעד עם כל פגז שהתפוצץ ואני הצטנפתי בפינה. פחדתי. "לאט לאט התרגלתי לזה והפחד שכך קמעא. לאחר המטח הראשון, שנמשך חצי שעה בערך, השתררה הפוגה. מנחם בא אלי בריצה, דואג לשלומי. לאחר מכן הוא עלה לנגמ"ש והחנה אותו קרוב לבונקר, כדי שיהיה חשוף-מה-שפחות לפגיעת הפגזים. "בינתיים חגו באוויר מספר מטוסים. מטוס אחד נדלק באוויר וטייסו נראה צונח שני ק"מ מאיתנו. שמחנו, היינו בטוחים שזה מטוס סורי. אבל, מאוחר יותר, כשראינו מטוסים באוויר וטילים דולקים אחריהם, הבנו שמצבו של חיל האוויר שלנו לא-הכי-נעים. מנחם רצה לקפוץ עם הנגמ"ש להביא את הטייס שצנח. אבל אז החלה הפגזה נוספת והוא נטש את הרעיון. הפגזה זו, כקודמתה, היתה צפופה מאוד, ואי אפשר היה להרים את האף, כך לא יכולנו לדווח על היציאות ומיקומן. עקב ההפגזות נפגע הנגמ"ש ויצא מכלל שימוש. גם הבזוקה נפגעה. רסיס פגע ועיקם אותה. ההפגזה נמשכה ארבע שעות בערך. בשעה 17.45 פסקה האש. יצאנו החוצה וראינו לפנינו שלושה טנקים ישראלים, שהתמקמו ליד ציר המערכת, וירו במטרות שמעבר לוואדי הרוקאד. בקשר שמעו על חדירות רציניות שלהסורים. מאסות אדירות של שריון וחי"ר מצוייד בטילי נ"ט". קודם לכן, בשעה 16.00, זיהה סגן מנחם כ-60 טנקי אוייב באיזור רפיד. בינתיים ,החל הערב יורד על רמת הגולן. ידוע היה על פריצת כוחות סוריים לגזרה הדרומית, אך היקף כוחותיהם עדיין לא נודע באותה שעה. לפנות ערב ניתנה פקודה לסגת מחלק מהמוצבים של דרום רמת הוגלן. שאר המוצבים לא התפנו, מכיוון שהיו בהם פצועים, או שכוחות השריון והחרמ"ש לא הצליחו לחבור אליהם. באיזור תל-סאקי היה כוח טנקים מחטיבה 7 תחת פיקוד חטיבת "ברק" ותפקידם היה לנוע לדרום הרמה. תוך כדי תנועתו של סרן דני דרומה, הוא הגיע לאיזור תל-סאקי וניסה לעלות ולעזור לכוחות ששהו שם. אולם, בדרכו, לפני שהגיע לאיזור התל, נתקל דני בשדרת טנקים סוריים, שחדרה לאזורנו. ההיתקלות הייתה מטווח קרוב, במהלכה איבד דני שלושה טנקים. עם שאר הכוח נע דני עד שהגיע לתל-סאקי. יומנו של לייזי: "החדירות של הסורים היו בין שני המוצבים. עיקר התקפותיהם רוכז על המוצב הצפוני לנו, שהיה מאוייש על ידי חבר'ה מהפלוגה שלי. מצבם של אנשי המוצב נשמע ברשת הקשר גרוע למדי. הם זעקו לעזרה, אך זו בוששה לבוא. בשעה 18.00 הגיעו שלושה הטנקים לתל-סאקי. אנשיהם סיפרו לנו, שהם שרידים של פלוגות, שעלו על מארבי חי"ר סוריים, שהיו פזורים בשטח לעשרות. הם סיפרו, שחלק גדול מהטנקים שלנו הושמד. דברים אלה הורידו לנו את המוראל. התארגנו לשמירת לילה, כשהטנקים מתמקמים סביבנו ואנחנו בתווך." 139B

נצורי תל סאקי והמוצבים הנצורים שידרו קריאות לעזרה לשריון שחילצם ממיצר

בשעה 23.55 זיהו לוחמי התל שיירה ארוכה של נגמ"שים סוריים, שנמצאו על הכביש מתחת למוצב. מיד התארגנו הטנקים על התל ופגעו בשיירה הסורית. זו נעצרה ולא המשיכה בתנועתה אל עבר רמת מגשימים. חיילי אותה שיירה התארגנו למארבים על הדרך, פגעו בכל רכב, שנע על הכביש, ויצרו איום על התל, אליו טרם העזו לגשת. בעקבות ההתקלויות בכוחות האוייב על ציר המערכת, בכיוון רמת מגשימים, נשלח נגמ"ש בפיקודו של בני חנני להציב מארב בזוקות בכניסה למשק. המארב פגע בנגמ"ש סורי, שנע על הציר. לאחר ההיתקלות נשלח לחסימה ברמת מגשימים נגמ"ש שני, כדי לתגבר את המארב. בשעה 4 לפנות בוקר פונו האזרחים האחרונים מרמת מגשימים. במקביל, קיבל סרן דני, ששהה, כאמור, על התל, הוראה לנוע על הציר ולטהר אותו מרכב אוייב. כבר בירידתו מהתל נפגעו טנקים שלו ממארב סורי, שהוצב במקום. חלק מהחיילים נפגעו ונהרגו. שאר החיילים התפזרו. חלקם חזרו לבונקרים שעל התל. אחרים ניסו לנוע לכיוון כוחותינו ונפלו מאוחר יותר בשבי הסורי. בעקבות זאת הורה ייה לשני הנגמ"שים, היו במארב ברמת מגשימים, לנוע בכל המהירותף לעלות על תל-סאקי ולפנות את התצפית ואת שאר חיילי השריון, שכליהם נפגעו באיזור, ואשר היו בבונקרים על התל. השעה הייתה 5.45 בבוקר. הנגמ"ש על בני חנני הגיע עד למרחק של כ-70 מטר מהתל, שם נפגע באש מארב סורי ונעצר. הנגמ"ש השני, בפיקודו של אריאל ("פיץ"), שנע בעקבותיו, התנגש בו מאחור משום שנהגו סגר את מדפי הנהג ולא ראה את דרכו. החיילים קפצו משני הנגמ"שים ונפגעו מיד באש אוייב. מכוח החילוץ הזה נותרו בחיים שני חיילים בלבד: פארג'ון ובן ארי. פארג'ון היה פצוע קשה, בן ארי פצוע קל. הם ניסו לחלץ את עצמם בזחילה, וכפעם בפעם, כאשר חיילים סוריים עברו בקרבתם, הם השימו פני מתים. יומנו של לייזי: "התארגנו ללחימה. אביטל ורוני לקחו את המא"ג ופנו לאחד הסלעים. שייע לקח את המקלע הפלוגתי. מנחם עלה על עמדת הנגמ"ש לעמדת מק"כ. אני עם המקלעון תפסתי עמדה בין הסלעים. התחלנו לירות לעבר סורים. מנחם פגע במשאיות סוריות מלאות חיילים והעלה אותן באש. תוך כדי כך רצתי מעמדה מאולתרת אחת לשנייה והבאתי להם ארגזי תחמושת מהנגמ"ש. כוח האש, שנורה אלינו, היה עצום. ברד פגזים, אש נק"ל, פגזי 'אר.פי.ג'י' וטילים. חיילי החי"ר הסורי ניסו לעלות על התל ונסוגו. החזקנו מעמד, חמישה חיילים, כנגד הכוח הסורי הענק. עצרנו בעדם מלהתקדם בציר המרכזי לכיוון רמת מגשימים. כנראה, שהם חשבו, כי על התל מרוכז כוח עצום. אינני רואה סיבה אחרת לעובדה, שהם לא עקפו אותנו, או שלחו טנקים למעלה. לוא היה טנק סורי עולה למעלה, לא היינו יכולים לעצור בעדו. נשק הנ"ט היחידי שהיה לנו – הבזוקה, יצאה מכלל שימוש ולא היתה כל אפשרות להשתמש בה. הסורים פרסו מספר טנקים מסביב לתל ואלה הפגיזו אותנו ללא לניסיון להתקדם. "עמדת המק"כ עם מנחם, שהיתה על הנגמ"ש, בלטה על פני השטח והייתה מטווחת היטב על ידי הסורים. מנחם נפגע בברכו. אביטל ואני גררנו אותו והורדנו אותו מהנגמ"ש. לעמדת המק"כ עלה רוני. אביטל חבש את מנחם. אני ניסיתי לסגור את המדפים הקדמיים בנגמ"ש, כדי להקטין את סיכויי הפגיעה ברוני. רוני דיווח לנו, שהוא רואה נגמ"ש שלנו, המנסה להגיע אלינו. זה היה הנגמ"ש של סגן איציק כנען. הוא ידע מה שקרה לשני הנגמ"שים, של פיץ וחנני, ולא נסע דרך הכביש. איציק ניסה להגיע אלינו מסביב. גם הוא נתקל במארב סורי, שפגע בנגמ"ש. החבר'ה נאלצו לסגת ברגל, כל אחד בדרכו, ולתפוס מחסה מאש הסורים, שנורתה עליהם. אוצ'י ועמירה הצליחו להגיע לבונקר שלנו. "רוני נפגע משני כדורים – אחד במצח ואחד בחזה. אביטל ואני הורדנו אותו. ראינו שהוא חי, אבל איבד את הכרתו. לא יכולנו לעזור לו במאומה, רק חבשנו את פצעיו וניסינו למנוע איבוד דם מיותר. השכבנו אותו בפרוזדור שבבונקר. עליתי לעמדת המק"כ. פחדתי פחד מוות. הסורים ירו כל הזמן לעמדת המקלע ושמעתי את הכדורים שורקים סביבי וכן את קולות פגיעתם בדפנות הנגמ"ש. אבל, לא הייתה ברירה. ניסית להתעלם מהפחד ולהתרכז אך ורק במטרות. מנחם טיפס, קודם לכן, בעזרתי, תוך גרירת רגלו, וכיוון אותי למטרות. ניסיתי לפגוע במארב, שפגע בנגמ"ש של איציק, אולם המארב היה בשטח מת לגבי, מאחורי תלולית, כך שלא הועלתי רבות. כל אות וזמן ביקש מנחם במכשיר הקשר, שהיה עדיין שלם, סיוע ארטילרי עלינו, שיבריחו את הסורים, וכן מטוסים, שיטפל ובשריון הסורי. התשובה שקיבלנו היתה, שהבקשה הועברה הלאה. אינני מאשים, אני מבין, אבל זה עיצבן אותי. "המשכתי לירות מהמקום עד שנגמרה לי כל התחמושת. ואז יריתי את שארית התחמושת של המקלע הפלוגתי והמא"ג, עד שאזלה לגמרי. נשארתי בלי אף כדור אחד. עזבתי את עמדת המק"כ. מנחם פקד לסגת ברגל. הורדתי מעלי את אפודת המגן ושמתי את מכשיר הקשר על גבי. התחלנו לנוע, כשאני תומך במנחם. אולם, כעבור זמן קצר נאלצנו לוותר על הרעיון. רוני שכב בלי הכרה; השריון הסורי, שראה כי אנו חדלים לירות, התקדם וניתק את דרך נסיגתו. בלית ברירה חזרנו לתוך הבונקר כשאנו מקווים, שהסורים ימהרו קדימה וישאירו אותנו לנפשנו. מנחם העמיד ליד כל פתח חייל עם 'עוזי'. שייע, אוצ'י ואביטל נעמדו ליד הפתחים, מנחם ואני באמצע. "בעזרת מכשיר הקשר נפרד מנחם בשמנו מהגדוד. 'זה הסוף', אמר, 'מסרו ד"ש לכל החבר'ה, יותר לא נתראה'. אותנו הוא עודד ואמר, שעוד נצא לחאפלה בתל אביב. מנחם הוציא את מחזור התפילה ליום הכיפורים וקרא פרק מתוכו. איני זוכר איזה. אני זוכר, שכולם ענו אמן. גם אני הוצאת את הסידור שלי והתפללתי שחרית. אמרתי לעצמי כי זהו היום הראשון בחיי שאני נאלץ לוותר על הנחת תפילין. התפללתי שעוד אזכה להניח תפילין. התפילה עודדה אותי. "חלפה חצי שעה, שנראתה לי ארוכה מאוד. התחלתי להאמין, שהסורים החליטו לוותר עלינו בשלב זה. מחשבותי נקטעו על ידי צעקות בערבית מצד ימין, שלוו מיד במטח כדורים מהפתח לתוך הבונקר. רצנו אינסטינקטיבית לפתח השני, במטרה לבוא אל הסורים, מאחור, להשליך עליהם רימונים, להרוג מהם כמה שיותר. התוכנית הזו הופרעה. הסורים הגיעו גם לפתח השני, משם הם ירו צרורות פנימה. מבלי לחשוב, רצנו לעבר החדר עצמו, שהיה כעין מובלעת, המגינה מפני כדורים הנורים מצדדים. אחדים מהחיילים נפגו ונהרגו, אחרים נפצעו. אני, ברוך ה', נשארתי בשלב זה ללא כל פגע. 139A

פצועים מקבלים טיפול רפואי בשדה

"רימון נזרק פנימה. נדמה לי, שהשעה היתה 10.30 בבוקר. הרימון פגע בחזהו של מנחם. הוא הספיק להסתובב וחלק גדול מהרסיסים פגע באחוריו. אני והשאר חטפנו רסיסים גם. אנחות וזעקות מילאו את חלל הבונקר. חלפו דקות אחדות. לפתע נשמעה התפוצצות עצומה. כולנו התמוטטתנו ונפלנו אחד על השני. היה זה פגז 'אר.פי.ג'י', שפגע בתקרת הפרוזדור. חטפתי מכה חזקה בצד הפרצוף ובבטן. חשבתי, שמחצית פרצופי עפה. "ההרגשה הייתה מחורבנת. עשן חדר לריאות. חשבתי שאני גוסס. כאבים איומים פילחו את בטני וחזי. דם שתת מכל גופי. הרמתי בפחד את ידי, כדי לראות מה נשאר לי מהפרצוף ומהראש. בתחילה נגעתי ליד הפה. הרגשתי בדם. המשכתי לבדוק. לשמחתי, גיליתי, שהפרצוף שלם, אך נפגע ממספר רסיסים. הרגשתי על הלשון גוף מוזר. ירקתי לכף ידי. היו אלה שן ורסיס. רסיס חדר לי מתחת לשפה התחתונה ונעצר בשן לאחר שעקר אותה. "תפסתי שאני חי. התרוממתי קמעא, ניסיתי לשפר את ישיבתי. שכבתי על חברים אחרים והכאבתי להם. לידי ראיתי שתי גופות של חבר'ה מהשריון, שלא הכרתי. המראה היה מזעזע. שאר החבר'ה תפסו לאט, שגם הם עוד בחיים וניסו לשפר את ישיבתם. אז הוכנס פנימה עוד רימון, שמילא אותנו ברסיסים נוספים. "כל אותה עת נשמעו צעקות ואנחות. החלטתי לא לצעוק ולא לפתוח את הפה. נפרדתי מהעולם. נפרדתי מאימי היקרה. כל הזמן חשבתי איזו מסכנה היא תהיה. בוודאי היא תשבר לגמרי. נפרדתי מהגרעין הנהדר שלי, משאר החבר'ה. "צעקות ש'מישהו ייצא להכנע!' קטעו את מחשבותי. שריונאי אחד יצא עם ידיים מורמות וגופיה לבנות. הוא רק יצא ומיד שמענו צרור. הם הרגו אותו במקום ולקחו את גופתו. או, אולי, רק פצעו אותו והוא נלקח בשבי. לא יודע. (אחר כך התברר שנשבה). אכזרי, אולי, לומר זאת, אך הפגיעה בו הצילה את חיינו. הסורים חשבו, כנראה שהוא האחרון שנשאר בחיים, כך שהם לא המשיכו לירות עלינו וגם לא ניסו להכנס. "הדממה עטפה אותנו. הסורים הסתובבו מסביב לתל. אבל בחושבם אותנו למתים, הניחו לנו. נשארנו בבונקר עשרה חיילים חיים. כולם פצועים, עם מעט מאוד מים וללא מזון. איש איש וכאביו שלו. אולם, כל אחד שמר על השקט מפחד הסורים. איש לא גנח, איש לא נאנח. לאט לאט התרגלנו למצב החדש ודיברנו בשקט אחד עם השני. ישבתי ליד מנחם ושוחחתי איתו קצת. אביטל נתגלה בכל גדולתו. הוא ניגש מאחד לשני ועזר. לזה הזיז את הרגל ולזה את היד. אותי הוא עודד במילים. את חצי הג'ריקן, שהיה לנו, חילק בין כולנו, ומדי כמה שעות נתן לגימה לכל אחד. "אני עצמי ניסיתי לעודד את החבר'ה ואמרתי להם בצחוק: 'אני לא יודע מדוע אני בחיים, בסך הכל רציתי לקבל צל"ש...' מנחם ואני דיברנו על החאפלה שנרביץ אחרי שהכל יגמר. הייתי משוכנע עתה, שצה"ל יצליח להדוף את הסורים. ידעתי שהמצב לא יימשך זמן רב. צה"ל יגייס את המילואים ויהדוף את הסורים. אבל, חששתי כל הזמן שמא חיילים סורים ייכנסו לבונקר, וגילו שאנחנו חיים ויהרגו אותנו כמו כלבים. "הזמן חלף לאט. החבר'ה ניסו להרדם, כדי להעביר את הזמן. חלק איבדו את ההכרה. בגלל כאבי לא הצלחתי להרדם. הכאבים היו בחזה ובבטן ובקושי נשמתי. ישבתי כפוף, כדי שאצליח לנשום כמה שיותר אוויר. "מחשבותי נסובו על הבית, החבר'ה, הגרעין. חשבתי על השעות היפות, שהיו לי בחיי. רק אז הירגשתי מה זה שמש, מה זה נוף, מה זה לדבר עם בני אדם, לראות בני אדם. הרגשתי את הערך של כל דקה בחיים. עודדתי את עצמי ואמרתי, שהכל יסתיים בטוב – צה"ל יחלץ אותנו, אני אשכב בבית חולים וכל החבר'ה יבואו לבקר אותי. "דאגתי גם לשאר החבר'ה. ידעתי כל הזמן, שמצבם בכי רע. רוני בר היה הרוג. שייע חזר להכרתו. הרימונים החרישו אותו והוא צעק: 'מים! מים!' בקול חזק מאוד, עקב החרשות. לכן, גם לא שמע שענינו לו, שאין מים. פחדנו, שהסורים ישמעו את צעקתו. הייתי הכי קרוב אליו. גררתי את עצמי אליו, ולאחר מאמצים מרובים הצלחתי להגיע. שמתי ידי על פיו. היתה זו יד ימין, שנפגעה מרסיסים. שייע לא תפש את העניין. הוא אחז בידי ומשך אותה. נשכתי את שפתי והחנקתי את הצעקה, שעמדה לפרוץ מפי. הוא הסב לי כאבי תופת. לאחר מספר דקות של עצבנות, שהיו לנו עם כל צעקה של שייע, הציע מישהו לכתוב לו על פתק, שאין מים ושישתוק, כי יש סורים בסביבה. ובאמת, העסק הזה עזר." שעות הניתוק התארכו מאוד. אולם, כשמפקדת הגדוד כבר נואשו מלמצוא את לוחמי תל-סאקי בחיים, התעוררה הרשת וקולו של אחד החיילים נשמע: "כאן 'גפרור', כולם פצועים והרוגים, המצב חמור מאוד, חייבים חילוץ מידי!". הלילה, שבין יום א' לבין יום ב' (8-7 באוקטובר) עבר על חיילי תל-סאקי בין ייאוש לתקווה, כשמדי פעם נשמע ברשת קולו של המג"ד, מעודד ומבטיח חילוץ, שיגיע במהרה לתל. בבונקר היה, כאמור, מחסור במים ובמזון. לייזי, ביומנו: "בשעה 24.00 אמר מנחם לאחד השריונאים, סג"מ, שנפצע קל והיה מסוגל ללכת, שייצא לעבר הטנק, שנשאר על התל עקב קלקול, ויביא מים. הסג"מ פחד וסירב ללכת רק לאחר שמנחם איים עליו ואמר לו, שאם הוא לא ייצא, ייצאו מנחם ואני, למרות פציעתנו ושהעסק עוד ירבץ על מצפונו – רק אז הוא ניאות ללכת יחד עם אביטל. הם יצאו – וחזרו עם רבע ג'ריקן. אביטל סיפר לנו, שהם התקשרו במכשיר הקשר למפקדה ושם מסרו, שעלינו להחזיק מעמד ושצה"ל נערך להתקפת נגד ביום שני בבוקר. הם גם הביאו איתם מנת קרב אחת, אולם איש לא היה מסוגל לאכול." במשך הלילה לא ניסו הסורים לפרוץ לתוך הבונקר. מנחם ואביטל לקחו שני רימונים, אחד בכל יד, הוציאו את הנצרות והיו מוכנים להשליכם על כל חייל סורי, שינסה להכנס לבונקר. היומן: "קיווינו, שעד ליום שני ב-8 בבוקר צה"ל כבר יגיע אלינו ויחלץ אותנו. קיווינו, שהסורים יהיו עסוקים בנסיגה ולא יתפנו אלינו. הגיע יום שני בבוקר. בשעה 6 לערך שמענו תנועה של טנקים, שנעו לכיוון ההפוך מהכיוון, שבו נעו עד עכשיו. הבנו, שהסורים מתחילים לסגת. כמעט התפוצצנו מרוב שמחה. כל כמה דקות ביקשנו מהשריונאים שלנו, שיטו אוזן ויזהו את הטנקים לפני הרעש. בכל פעם שהם ענו, כי אלה טנקים סוריים, התאכזבנו. השעה כבר 8 בבוקר ואין זכר לצה"ל. "הצמא הציק לנו. פתחנו את קופסאות מנת הקרב והתחלנו לשתות מכל קופסה את הרוטב: רוטב בשר, רוטב תירס, ועוד כמה דברים מבחילים. מצבי הלך והחמיר. הרגשתי צורך דחוף להשתין. לא יכולתי לקום וללכת לפתח. לקחת מימייה והטלתי בה את מימי, בישיבה, לאחר מאמץ עצום. "בשעה 12 בצהריים כמעט פרחה נשמתנו. הפגזה כבדה ידרה עלינו מסביב, והתברר כי אלו היו כוחותניו. שמחנו. חשבנו, שהם קרובים. אולם, הפגזה זו הביאה לבונקר את הסורים. הם נכנסו ותפסו מחסה. שם גילו את גופת אחד הההרוגים. היה להם חשד, שבבונקר ישנם עוד כמה אנשים. הם ירו צרורות לתוך הבונקר. שמענו אותם מתווכחים: 'מית-לא-מית' – אם אנחנו בפנים במתים או לא. עצרנו את נשימתנו. עמדנו עם 'עוזים' דרוכים ורימונים בלי נצרות, כשבליבנו ההחלטה, שאם הם נכנסים פנימה, אנחנו זורקים רימונים ומתים יחד איתם. מהניסיון המר של חברינו ידענו, שאין טעם להכנע. 135B

שיח לוחמים בזמן הפוגה

"ובכן, בפתח עומדים חיילים סורים, הנמצאים בנסיגה והם דנים ביניהם אם אנחנו מתים או לא. אנחנו בפנים, יושבים ורואים את צילם, לא מוציאים הגה, 'עוזים' דרוכים ורימונים בלי נצרות בידינו. הזיעה ניגרת ממצחנו. היינו חייבים לשמור על קור רוח. פניתי בתפילה כלפי שמים: עד עכשיו יצאנו בניסים גדולים ואנו חיים. לא נהרגנו בהפגזה הנוראה, שירדה עלינו. נשארנו בחיים למרות הפגז ושני הרימונים, שחדרו לבונקר. דווקא עכשיו, כשצה"ל קרב ובא והודף את הסורים, דווקא עכשיו, אחרי כל הסבל שעברנו, נגזר עלינו למות? בשמיים שמעו את תפילתי. אחד הסורים אמר 'רסס' – כנראה שהתכוון לרימון רסס ושנייה אחרי זה ראיתי משהו נזרק פנימה. היתה התפוצצות עצומה. התמלאנו ברסיסים. האוויר בבונקר היה מחניק. לא הוצאנו הגה מהפה. לאחר מכן שמענו אחד מהם אומר: 'חאלס, מית' – והם הסתלקו. "נשמנו לרווחה. תקוותינו לחיים ניעורו מחדש. הרשנו לעצמנו לדבר בקול. קיווינו, שהגדוד לא שכח להודיע לכוחות הראשונים של צה"ל, שלא ייכנס לטהר את הבונקר, אלא יבדקו אם אנו בפנים. בשעה 13.00 חזר הסיפור הוקדם – כמעט במדוייק. שמענו קולות בערבית וחיילים סורים עמדו בפתח. שוב חטפנו רסיסים. זה אולי מוגזם לומר, אבל הפכנו אדישים לרסיסים. מספר רימונים נתקעו בגופות חברנו. אלה חסמו את רוב הרסיסים. הושטתי את ידי והרגשתי משהו. אני חושב, שזה היה מוח. "הסורים הסתלקו ושוב נשמנו לרווחה. אבל, הפחד לא סר. מבחוץ נשמעו קולות מלחמה. הבנו, שהקרב מתחולל ממש לידנו ועוד מעט ניפגש עם כוחות צה"ל. קולות המלחמה קרבו ובאו. השריונאים אמרו לנו, שהם מזהים קולות של טנקים ישראליים. לפתע שמענו קולות ירייה מבחוץ. לא ידענו מה קורה. אך מיד שמענו צעקות בעברית: 'טנקיסטים, יש שם מישהו חי?' "קשה לתאר במלים את אשר התחולל באותה שעה בבונקר. בליבי. בליבנו. היו כאלה, שצעקו צעקות גיל ושמחה. אני לא יכולתי לצעוק. דמעות זלגו מעיני וחנקו את גרוני". יש להזכיר, כי ארבעה מחייל הכוח של איציק כנען, ששהה בבונקר המזרחי שעל התל (אלה אנשי כוח החילוץ השני), החליטו בשלב מסויים לנסות ולחץ את עצמם. הם השמידו מפות קוד ומסמכים שונים והתכוננו לדרך אשר לפניהם. מאחר שאיציק נפצע עוד קודם לכן ותנועתו היתה מוגבלת, החליטו הלוחמים להתפצל לשני זוגות: מאיר ואבי, שיכולים לנוע מהר יותר; כנען ומדמוני, שינועו לאט יותר. הארבעה עשו דרכם בין חיילים סורים לכיוון כוחותינו. מאוחר יותר איבדו מאיר ואבי איש את רעהו, אך פרידתם לא הייתה ארוכה. עם אור ראשון, ביום שני, פגשו השניים בכוח שריון ישראל ופונו. בינתיים המשיכו מדמוני וכנען בדרכם לאט לאט לכיוון כוחותינו. גם הם נאספו מאוחר יותר על ידי כו חשריון והועברו לבית חולים. חילוצם של אנשי תל-סאקי התאפשר לאחר שכוחות המילואים כבר היו ברמה. בצהרי יום שני הגיעה חטיבת טנקים לאיזור תל-סאקי. עם כוחות השריון הגיע גם מג"ד הח"ל המוצנח, ייה, ומספר זחל"מים, שנועדו לפינוי הלוחמים מתל-סאקי. במקביל, ביקש המג"ד להכין שני מסוקים לפינוי מהיר של הפצועים, הנמצאים בתל. למרות הפגזה סורית כבדה, עלו הזחל"מים עם המג"ד אל תל-סאקי בשלושה כוחות משנה. גלעד עלה לבונקרים. הוא קיבל הנחייה להיכנס בזהירות לבונקרים, שכן ייתכן וישנם שם סורים, אבל לא לירות פנימה לפני שיברר אם נמצאים בבונקר חיילים ישראלים. והם, אכן, היו שם. לחימה עיקשת עוד קודם למלכודת ולחילוץ בתל-סאקי, ביום הכיפורים, בשעה 19.00, הוחל בפינוי התצפיות והמוצבים. יומן המבצעים של הגדוד מדווח: "מאת מנחם. אננס ואפרסק לקפל לאורן. מוצב ב' לקפל לאל-על." הטנקים הסורים, שחדרו ליד מוצב א', התפצלו לשלוה ראשים: דרום – רמת מגשימים ואל-על; מרכז – חושנייה; צפון – כיוון קונייטרה. המג"ד ייה קיבל דיווח שוטף על המצב והעבירו הלאה למפקדה. יוסי דיווח מ-א', כי השריון הסורי ממשיך לזרום ללא הרף מערבה, כשעל תעלת נ"ט כבר פרושים שלושה גשרים. בשעות הערב פגעו אנשי א' במקלעים ובמרגמות 52 ו-81, בשיירת השריון הסורית. כשמגיעים טנקים שלנו, מרים יוסי פגזי תאורה, והשריונאים פוגעים בטנקי אוייב. נחסמה תנועת הטנקים מערבה והם פונים דרומה. כ-50 טנקים סורים הושמדו, אך הלחץ על המוצב הלך וגבר. יומן המבצעים: "20.05 מאת א': אנקים וכוח חי"ר מזוחלם עולה מדרום ומצפון." סיפר יוסי: "טנק ראשון נכנס למעוז ועלה על עמדת המרגמה. אמרתי לראיה לעלות ולדפוק פצצה. הטווחהיה 10-15 מטר. אריה ירה והפצצה גירדה את הצבע של הצריח. הצוות קפץ ואני דפקתי ב'קלצ''. הכנסתי פצצה נוספת לעכבר הטנק השני. אריה לחץ על ההדק. עקר. החלפתי פצצה, אריה ירה ופגע. הצוות רץ החוצה לעבר הצפוני של המעוז. רצתי בתעלה ומטווח של 7 מטר פגעתי בשלושה אנשי צוות". עתה יש צורך לטהר את המעוז מחיילים סורים, שחדרו אליו. הדבר נעשה. בשעה 1 לאחר חצות, מוצאי יום הכיפורים, מזהה יוסי שיירה סורית נוספת: כ-150 טנקים, נגמ"שים, תותחים. בכל הגזרה נמשכות ההפגזות והחדירות של השריון הסורי. אל המוצב השכן מגיע טנק למרחק של כמאה מטר ומשותק על ידי טנקים שלנו. על א' מורידים ארטילריה שלנו, כדי להקל מהלחץ הכבר של השריון והחי"ר הסורי. במפקדה באל על יושב ייה המג"ד ושוקל את המצב. הוא סיפר: "הסורים נמצאו כחמישה ק"מ מאל-על. יש לפנות מיד את כל אנשי הגדוד לכיוון עין-גב. אני יוצא מהבונקר בפעם הראשונה, תופס את הרס"ר ומודיע לו, שתוך חמש דקת אף אחד לא נשאר באל-על. לעלות על כל כלי הרכב ולהסתלק. פקודה דומה ניתנה לגלעד בנח"ל גולן. תחושה מזופתת לראות את כולם עוזבים בבהלה את על-אל. "הרס"ר אמר לי: 'אתה בא? אני משאיר כאן את ה'כרמל', כדי שיהיה לך רכב להסתלק'. "אמרתי לו: 'קח גם את ה'כרמל'. אני לא אסתלק מפה'. "והוא השיב: 'טוקמק, תיזהר!' 140

תמרות עשן בעיצומם של הקרבות

המצב: תל-סאקי נצור וכתוש. א' מנהל קרב קשה עם חי"ר, טנקים ושריוניות, שהגיעו עד לטווח של 40 מטר מהמוצב. ניתנת הוראת פינוי למי שיכול להתפנות. חיילי המוצב השכן מתפנים על פלוגת הטנקים לפילון. חיילי שאר המוצבים מתפנים למפקדת הפלוגה. ההפגזה אינה מאפשרת פינוי בתל-ארס. בשעה 14.00 הבחינו בתל-פארס בשלושה הליקופטרים סורים חגים מעל המוצב. סיפר אחד החיילים: "מיד עם הפסקת ההנחתה הופיעו הליקופטרים סורים וריססו את פתחי הבונקר. הליקופטר אחד הופל על ידי קצין מרפיד ואחד נפגע על ידי הסמג"ד במרגמה 52 בכינון ישיר. מיד לאחר מכן יצאנו אנו והתחלנו לסגת לכיוון מערב. באמצע הריצה מהתל שמענו את הסורים עושים לב"ב בבונקרים שלנו. מסתבר, שההליקופטרים הורידו את החיילים לפני שעלו עלינו." במפקדה ברפיד התרכזו כ-150 לוחמים מהתצפיות ומהמוצבים בכוונה לסגת לכיוון הכנרת. עם ערב יצאו כולם מערבה – 15-20 לוחמים על כל טנק. כשנתקלו הטנקים נאלצו להתפנות ללחימה, הוביל הסמג"ד מנחם את כולם ברגל, במשך 12 שעות, לכנרת. מנחם – העיד לימים שבתאי הרס"ר – הציל 150 איש ממוות. יום ראשון. יוסי גור ואנשיו ב-א'. יומן המבצעים: 12.50: טנקים חדרו לתוך המוצב. מבקש עזרה מיידית. חלקנו פגוע, חלקנו נפגע נשקם. יש פצועים מחוץ לבונקרים. לא יכול להכניס אותם פנימה. 13.05: לא מקבל ארטילריה, המצב אבוד. 13.06: ארטילריה בסדר, אפשר להמשיך. 13.25: להפסיק ארטילריה על המוצב. לחכות לפקודה להמשיך. מתי יקפלו אותנו? מתחיל מאבק לחילוץ א'. מתקשרים למח"ט טנקים ומבקשים לקבל כמה טנקים, כדי להתחבר איתם בחסות החשיכה דרך ציר המערכת עד למוצב ולחץ את האנשים. התשובה שלילית. פונים גבוה יותר. אין אישור לתוכנית הזאת. האלטרנטיבה שנותרה: להסתנן מן המוצב רגלית. ייה פונה לגור: "התכונן ליציאה רגלית. הסתירו את הגוסס, קחו את שני הפצועים האחרים אתכם והתגנבו דרך הכוחות הסורים עד לערוץ הרוקאד". גור: "אין אפשרות לצאת. סורים בתוך המוצב. טנקים בשער." האפשרות לפינוי רגלי של המוצב נופלת. התקיפה הסורית עליהם נמשכת. גרין, המ"כ, תופס פיקוד על המוצב ומטווח את הארטלריה. גרין: "הסורים נסוגים מהמוצב. להמשיך בארטילריה. מצב הפצועים מחמיר. ניסו לתקוף אותנו בסיוע טנק. דפקו אותו. הארטילריה טובה." המצב ב-א' נרגע מעט. הסורים נואשו, כנראה, מלכבוש אותו, או פשוט אינם מאמינים, שנותר עוד מישהו חי בתוך המוצב המנופץ. מכל מקום, המוצב ממשיך בדיווחיו, מהם מתברר שהסורים החלו לסגת מזרחה, בחזרה לשטחם. יום שני, 5 בבוקר. א' מדווח: "עשרות חיילים סורים ללא חגור ונשק, כנראה טנקיסטים שנטשו, בטווח 200-300. אין חיילי אוייב בתוך המוצב. רק פצועים. טנק סורי בפתח המוצב. לא להפעיל לחץ על האוייב מסביב. לתת לו לנוע בחופשיות מדרחה. לפתוח באש רק כשהכרחי מטווח קצר" ואז מנסים הסורים פעם נוספת לכבוש את מוצב א', אולי כדי לעצור משם את כוחותינו. טנקים עולים אליו, אש ארטילרית נופלת עליו. אש שלנו יורדת על המוצב. הסורים הרפו ממנו. כעת נותר רק לפנות אותו. יוסי גור, מ"מ א', סיפר על בוקר יום שני, עד לחילוץ: "עם בוקר החלה הפגזה רצינית על המוצב. טנקים סורים דפקו מטווח 200-500 מטר. ההפגזה נמשכה שלוש שעות. צפופה מאוד. הפגיעות היו ישירות והשכפצים של הבונקרים החלו להתפורר. רסיסי הבזלת והאבק נשפכו דרך פתחי האיוורור לתוך הבונקר. בעמדת השער אי אפשר היה להימצא. החיילים ירדו לשפניה. גם לשם חדרו הרסיסים. בעיקר זנבות ורסיסים של 'אר.פי'ג'י', שבחסותם התקדמו חייל חי"ר סורים לעבר המעוז. בקשת ארטילריה לא נענתה. לקחתי איתי שני פצועים עם נשק, שתי מחסניות לכל אחד ורימונים בחגורה ויצאתי לפתח הבונקר מול שער המוצב. שלושה חיילים סורים הצליחו לחדור לחצר. יריתי ב'קלצ'. הם הסתתרו מאחורי המקלחת. שני הפצועים האחרים עמדו אחרי עם רמונים מוכנים. החייל מעמדת השער עלה למעלה וזרק רמונים לתוך החצר. חיילים מעמדת הסמל זרקו רמונים. אחד הרמונים נזרק לפתח הבונקר, בו נמצאו הפצועים. הם היו משוכנעים שנהרגנו. הרימון התפוצץ לי בפרצוף. רסיס אחד נכנס לי לאף, ורסיס שני לאוזן. החיילים הסורים נסוגו. שוב נמשך הריכוך, בעיקר של פגזי 'אר.פי.ג'י', שנורו משער המוצב לתוך חצר המוצב. הפגיעות היו מדוייקות ופגעו סמות לפתח הבונקר. בחסות החיפוי שבו הסורים ופרצו למוצב. שלושה חיילים כנסו, אחד מהם עם מקלע ושרשרת על הצוואר, שריסס את החצר. ניהלתי איתו חילופי אש. ושוב, רימונים שנזרקו מלמעלה, פתרו את הבעייה. חייל נוסף נפצע מרסיסי רימון. עד לחילוץ שרר שקט, פרט לצליפות של חיילי חי"ר, שהיו פזורים בשטח. בסביבות השעה 4 אחרי הצהרים הגיעו שני ג'יפים של סיירת שריון. היה חסר מעט מאוד, שאפתח עליהם באש. וייה סיכם: "ראשית, אנשי הגדוד, שישבו במוצב ובתצפיות עם פרוץ המלחמה, המשיכו להחזיק בהם גם לאחר שהסורים עברו אותם מערבה. הם סיפקו בדיווחים מידע חיוני, שקול ומהימן, על האוייב, עוצמתו ותנועותיו, דבר שאיפשר את תכנון בלימתו והדיפתו של הצבא הסורי. דיווחים אלה היו מקור האינפורמאציה היחיד מהשטח. 143

חיילים רצים לתפוס מחסה בעת הפגזה סורית

"שנית, אנשי המוצבים היו היחידים, שהמסוגלים היו לטווח את אש הארטילריה שלנו על טורי השריון הסורי. הם סייע ובכך ללוחמי השריון שעמדו בקרב קשה עם הסורים. "שלישית, הסורים היו חייבים לכבוש אותם מוצבים ותצפיות, שישבו ממש על ציר התקדמותם. עמידתם העיקשת של לוחמי המוצב אילצה את הסורים להקצות שוב ושוב כוחות וזמן לכיבוש המוצב, דבר ששיבש והשהה את התקדמותם. ואולי – וזה בגדר השערה – אותם לוחמים בודדים ועקשנים הכניסו ספיקות בלב הסורים לגבי עוצמת הכוח, העומד מולם. שכן, כיצד ייתכן, שמוצב מבודד יעמוד כך על נפשו, אלא אם כן יש עוד כוחות בסביבה. לכן, אולי, התקדמו הסורים הזהירות ובאיטיות רבה כל כך מחשש למלכודת אפשרית". קרב נואש במזח בכך לא תמה מלחמתו של גדוד הנח"ל המוצנח. אולם, בשעה שהגדוד ליקק את פצעיו, ניסה לעכל את אשר עבר עליו, התארגן והצטייד מחדש, לחמו אנשים הנח"ל מלחמה נואשת במעוזי קו בר-לב. רחד המעוזים, שאוייש בנחלאים, היה מוצב המזח. שאלת לחימתן של המעוזים והמשך קיומם במלחמה, או פינויים בשלב זה או אחר, עלתה בתיכנונים ובמשחקי המלחמה, שנערכו לפני מלחמת יום הכיפורים. ואומנם, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. ואמונם, בימים הראשונים של המלחמה היתה הבלימה של הכוחות הערביים, התוקפים בקו המערכת של סיני וברמת הכולן, מלאכתם של הכוחות הסדירים, לרבות אלה שבמעוזים. הם נשאו בנטל הכבד ובמחיר הכבד של הבלימה, בהיותם מנותקים מן העורף, עד להגעתם אל כוחות המילואים. מעוזי הגולן לא פונו, למעט שלושה מוצבים ומוצב החרמון שנפל. לוחמיהם המשיכו להילחם בסורים ולדווח על תנועותיהם לרבות ניסגת הכוח הסורי מ"עמק הבכא" ב-9 באוקטובר, עד לחבירה כוחותינו עימם וסילוק הסורים מהגולן, ב-10 באוקטובר.

הנצחת הקרב ע"י גדוד 50  - 2017

גדוד 904 - פרק התעסוקה המבצעית - פלוגת התעלה

בגיזרה הצפונית של התעלה פונו או נפלו המעוזים עד 7 באוקטובר; למעט מעוז "בודפשט", שעל השרטון הצפוני, אשר עמד מול התקפות מצריות עד סיום המלחמה. יתר המעוזים נפלו או פונו עד ל-9 באוקטובר. עד אז, ובעיקר ביומיים הראשונים, ניסו כוחות שריון לחבור עימם, כדי לתגברם או לפנותם. האחרון שבמעוזים היה מעוז המזח, שלא נכבש, ופסק להילחם רק בצהרי ה-13 באוקטובר. זהו סיפורו של מעוז המזח. 147B

מוצב בודפשט, שהחזיק מעמד בפני התקפות המצרים

מעוז המזח היה הדרומי ביותר בקו המעוזים שנבנו לאורך תעלת הסואץ. הוא נבנה על לשון יבשה מלאכותית, על שפת מפרץ סואץ מול פורט-תאופיק והעיר סואץ. המעוז היה מוקף משלושת עבריו בשטחי מים והגישה אליו התאפשרה רק דרך ציר "לכסיקון". גם השטח שממזרח לו היה בעל יכולת תמרון מוגבלת בשל הביצות, שהיו בו. בעברו המזרחי של המעוז, על היבשה, הוכנו עמדות לטנקים – חלקן קרובות יותר למעוז הכפר וחלקן קרובות יותר למעוז המזח עצמו. מעוז זה, שכינויו במפת הקוד היה "מסרק", וכן שני המעוזים הקרובים אליו מצפון – מעוז הכפר (שכינוי הקוד שלו היה "ניסן") ומעוז "מפצח" – אויישו על ידי חיילי פלוגת נח"ל. מפקד הפלוגה, סגן שלומה ארדינסט, שהה במעוז המזח. מפקד המעוז היה סגן דוד תורג'מן, ותחת פיקודו נמצאה גם עמדת תצפית נוספת "מזח דרום", שאויישה על ידי שלושה מחיילי המעוז ואיש חיל הים. הפעילות השגרתית במעוז כללה שיפור ביצורים ועמדות; תצפיות מהמעוז אל פורט תאופיק ואל העיר סואץ ודיווח על הנעשה שם; סיורים בלילה עד למעוז "מפצח"; תצפיות בעמדת "מזח דרום" אל עבר נמל עתקה ונמל עדביה; אבטחת עבודתם של הטרקטורים שעסקו בטשטוש דרכי עפר ובתיקון סוללות; וכן איוש בשעות היום של מעוז "אגרופית" (ראס-מסלה), דרומית למעוז המזח לחופו של מפרץ סואץ. 25 החיילים מפלוגת הנח"ל, שאיישו את מעוז המזח, וכן אלה שאיישו את המעוזים הסמוכים לו, הגיעו לשם ב-25 באוגוסט 1973. באותה עת היה האיזור שקט ומול המעוז היו כוחות אוייב מעטים (של דיביזיה 19, ארמיה 3) בהיקף שלא עלה על מחלקה. פעילות האוייב הסתכמה בתנועה מעטה ובאיוש עמדות תצפית קבועות במקומות קבועים באיזור פורט תאופיק. כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הבחינו חיילי המעוז בפעילות אויב אינטנסיבית יותר: הכוחות המצרים שמעבר לתעלה גדלו, נערכו סיורים תכופים של קצינים מצרים, מספר התצפיות גדל והמצרים החלו לנהל לוחמה פסיכולוגית לאחר תקופה מסויימת של הפסקה. ערב ראש השנה (26 בספטמבר 1973) יצאו חיילי המעוז לביתהם, כנהוג בתקופות רגיעה, למרות התכונה שהורגשה בצד המצרי. אולם, על רקע הידיעות בדבר התחלת תרגיל גדול בצבא המצרי, התקבלו למחרת ראש השנה הוראות להתחיל כוננות, לבטל חופשות ולתגבר את עמדת הנ"מ במעוז. איוש העמדות במעוז נשאר כפי שהיה קודםם לכן: בעמדת השער הצפוני, בעמדת השער הדרומי עם מכשיר מגבר-אור-כוכבים גדול, ובעמדה לכיוון הלאגונה ממזרח. שבוע לפני פרוץ המלחמה החלה תנועת אוייב גדולה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, וקציני המעוזים נדרשו לאייש בעצמם את עמדות התצפית, כדי לדווח על תנועת האוייב. ביום שני, 1 באוקטובר, ניתנה לחחילי המעוז הוראה לישון בבגדים, ולמחרת ערך אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, סיור בגזרה הדרומית של תעלת סואץ. חיילי המעוז הביעו באוזניו דאגה לנוכח התכונה הגוברת והולכת בצד המצרי. אך האלוף הרגיע אותם והסביר, כי זהו תמרון מצרי גדול, העתיד להסתיים ביום ראשון שלמאחרת יום הכיפורים (7 באוקטובר). למחרת הסיור ניתנה פקודה לבטל את עמדת הנ"ט הנוספת, ובוטלה ההוראה לישון בבגדים. נותרה רק ההוראה, כי על הקצינים לאייש את עמדת התצפית בשעות הלילה. בצד המצרי, לעומת זאת, הלכה התכונה וגברה. נראתה תנועת טנקים וכן אלפי חיילים מצריים, שהחלו לעשות הכנות לצליחה על ידי הכשרת הדרך עד למי התעלה ומדידת עומק המים. כן נראה ציוד צליחה, שרוכז על יד התעלה. על כל אלה דיווחו אנשי המעוז לגדודו של סא"ל עמנואל, שהיה מופקד ערב המלחמה על הגזרה הדרומית של תעלת סואץ. ביום חמישי, 4 באוקטובר, נסופו לחיילי המעוז שני בחורי ישיבה, שבאו כדי לסייע בארגון ענייני הדת במעוז לקראת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה היו במעוז 23 חיילים ולרשותם כלי הנשק הבאים: מרגמה 81 מ"מ, שתי מרגמות 52 מ"מ, תשעה מא"גים (שישה במעוז עצמו ושלושה בתצפיות ובזחל"מ) שני מרנ"טים ונשק אישי. כן היו במעוז רימונים ארוזים ותחמושת מעטה. ספר תורה בשבי ביום שישי, 5 באוקטובר, ובליל ה-6 באוקטובר לא הורגשה כל תכונה מיוחדת בצד המצרי. למחרת, בבוקרו של יום הכיפורים, התקבלה הוראה להוציא, כרגיל, ארבעה חיילים לתצפית הדרומית. שאר החיילים התפללו או נחו. לקראת הצהריים התקבלה הוראה שבשגרה לשלוח את הזחל"מ של מעוזי הכפר והמזח, כדי לאבטח את הטרקטור, שעסק בטשטוש הדרך המקבילה לציר הכביש. אווירת השגרה הוסיפה לאפיין את בוקר ה-6 באוקטובר במעוז המזח. בשעה 13.00 לערך הסתיימה התפילה והחיילים נפנו לבונקרים. בשעה 13.40 התקבלה הוראה מחמ"ל גדוד עמנואל על כוננות ספיגה. מפקד הפלוגה הורה מייד לחיילי המעוז להתלבש, להעמיס עליהם את כל ציוד הלחימה ולהישאר בתוך הבונקרים. תוך עשר דקות לערך היו כל חיילי המעוז בכוננות ספידה, למעט המ"פ והקשר, שהיו בתצפית, וכל ארבעת חיילי "מזח דרום", שלא ניתן היה לפנותם בשל היעדר רכב. בשעה 13.50 זיהו חיילי המעוז מטוסים, שהגיעו מכיוון מערב, חלפו מעל פורט-תאופיק ומעל המעוז ונכנסו לסיני. אנשי המעוז הפעילו את משדר האזעקה, אך בגלל קצר הוא לא פסק לפעול וחסם את רשת הקשר למשך זמן מה. עוד בטרם נחסמה רשת הקשר, הספיקו אנשי המעוז לשמוע, כי תוקפים את תעוז הטנקים "צידר", שנמצא מאחוריהם. תוך זמן קצר מאוד, סמוך לשעה 14.00, החלה הפגזה ארטילרית מצרית. הפגזים נפלו בחצר המעוז, פגעו בתעלות ובעמדות הירי והרסו אותן, אך לא הצליחו למוטט את הבונקרים. ההפגזה נמשכה כ-45 דקות והיא לא אפשרה כל תנועה במעוז ומחוצה לו. בחסות ההפגזה חצו המצרים את תעלת סואץ והתמקמו בעברה המזרחי ומסביב למעוז. מפקד הפלוגה הורה לאנשי "מזח דרום" להתחפר במקומם ולהמתין, ובמקביל ניסה להתקשר לגדוד עמנואל ולבקש, כי טנקים יבואו לחלצם. ערב המלחמה היו הגזרה המרכזית והגזרה הדרומית של תעלת סואץ באחריותה של חטיבת אמנון. 10 מטנקי פלוגה א' מגדודו של סא"ל עמנואל, בפיקודו של סגן דוד קוטלר, היו בתעוז "צידר", ותבחום אחריותו נמצאו מעוזי הכפר והמזח. עם הכרזת כוננות ספיגה, היה על מחלקה 1, בפיקודו של סג"מ רמי דורון, לנוע לעבר "רמפת פינקו", שהיתה שטח שולט קרוב למעוז הזמח. מחלקה 2, שמנתה שני טנקים, בפיקודו של סג"מ ארז לבנון, היתה צריכה להגיע אל הרמפות שמאחורי מעוז הכפר. בשעה 13.30 נפגש סא"ל עמנואל עם אל"מ אמנון, וזה הורה לו לקדם מייד בביצוע ההוראה. פלוגה א' קיבלה הוראה לנוע לעבר גזרתה בשעה 13.45 לערךץ בשלב ראשון נעו הטנקים אל חניון היום ואחר כך על הדיונות, המובילות אל תעלת סואץ. את פקודת הפתיחה באש קיבלו הטנקים בהיותם במחצית הדרך מהתעוז לעמדות. שני הטנקים של מחלקה 2, אחד בפיוקוד של סג"מ דוד כהן, והאחר בפיקודו של סמ"ל ירון שוורץ, נעו אל עבר מעוז המזח. טנק המ"מ תפס עמדה באגפו הדרומי של המעוז ופתח בירי לעבר הצד המערבי של המים. הטנק של סמל ירון שוורץ התאכב באיזור שבין "פורטל" לבין "סגול 410" עקב קלקול מכני ולא הגיע בשלב זה למעוז. מחלקה 1 פנתה לעבר "רמפת פינקו" ומחלקה 3, ועימה סגן מפד הפלוגה, סגן ישראל קרניאל, פנתה אל עבר הרמפות האחוריות של מעוז הכפר. המחלקה דיווחה, כי על גבי הרמפות ו' ו-ז' שבגזרתה, פרוס חי"ר מצרי לכיוון מזרח. מפקד הפלוגה הצטרף ללחימת מחלקה 3 ובמהלך המלחמה נפצע סגן מפקד הפלוגה. מפקד מחלקה 1 מצא את העמדה המיועדת לו כשהיא ריקה מאוייב. הוא עלה על הרמפה עם מחלקתו וצפה ממנה על צליחת חי"ר מצרי. הכוח ירה לעבר הסירות הצולחות ופגע בחלקן. באותו זמן שמע ברשת הקשר, כי סגן מפקד הפלוגה נפצע ומבקש פינוי. סג"מ רמי דורון ביקש ואף קיבל את רשות המ"פ לנסוע לחלצו, אך סמוך למעוז הכפר נפגע הטנק שלו מטיל. הטנק ניזוק, אבל המשיך בפעולה. הוא יצא מהטנק וראה לידו את טנק הסמ"פ וטנק נוסף, שמפקדו, סמל ערן יעקובי, נפצע. רמי השכיב את הסמ"פ הפצוע על אלונקה, שפרס על סיפון הטנק, העביר את התותחן ואת הטען קשר מהטנק שלו לאחד הטנקים הפגועים, ובמקומם הכניס לצריח את סמל ערן יעוקבי ואת התותחן שלו, ציון אסיאג, שהיה פצוע אף הוא. לאחר התייעצות עם המ"פ הוחלט, כי הטנק עם הפצועים יפונה אל תוך מעוז המזח, מפני שהיה בו רופא, ד"ר נחום ורבין. סמל אהוד מונק, שנפצע אך הוא בלחימה על הרמפות בקרבת מעוז הכפר, קיבל הוראה להצטרף עם הטנק של ולרמי דורון בדרכו למעוז המזח. שני הטנקים וטנק נוסף נסעו אל המעוז, והפצועים הוכנסו לתאג"ד. באותה עת עצמה הורה המ"פ לטנק, בפיקודו של סג"מ דוד כהן, שהיה בתוך מעוז המזח, לצאת משם ולהצטרף אליו ללחימה. הטנק עזב את המעוז, לאחר שיצא ל"מזח דרום" וחילץ תחת אש את ארבעת אנשי התצפית. הטנק של ירון שוורץ, שהתעכב, כאמור, בדרכו עקב קלקול מכני, תוקן, וסמוך לשעה 15.00 כבר היה בדרכו אל המעוז. מאיזור "פורטל" פנה הטנק ל"רמפת פינקו", שם עלה לתצפית וצפה בבניית גשר מצרי באיזור מעוז "ניסן". אחר כך ירד מן הרמפה בדרכו למעוז המזח, אלא שעל כביש הגישה למעוז פגש את מפקד המחלקה שלו, סג"מ דוד כהן, שכבר יצא מהמעוז, וזה אמר לו, כי התותח שלו אינו יורה. (מטרת הירי היה גשר, שמוקם צפונית למעוז "ניסן", במרחק כ-5 ק"מ מהכביש). כחצי שעה היה ירון עסוק בירי כאשר בשלב מסוים לא ראה את טנק המ"מ. אז שמע את דוד קורא לו בקשר לבוא לקרבת מעוז הכפר, שם נפגע טנק המ"פ. הוא נע לעבר המ"פ, אולם אז נפגע הטנק שלו משתי בזוקות והחל לבעור. איש מהנמצאים בטנק לא נפגע. המט"ק והנהג יצאו לכבות את האש, ואז החל ירי 'קלצ'ניקובים' לעברם. הם חזרו אל הטנק והמשיכו לנסוע. משהגיע אל המ"פ, סייע ירון שוורץ בזריקת רימונים אל עבר הבזוקאים, שירו על טנק המ"פ. הטנק הצליח לסגת אל עבר המ"פ, שנפצע קל ועבר לטנק של דוד. האחרון עבר לטנק של ירון והלה קיבל את הטנק הפגוע של המ"פ. בטנק זה, שבו היו שני חיילים פצועים – אחד קשה ואחד קל – וכן טען קשר בריא, נסע ירון שוורץ בליווי המ"מ והמ"פ לתוך מעוז המזח, כדי להביא את הפצועים לרופא, ד"ר ורבין. טנק המ"פ הגיע למעוז ונשאר בפתחו הצפוני. בתוך חצר המעוז היו 3 טנקים נוספים: של סג"מ רמי דורון, של סמל אהוד מונק וטנק נוסף, שהגיע למעוז ובו צוות ללא מפקד. מבין ארבעת הטנקים היו רק שניים תקינים. ארבעת הצוותים לא היו מלאים ורק סג"מ רמי דורון היה בריא מבין הקצינים. מחוץ למעוז נותרו לפלוגה רק שני צוותים בריאים. משירדה החשכה, נקלטה מהמעוז קריאה לחלץ פצוע קשה. משימת החילוץ הוטלה על סג"מ דוד כהן, שיצא למעוז המזח בפעם השנייה באותו היום. הטנק החל בדרכו לעבר המעוז, אלא שסמוך למעוז עלה על מוקש. המ"מ וצוותו נחלצו – וזה היה הניסיון האחרון של טנקים מפלוגה א' להגיע למעוז המזח. לקראת השעה 16.00 הגיעה לגזרה הדרומית חטיבת אל"מ דן, שקיבלה את האחריות לגזרה מידי חטיבת אמנון. אחד מגדודי הטנקים שלה, בפיקודו של סא"ל עוזי, היה אמור לחבור למעוזים "מפצח", הכפר והזמח ולסייע להגן על המרחב. פלוגה א' מגדוד עמנואל, שהיתה בגזרה – ובשלב זה היו לה שני טנקים כשירים בלבד – עברה תחת פיקודה של חטיבת דן. בשעה 22.00 לערך קיבלה פלוגה מגדוד עוזי הוראה לחבור למעוז הכפר והמזח. הפלוגה הגיעה לגזרה, יצרה מגע עם מעוזים אלה ומגע אש עם המצרים שבסביבתם, כשהיא ממוקמת בעמדות ממזרח להם וביניהם. לאחר שניהלה חילופי אש עם כוחות אוייב באיזור, הורה להם סא"ל עמנואל לנסות לפרוץ לעבר מעוז המזח. הכניסה למעוז עצמו היתה חסומה על ידי טנקים פגועים מפלוגה א' של גדוד עמנואל. שלושה טנקים החלו לנוע, שניים מהם עלו על מוקשים על יד הכניסה למעוז ונגררו ל"פורטל". טנק שלישי, שהגיע עד לכניסה למעוז, נפגע מבזוקה ושותק. נוכח זאת החליט המג"ד לחדול מנסיונות חבירה למעוזים. באותה עת נכנס למעוז סמל ירון שוורץ עם הטנק שלו, ובו שני הפצועים. עם כניסתו פגש את סג"מ רמי דורון, שחזר באותה עת מ"מזח דרום", כאשר הטנק שלו נפגע. טנק זה נשאר בכניסה הדרומית וחסם אותה. ירון שוורץ אירגן צוות לטנק והם נסעו בטנק המ"פ ל"מזח דרום". באותו מקום נערכה התקפה גדולה של סירות, ואנשי המעוז ירו לעברן מהמעוז במא"ג. טנק המ"פ הגיע ל"מזח דרום" והחל יורה על הסירות. לאחר חמישה פגזים נפצע מפקד הטנק, ירון, מפגז שנורה לעברו מפורט-תאופיק, והוחזר לתאג"ד. בתוך המעוז עצמו אירגן סג"מ רמי את אנשי השריון הבריאים, שנחלצו מהטנקים הפגועים, לפלוגה עצמאית. בשער הצפוני עמד טנק המ"פ, שהיה חסר יכולת לנוע, ורמי הפך אותו לעמדת ירי. בעמדה הדרומית של המעוז עמד הטנק הפגוע של רמי. יחד עם התותחן אלברט דאהאן, הפך רמי את הטנק כשיר ללחימה. מבין אנשי השריון שבמעוז היו רק אנשי הצוותים בריאים. כל שלושת מפקד הטנקים וכן סגן מפד הפלוגה היו פצועים ונמצאו בתאג"ד. רמי אירגן אותם במשמרות שמירה בנות שעה וחצי על ארבעת הטנקים. חיילי הנח"ל התארגנו מחדש אף הם. מרשת הקשר ומסיפוריהם של חיילי השריון, שנכנסו למעוז, נודע למפקד הפלוגה, כי אנשי קומנדו מצרים חצו את התעלה, אך אנשי המעוז טרם ראו אותם. הוא הורה לסמל יואב הס לצאת עם עוד שני חיילים לעמדת תצפית ולדווח על צליחות בגיזרת המעוז. בסביבות השעה 18.00 הבחינו חיילי המעוז בצליחה של כעשר סירות, שבכל אחת מהן היו 10-12 חיילי חי"ר מצרים. יואב הס והמ"פ החלו לירות במא"גים, אך אלה לא היו תקינים. לחיילי המעוז הורה המפקד לצאת לעמדותיהם ולירות מכלי הנשק שבידיהם לעבר הסירות הצולחות. חלק מהסירות המצריות, אומנם, נפגע וטובע, אך במקומן באו סירות אחרות. גם באיזור "מזח דרום" החלו צולחות סירות נוספות. חיילי המעוז המשיכו לירות עוד זמן מה לעבר הסירות הצולחות, כאשר במהלך הירי נהרג אחד מחיילי המעוז – יהודה פאקולה. בחסו תהחשיכה הצליחו המצרים להעביר סירות לגדה המזרחית של תעלת סואץ, ובהן לוחמים מדיוויזיות חי"ר 19 (ארמיה 3). הסוללה הגבוהה, שהוקמה על קו המים, גרמה לכך, שהמצרים אשר המליחו לחצות את התעלה, הי ובשטח מת לגבי היושבים במעוז. אי לך שילשלו חיילי המעוז רימונים לעברם על פי הקולות שנשמעו. התארגנות המצרים לאחר הצליחה נמשכה זמן ניכר, וההתקפה על המעוז החלה מאוחר יותר, סמוך לשעה 18.00, כשהיא נערכת במתואם משלושה כיוונים בעת ובעונה אחת: מצפון, ממערב ומדרום. ההתקפה החלה ממערב – מכיוון המים והגדרות. הגישה מצד זה היתה קלה, שכן האיזור לא היה ממוקש והגדרות רוסקו באש הארטילריה המצרית. הכוח המצרי זרק רימונים לעבר עמדותיהם של חיילי המעוז, אך לקרב פנים אם פנים לא הגיע, שכן חיילי המעוז זרקו לעברם רימונים, שהרתיעו אותם ומנעו את כניסתם לתוך המעוז. 149

מפקד האוגדה, אלוף אריק שרון, משוחח עם נחלאי מוצב המזח

מכיוון צפון – כיוון השער הראשי – תקפו המצרים עם כוח שמנה כמה עשרות אנשי קומנדו. בעמדה זו היו שלושה מחיילי המעוז. בין אנשי הקומנדו המצרים לבין חיילי המעוז התפתח קרב נשק קל. חיילי המעוז צלפו על אלה, שניסו להכנס למעוז, ופגעו בהם. התקיפה מכיוון השער הדרומי היתה החמורה ביותר, שכן היה זה שטח פתוח, שאפשר לאוייב להתפרס, לתפוס מחסות רבים ואפילו להימצא במקומות אחדים על הסוללה בעמדה עדיפה על פני זו של חיילי המעוז. באיזור זה נמצאו שישה מחיילי המעוז, בפיקודו של מפקד המעוז, סגן דוד תורג'מן. ארבעה חיילים נמצאו בעמדה ממזרח לשער, ושניים – בעמדה שממערב לו. במקום זה תקפו המצרים עם להביורים והציתו את מצבור חביות הדלק, שנמצאו במרחק עשרה מטרים מהשער. כתוצאה מכך הואר כל החלק הדרומי של המעוז באור גדול, שהקל על הלוחמים לזהות את האויב ולפגוע בו. גם כאן התפתח קרב נק"ל ורימונים מטווח קצר, שבמהלכו נפגעו ארבעה החיילים, שהיו בעמדה. יצחק תובל נהרג ושלושה האחרים נפגעו, הקשה מכולם מפקד המעוז, סגן דוד תורג'מן. כך נותר האגף הדרומי של המעוז פרוץ למשך מספר דקות. אך המצרים, שסבלו אף הם אבידות, לא ניצלו זאת לשם חדירה למעוז, וחיילי המעוז הצליחו עד מהרה לאייש את העמדה מחדש בחיילים מעמדות אחרות. הקרב נמשך שעות אחדות, ומלבד חיילי המעוז נטלו בו חלק גם חיילי השריון יחד עם חיילי הנח"ל. המצרים המשיכו בניסיונות החדירה למעוז משלושה כיוונים עד לשעות המאוחרות של הלילה. הקרב התנהל מטווחים קצרים, כשאר המצרים תופסים מחסות על הסוללה מצפון, ממערב ומדרום, וכן מאחורי בונקר השריון, שנמצא במרחק כ-100 מטרים מהמעוז. בשלב זה היו במעוז שני הרוגים וכ-15 פצועים, שנמצאו בבונקר בתאג"ד וקיבלו טיפול רפואי מרופא המעוז. חלק מעמדות המעוז נפגעו בצורה, שלא אפשרה עוד להשתמש בהן. התעלה הראשית התמוטטה והמעבר בחלקים ממנה הפך לבלתי אפשרי. או למסוכן ביותר. מצב התחמושת גם הוא לא היה בכי טוב. מספר הרימונים הלך ופחת וגם תחמושת 9 מ"מ הייתה חסרה. באותו לילה השתמשו אנשי המעוז גם במרגמה 52 מ"מ בפגזי חנ"מ בלבד. בתעוז "מבדד" היתה באותה עת סוללת 155 מ"מ (נברונים) וכן מרגמה 160 מ"מ שהוכנסה לתעוז ב-6 באוקטובר, ויעודה היה להעסיק באש את איזור מעוז המזח. אולם, התעוז רותק באש המצרית למן פרוץ המלחמה, דבר שלא אפשר להוציא קצין לטיוות אש הסיוע. לפיכך, לא היתה אש הסיוע של התעוז יעילה. המצרים הוסיפו להעביר כוחות ולרכזם מדרום למעוז. עוד באותו יום תפסו חיילים מצרים את "מזח דרום" וא תהכביש, שהוביל מהמעוז לציר "לכסיקון". על הסוללה נראה מצרים מצויידים בטילים ובנשק נ"ט, וכן כמה מצרים שהניחו מוקשים. בצומת הצירים "לכסיקון-פגישה" נראו טנקים, כלי רכב וחיילים מצרים רבים, שהתחפרו שם. הריכוז המצרי שמדרום להם הדאיג מאוד את הקצינים במעוז. בבוקר 7 באוקטובר התרכז עיקר הכוח בחלק הדרומי, כך שבחלק המערבי ובשאר אגפי המעוז נותרו חיילים בודדים. באותו בוקר, 7 באוקטובר, חידשו המצרים את ההפגזה. הפעם לא הייתה ההפגזה צפופה כמו ביום הקודם. אולם היא הייתה טורדנית, והאש נחתה בשטח המעוזץ נוסף לכך, ניסו גם חוליות קומנדו לחדור אל פנים המעוז, כשהם צולפים אל עבר העמדות, או יורים פצצות "אר.פי.ג'י". כל חיילי המעוז הבריאים היו עעתה בחוץ ועסקו בדיווח על המתרחש בשטח לכוחות, שנמצאו מאחור, ובטיווח הארטילריה מתעוז "מבדד" לאיזור "טירול" 34, שם נראו ריכוזים מצרים. בשעה 8.13 הודיע המעוז, כי טנק מצרי, הנמצא מולו, יורה עליו – וביקש סיוע. בשעות אחר הצהרים החלו טנקים מאיזור פורט-תאופיק והלאגונה ממזרח לירות על המעוז. שני טנקים אמפיביים, שהחלו מתקרבים אל המעוז מכיוון הלאגונה, נורו והועלו באש עוד בטרם הצליחו לסכן את אנשי המעוז. בשעות אחר הצהרים שוב ביקש המעוז עזרה מכוחות חטיבת דן, שבאחריותה נמצאת הגזרה. אולם, עוד בשעה 11.00 מסר אל"מ דן לאוגדה, כי הוא מעדיף לנוע אחורה לאיזור התעוזים, ומשם לאבטח את הכניסה למצרים, במקום לנוע אל המעוז כבקשתו. בשעה 16.35 הודיע המ"פ בקשר לסגן מפקד חטיבת דן שיורים עליו, שהתחמושת שלו מעטה, חסרים לו מא"גים ויש לפנות שלושה פצועים. תשובת הסמח"ט היתה, כי המצב ידוע – ויטופל. כשעה מאוחר יותר, ב17.36, שוב פנה המעוז וביקש סיוע ארטילרי מחטיבת דן, אך נענה בשלילה. זמן קצר אחר כך פנה המעוז פעם נוספת אל החטיבה בבקשת סיועף אולם כוחות החטיבה היו עסוקים בלחימה. בשעה 18.02 הודיע המעוז על הימצאות חי"ר מצרי בתוכו (עד לאחר הכניעה לא נכנס שום חייל מצרי למעוז) וביקש סיוע של כוחות חי"ר. מן החטיבה השיבו, כי סיוע כזה אינו אפשרי. עם זאת הובטח, כי תוך כמה שעות יגיע למעוז כלים כבדים. מהמעוז השיבו, כי "כמה שעות" זה זמן רב מדי. סמוך לשעה 21.00 החלו טנקים מאיזור פורט-תאופיק יורים לעבר המעוז. כל אימת שאנשי המעוז יצאו מהבונקרים ותפסו עמדות ידי, הגיח טנק מצרי מאחורי מחסה, ירה פגזים והפעיל את מקלעו. ירי זה יצר בעיה חמורה במעוז: הוא לא איפשר הפעלת תצפיות, ובלעדיהן היה המעוז במלכודת עיוורת. בשעה 21.06, וכן בשעה 21.17, הודיע המעוז לחטיבה על הימצאותם של הטנקים בפורט-תאופיק. מהחטיבה הודיעו למעוז, כי סוללת הנברונים, שהיתה ב"מבדד", דילגה משם ולא תסייע עוד למעוז. על אנשי המעוז הוטל לפתור את בעית הטנקים המצרים בעצמם. במעוז היו, כאמור, ארבעה טנקים וקצין השריון הבריא היחיד, סג"מ רמי דורון, שוחח בקשר עם הסמח"ט על מצבם. מבין ארבעה הטנקים היה רק אחד תקין. טנק אחד היה מוצב בשער הדרומי ואחד בשער הצפוני, כאשר הקנים שלנם לכיוון הכביש. במעוז היו שלושה צוותים בריאים בחלקם, שישבו בכלים והיו נכונים לירי. זם זאת הוסיף המעוז לבקש שוב ושוב סיוע מכל כוח, שיכול היה לעזור לו. באותו לילה, 7-8 באוקטובר, נערכה בחמ"ל המעוז התייעצות בקשר לטנקים שבפורט-תאופיק. אחד הטנקים אמור היה לצאת ל"מזח דרום", שכבר היה בשליטת המצרים, ולירות משם לעבר הצד המצרי. היתה זו פעולה מסוכנת ביותר, ורמי התנדב לבצעה. התוכנית היתה, שרמי ייצא בטנק ל"מזח דרום". סמל דרור מנור "יפתה" את הטנק המצרי לעלות לעמדה ורמי ישמידו מהאגף. הוא פנה לחיילי השריון, הבהיר להם את התוכנית, וביקש מתנדבים, שיצאו עימו. למשימה התנדבו אלברט דאהאן, יצחק מילס ומשה דבורה. לפנות בוקר ה-8 באוקטובר יצא הטנק לעבר "מזח דרום" ועבר על פני בונקר השריון, שהוכן במקורו לקלוט מחלקת שריון במצב כוננות גבוהה. המ"מ סבר, כי בבונקר התבצרו חוליות נ"ט והורה לתותחן להכניס פגז ראשון לקנה. אחר כך הורה לו לירות לעבר בונקר השריון. הוא עצמו ריכז רימונים בתוך תא המפקד בצרי הטנק, וזרק שני רימונים לעבר הבונקר. לאחר שנורו שני פגזים ונזרקו שני רימונים, היה רמי בטוח כי אין ממש לחשוש – והורה לנהג לנוע. אלא שהמצרים כלל לא היו בבונקר השריון, כי אם התחבאו מאחוריו. משהתרחק הטנק כדי עשרה מטרים מבונקר השריון, נורתה לעברו פצצת "אר.פי.ג'י" והטנק עלה באש. אנשי הצוות קפצו מהטנק וניסו לחזור לתוך המעוז, אבל המצרים רדפו אחריהם וצלפו בהם. שלושה אנשי הצוות נהרגו. המ"מ רמי הצליח לחזור למעוז לאחר שעשה את הדרך בשחייה דרך הלאגונה ונכנס למעוז מבעד הכניסה הצפונית כשהוא פצוע. במעוז עצמו נשארו עתה שלושה טנקים, חסרי יכולת לנוע. אחד מהם הוצב ממזרח לשער הצפוני, ופיקדו עליו ירון שוורץ ואהוד מונק לחליפין, כשהם יורים באוייב אשר ניסה להכנס למעוז דרך השער. הטנק האחר היה בחצר המרכזית, והשלישי ליד השער הדרומי. את תותחי הטנקים היה צריך לצדד ידנית וכן ניתן היה להשתמש במקלעים הקלים שלהם. הפריסקופים הורדו מהם עוד ביום הראשון ללחימה ושימשו את אנשי המעוז בתצפית אל עבר התעלה. באותו לילה, ליל 7-8 באוקטובר, נערכה התקפה מצרית גדולה. ההתקפה נכשלה, אולם כתוצאה ממנה גדל מספר הפצועים במעוז. חלק מהפצועים עלה לעזור בעמדות. בלט ביניהם דרור מנור, שנקרא לסייע ללוחמים הצטרף אליהם מיד לאחר שנחבש. יום ה-8 באוקטובר דמה לקודמו. מספר הלוחמים הבריאים במעוז היה כ-15 וכלל גם חיילי שריון ואנשי שירותים. המצרים הוסיפו להפגיז את המעוז באש ארטילריה, ומדי פעם נערכו ניסיונות חדירה של חוליות קומנדו מצריות מדרום, ממערב ומצפון. גם כוחות מרצים, שחדרו אל תוך סיני, ניסו לחצות את צומת "פגישה-לכסיקון", כדי להגיע אל המעוז. אולם הם עלו על מוקשים, שהם עצמם הניחו ביום הראשון ללחימה. מה-9 באוקטובר החל המצב במעוז להיות סטאטי ואנשיו היו במצור. ברשת הקשר הוסיף המעוז לטווח ארטילריה ולבשק סיוע. ההפגזה הארטילרית וירי הנק"ל לא פסקו, ומדי פעם ניסו חוליות קומנדו לחדור למעוז, אך נהדפו על ידי חייליו. המצרים ישבו בנקודות גבוהות על הסוללה מסביב למעוז, וירו פצצות "אר.פי.ג'י" לעבר הטנקים. האוירה במעוז היתה קשה. מספר הפצועים הלך וגדל בקרבם שרר חשש מפני חדירה מצרית למעוז. מעוז הכפר נפל ביום שלישי, ב-9 באוקטובר, בשעה 15.00 וחייליו הלכו בשבי. בלילה שבין ה-8 ל-9 לאוקטובר קיים המ"פ קשר רצוף עם מפקד מעוז הכפר, סגן אלי וישניצקי. ברשת הקשר שמע המ"פ, כי חיילים מצרים חדרו לתוך המעוז והמצב בו קשה, אך על נפילת המעוז נודע לו רק למחרת בבוקר. ההתקפות על מעוז המזח נמשכו כל הלילה, אחת למספר שעות, ולקרת השעה 4.00 הצליחו המצרים לעלות על הגדרות. התפתחות זו עוררה את חששם של חיילי המעוז מפני יצירת מאחזים של המצרים במעוז. עם אור ראשון ראו חיילי המעוז דגל מצרי מונף מעל למעוז הכפר וחיילים מצרים עושים בו כבשלהם, מראה שהעכיר את מצב רוחם. הפעילות במשך היום לא נבדלה פעילות היום הקודם. ברשת הקשר דיווח המעוז על תנועה מנהלית באיזור "לכסיקון-פגישה" ועל פגיעות של מטוסי חיל האויר באיזור "מסיסיפי". כוחות אוייב קטנים נעו לעבר המעוז, אולם חלקם עלה על מוקשים וחלקם נרתעו מאש הנק"ל של חיילי המעוז. ב-11 באוקטובר הפחיתו, אומנם, המצרים את ניסיונותיהם לכיבוש המעוז, אך המשיכו בצליפות ובהפגזה ארטילרית. חיילי המעוז הוסיפו לעסוק במשך היום בטיווח הארטילריה, בדיווח על תנועת האוייב ובבקשות סיוע. בתוך המעוז הלך והחמיר מצב הפצועים, הציוד הרפואי החל אוזל והתחמושת הלכה והתמעטה. חיילים החלו מגיעים לידי התמוטטות מעייפות ומהמתח. הרופא נתן להם כדורי מרץ, אולם חלק מהם נרדם בעמדות, למרות רעש הקרב, ברשת הקשר לא נשמעו יתר המעוזים. החיילים הבינו, כי מעוזם הוא היחיד שנותר לאורך קו התעלה. מתוך השיחות, שקיים מפקד הפלוגה ברשת הקשר, לא הסתמנה אפשרות של חילוץ או סיוע. לקראת השעה 18.30 הוחלט בפיקוד הדרום לערוך ניסוי חילוץ בדרך הים. המשימה הוטלה על כוח של חיל הים, שמנה 18 לוחמים מושטים בשש סירות גומי וכן שלושה "דבורים" להכוונה ולסיוע. סירות הגומי היו צריכות לנוע בהכוונת ה"דבורים" מראס-סודר עד למרחק של כ-800 מטרים מהמעוז, ומשם היו צריכים הלוחמים להגיע למעוז בשחייה. על חמישה לוחמים הוטל לטפס על המזח ולדווח על מצב האויב. רק אז תוכנן להתקשר עם המעוז ולספר לחייליו על מבצע החילוץ, כדי שלא יירו על כוחותינו. הכוח יצא בשעה 20.00 לערך מראס-סודר, אולם סמוך לאי גרין התגלה על ידי האויב ותותחי חוף 130 מ"מ החלו יורים על הסירות. ההפגזה נמשכה כ-20-30 דקות וכוונה עם לעבר המעוז. הכוח התפזר, כדי להקטין את סכנת ההיפגעות, אולם בשעה 23.15 הוחלט בפיקוד דרום לבטל את המשימה והכוח חזר. ב-12 באוקטובר, בשעה 2.40 לפנות בוקר דן אלוף פיקוד הדרום עם האלוף אלברט מנדלר על האפשרות, כי המעוז יכנע אם יווכח, שאינו יכול להחזיק מעמד. הודעה זו נמסרה למעוז ברשת הקשר והיכתה את מפקדיו בתדהמה. במשך אותו יום, 12 באוקטובר, עסקו הקצינים שבמעוז, מפקדי הטנקים והרופא, בהתייעצות באשר לגורל המעוז. הדעה הכללית היתה, כי מצב המעוז קשה, התחמושת והתרופות החלו אוזלים והפצועים רבים. עם זאת, היו שהתנגדו לכניעה ורצו להמשיך להלחם. הוחלט, שאם יעלה שוב פיקוד הדרום את אפשרות הכניעה, יישקל הדבר בכובד ראש. במשך אותו יום לא היו התקפות של כוחות מצרים, למעט הטרדות שגרתיות, אולם אנשי הסגל שבמעוז כבר הגיעו למסקנה, כי לא יוכלו עוד לעמוד לבדם מול ההתקפות המצריות, אם תתחדשנה – והחליטו להכנע, אם הדבר יוצע להם שוב. חיילי המעוז לא ידעו דבר על ההתרחשויות. בצהרי 12 באוקטובר הועבר עניין מעוז המזח לטיפול הרמטכ"ל. בשעות הלילה שוב דובר עם המעוז על אפשרות הכניעה. ממפקד פיקוד הדרום הודיעו למפקד הפלוגה, כי לא ניתן לסייע לו ואפשרות הכניעה בעינה עומדת. הוא הביע את הסכמתו להכנע רק אם הכניעה תוסדר באמצעות הצלב האדום. מפקד פיקוד הדרום הודיעה לו, שהענין יטופל. בינתיים הוסיפו חיילי המעוז לעמוד בעמדותיהם. המצרים לא תקפו, אך ההטרדות נמשכו. ב-13 באוקטובר בשעה 6.24 קיבל המעוז ממפקדת הפיקוד את נוהל הכניעה, לפיו היתה אמורה להתקיים פגישה בין נציג הצלב האדום לבין הקצין הישראלי, המ"פ סגן שלמה ארדינסט, בשעה 9.00 לערך. ארדינסט היה צריך לעבור לצד המצרי, לחתום על כתב הכניעה ואחר כך לחזור למעוז. במעוז עצמו החלה היערכות לכניעה. בשעה 8.00 לערך נודעה לחיילים החלטת הכניעה. החיילים השמידו מסמכים, מפות ולכי נשק ואף חיבלו בטנקים ובמכשירי הקשר. גם מעט האוכל, שנותר במעוז, חולק בין החיילים, והמים חולקו ביניהם לשם רחצה. באותה עת שוב עלתה במטכ"ל שאלת כניעתו של מעוז המזח. שר הביטחון טען, כי איש מלבד חיילי המעוז לא יודע אל נכון את מצבם – והחליט, שאין להורות להם להכנע, אלא יש להשאיר את ההחלטה בידיהם ולהבהיר להם, כי זוהי החלטתם שלהם ולא פקודה. בשעה 10.30 לערך נמסרה ההודעה למעוז על ידי קצין אג"מ של האוגדה. למעוז לא הובטח כל סיוע קונקרטי בזמן מוגדר. השיחה בין קצין האג"מ לבין מפקד הפלוגה חזרה על עצמה מספר פעמים. במהלכה נשאל המעוז שוב ושוב אם יוכל להחזיק מעמד. השאלה, שעליה שב וחזר המעוז, היתה: תוך כמה זמן ניתן יהיה לסייע לו? בשעה 11.00 לערך השיב מפקד הפלוגה ברשת הקשר, כי הוא חושב, שלא יוכל להחזיק מעמד, וההחלטה היא להיכנע לפני התנאים שהושגו. באותו זמן הוחל בהעברת שמות חיילי המעוז ושמות חמשת החיילים ההרוגים רשת הקשר. תוך כדי מסירת השמות הופיע נצג הצלב האדום, ומפקד המעוז והרופא עברו עימו בסירה אל העבר המצרי, סיכמו את אופן העברת חיילי המעוז לידי המצרים וחזרו למעוז. במשך כל תהליך הכניעה דיווח מפקד המעוז בקשר על המתרחש ומשהסתיימה העברת חיילי המעוז לצד המצרי, נפרד מהכוחו תבעורף והשמיד את מכשיר הקשר. מעוז המזח היה האחרון מבין מעוזי קו התעלה, שהחזיק מעמד. הוא עמד מול התקפות המצרים במשך שמונה ימים ובסופו של דבר לא נפל, אלא החליט להכנע לאחר שנותר מבודד בגזרה, מבלי שיהיה ניתן לחבור אליו. מבין 42 החיילים והקצינים, שלחמו במעוז החל מפתיחת המלחמה ואילך (כולל צוותי הטנקים, שהצטרפו למצבת הלוחמים) נותרו כשירים 16 לוחמים בלבד (חלקם פצועים קל, שלקחו חלק פעיל בלחימה). חמישה לוחמים נהרגו ו-21 נפצעו במהלך הקרבות עד לכניעה. אחד הגורמים החשובים, שעמד מאחורי החלטת הכניעה, היה מצבם של הפצועים. 152

ספר התורה שהלך לשבי המצרי

מן הראוי לציין את דביקותם של חיילי המעוז במשימתם גם ברגעים הקשים ביותר, כאשר חלק ניכר מהם היו פצועים, ואף את היחלצותם של הפצועים לסייע בלחימה. חשיבות רבה היתה להצטרפותם של אנשי השריון, שחברו למעוז ולקחו חלק חשוב בלחימה. עוד יודגש, כי לוחמי מעוז המזח ומפקדיו הצליחו לשמור משך כל הלחימה על מסגרת מאורגנת של יחידה לוחמת, למרות התנאים הקשים; על טיפול נאות בפצועים ועל קיום קשר רצוף עם העורף, עד להליכתו של אחרון החיילים בשבי.

תחקיר מעוז "מפצח"

לחצן כאן לתחקיר הקרב

גדוד 50 - "אפריקה"

מעבר לתעלה בעוד חיילי מוצב המזח הולכים לשני, ניתנה פקודה לחיילי גדוד הנח"ל המוצנח לרדת מרמת הגולן לתעלה. המג"ד, ייה, מתאר את שעבר על הגדוד מרגע הפקודה ועד לסיום הקרבות ב"אפריקה": "הגדוד כולו, על חייליו ומפקדיו, זקוק היה לפעולה כלשהי, כדי לשפר את ההרגשה האיומה, שליותה אותו בעקבות קרבות הבלימה והנסיכה מהרמה. לא מצאנו ניחומים בכל המחמאות על הלחימה הנפלאה וכו'. רצינו להלחם, כפי שאנו יודעים ורגילים: להסתער, לכבוש, להתקדם. רק המנוסים שבינינו ידעו, שכל לחימה דורשת את קורבנותיה – ואנו עייפנו מקורבנות. לפיכך ראינו, המפקדים, כמטרה לבצע את כל משימותינו תוך הסתכנות מינימאלית ושמירה על ביטחון חיילינו. כדי להגשים מטרה זו, ניסינו ללמוד מכל מקור אפשרי על צורת הלחימה בדרום ועל בעיותיה המיוחדות. המסקנה הראשונה, אליה הגענו היתה: יש להלחם כאנשי חי"ר ולהשתמש בזחל"מים רק ככלי-הובלה. כך לא נהיה חשופים לפגיעת טילי הנ.ט., שאימתם נפלה על הכל. "ביום ראשון, 21 באוקטובר, חצינו את התעלה על גבי זחל"מים, לאחר שהייה של יומיים בסיני. הפגזה באזור מסמנת את כניסתו של הגדוד לחזית השנייה, הדרומית. השטח ניראה כאילו אין מטר, שלא ספג עופרת. ממתינים קצת, עוברים את השדרים במהירות – ואנחנו במצרים. "משימתנו לטהר את אזור החיץ החקלאי – מקום שאם אין השריון יכול לפעול – לאורך האגם המר ודרומה. אוספים את המפקדים לתדרוך קצר, שעיקרו: ללכת על בטוח. השיטה פשוטה: שרשרות של חיילים פרוסות לפנים, זחל"מים מאחור עם כוחות-עתודה, תחמושת, מים, כשאנו מוכנים לפינוי נפגעים. ההוראה: לבדוק כל סבך עם צרור, כל מקום חשוד – עם רימון. לנוע בחיפוי הדדי. והעיקר – בלי נפגעים! "הנוף השונה והבלתי מוכר – רצועת-ירק נהדרת, הגובלת בתכלת האגם מזה ובצהוב המדבר מזה – לא נועד למלחמות. אנו מתקדמים דרומה. ההתנגדות, שאנו נתקלים בה, אינה רצינית. המצרים, כנראה, נסוגים. אולם, האזור הסובך, הזרוע שוחות, עלול לטמון בחובו הפתעות. ההיתקלויות הן מטווח קצר. ברגע שאינך פוגע, האויב נעלם בסבך, עד שישוב וינסה לפגוע בך. אצל כולם עולה האסוציאציה: וייטנאם. "אריה נתקל במוקשים על הציר. ובינתיים, החשיכה יורדת. אין אפשרות להמשיך ולהתקדם בחושך. נעצרים. מתארגנים להגנה במבנה של מארבים בכמה נקודות לאורך ציר האגם וציר תעלת המים המתוקים. אתה רואה רק לטווח קצר ואינך יודע מי צופה בך מתוך הסבך, מי עלול להשליך רימון אל מעבר לסוללה. חיילים מצרים עולים מדי פעם על כוחותינו ויורים מטווח קצר. כוחות של גלעד ואריה חוטפים הפגזה, המטווחות במדויק. יש קת"קים מצרים בשטח בין כוחותינו, אך אין אפשרות לאתר אותם בחושך. נצמדים לקרקע ומתחפרים ויוצאים מזה חלק. "קונדה נשלח עם הפלוגה לטהר את שדה התעופה פאיד. עליו לחדור עם כוח אחד. קונדה, הממתין לכוח שני בפתח שדה התעופה, יורד מהזחל"מ כדי לכוונו לצידי הכביש. "עלינו על מוקש! יש פצוע קשה! שלחו מיד את הרופא!", מודיע מאיר בקשר. למה קונדה לא מודיע? הדוקטור מגיע אל קונדה – ואלינו מגיעה הבשורה: 'הוא איננו'. "לילה ראשון, הרוג ראשון לגדוד. וכאילו להכעיס, זריחה נהדרת מעבר לאגם ודקליו. ממשיכים בטיהור החיץ החקלאי. הפעם עולים על מתחם הרבה יותר רציני. כולו חפור. יש כאן תעלות ארוכות ובונקרים מכוסים. נתקלים בהרבה יותר חיילים, במצויידים בטילי נ.ט – אך מה יועילו אלה, כשהתוקפים הם אנשים חי"ר? ארטילריה יורדת עלינו ממש בקצב התקדמותנו. היא פוגעת. מדויקת מדי, לכל הרוחות. היכן הקת"ק? מגיעים למסקנה, שהקת"ק נמצא על אחד האוניות, כי רק אליהן אנחנו גלויים. "אריה המ"פ לא כל כך מרוצה מהעובדה, שהמג"ד מתפרץ לרשת: אך מוכרחים לרסן אותו ואת חייליו מלבצע הסתערויות נועזות מדי שלא לצורך. הטנקים, שאמורים להתקדש במקביל לנו ממערב, בשטח הפתוח יותר, מתמהמהים משום-מה. וכשהם מתקדמים – הם יורים לנו בגב. לזה אין אנו מוכנים, ואנו נאלצים להסיט את האש שלהם. שבתאי הרס"ר כבר מקלל בתורכית לאחר שכדורים פגעו בדופן הזחל"מ שלו. "צרור מטווח קצר, מתוך הסבך – פוקס המ"מ נפצע, 'מצבו קשה מאד', מדווח הרופא. מפנים אותו במהירות לאחור (יעברו עלינו ימים רבים של חרדה לגורלו, עד שיגיע הדיווח מהצפון: הוא מחלים). אולי זה הפצוע האחרון שלנו במלחמה זו. הרדיו מודיע על הסכם הפסקת האש, העומד להיכנס לתוקפו בשבע בערב. כולם מאיצים בנו להתקדם מהר, כדי לקבוע עובדות בשטח. 'חייבים לגמור את כיבוש המתחם עד חשיכה', מתקבלת פקודה. נותרו לנו עוד כשלושה ק"מ ושעה אחת של אור. בלית ברירה משנים את השיטה – עולים על זחל"מים, שולחים אש תופת לכל הכיוונים ודוהרים קדימה. בקושי מצליחים לעצור את הזחל"ם הראשון, שלא יעלה על המתחם הבא, כאשר החשיכה יורדת. המצרים במתחם השכן לא בטוחים לגבי כוונתנו לעצור, ומשגרים כמה טילים לעברנו. מחלצים במהירות את הזחל"מים לאחר ויוצאים מטווח הטילים. שוב מתארגנים להגנה לאורך הצירים, כששקט מוזר יורד על הסביבה. השקט צורם באוזניים. כבר הסכנו כל כך לרעשי המלחמה – ופתאום שקט! האומנם קץ המלחמה? בא הבוקר וטופח על פנינו. שוב נשמעים הדי קרב באזור. 'נועו במהירות דרומה והצטרפו לחטיבת שריון', מתקבלת פקודה. איזה לילה של אשליה. "בצהרי היום נפגשים עם מח"ט שריון. 'אנחנו רצים מזרחה לכיוון התעלה, כדי להשתלט על הסוללה. השטח מלא חיילי אויב, מצויידים בטילי נ.ט., שפגעו אמש בעשרה כלים שלנו. לכן אני זקוק לכם שתנועו לפנינו ותרסקו את השטח כאן וכאן', הוא מנסה להסביר לי, כשאצבעותיו מכסות שטח רחב על פני המפה. "'אנחנו אנשי חי"ר ועל השטח שציינת מתפרסת חטיבת שריון, עבורנו זו לחימה של כמה שעות', מסבירים לו, 'בשבילנו כל חמישים מטר זה טקטיקה ואיגוף. אנחנו צנחנים ולא טנקים. תן לנו את המשימה ונבצע אותה על פי דרכנו'. הוא מקבל. 'בסדר', אומר המח"ט, 'רק תזדרזו. המהירות חשובה. אני רוצה להגיע לסוללה לפני החשיכה'. 'רק אל תאיץ בי בקשר', אני אומר לו, 'אנחנו עובדים לאט, אבל בטוח. לפני החשיכה אנחנו על הסוללה', אני מבטיח לו ויוצא מפניו משוכנע פחות ממה שנשמעתי. 155A

חיילי צה"ל במבואות העיר סואץ

"אני מציג את התוכנית לפני המ"פים. נראה, כי גם הם מצטרפים לחששותיי. עלינו לכבוש שטח גדול ורחב, כשהאויב מחופר ומוסתר, ואנחנו נעים בשטח פתוח. ובנוסף לכל, סוללת התעלה מלאה עמדות ושולטת על כל הסביבה. אומנם, יש לנו סיוע של טנקים וחיל-אוויר, אך בסופו של דבר המדובר בלחימה מטווח קצר, פנים-אל-פנים – וזהו תפקידו הבלעדי של איש חי"ר. לפיכך, התדריך הוא לכל הגדוד. עתה יבוא לידי ביטוי כל מה שלימדנו אותם באימון הפרט, החוליה, הכיתה – לתפוס מחסות כמו שצריך; אחד מדלג אחד מחפה; לבצע תמיד איגוף קטן ולא להסתער חזיתית; והעיקר, 'ללכת על בטוח, בלי נפגעים' – כן, זו הפכה הסיסמה שלנו מאז חצינו את התעלה. "הגדוד מתפצל לשניים: חלקו האחד בפיקודו של אבי, הסמג"ד, וחלקו האחר בפיקודי. כל אחד נע לשטחו. הטנקים נפרסים. אנו חולפים על פניהם, יורדים מהזחל"מים ונעים רגלי, כשחלק מהטנקים נע בעקבותינו. נראה, שהמצרים החליטו לוותר על איזור-החיץ החקלאי ולסגת לסוללה עצמה. למרות זאת אנו מתקדמים בקצב אישי, כשהפגזה ארטילרית נפולת כל הזמן בתוך הכוח. הפעם אני לוקח את החפ"ק שלי ונע קדימה עם הראשונים – פיצוי על הלחימה ברמה. כ-500 מטר לפני הסוללה אנו מבחינים בעשרות מצרים. מכוונים את אש הטנקים על עמדות הסוללה וממשיכים להתקדם בדילוגים. הקטע הקשה הוא 200 המטרים האחרונים – חשופים לחלוטין למצרים. נותנים מכת אש רצינית, עוברים את השטח בריצה משוגעת וכבר אנו על הסוללה. כן, בטווחים האלה, הקצרים, היתרון הוא שלנו. למרות שאנו כמה עשרות מול מאות מצרים, התנגדותם הולכת ונשברת. חלקם נכנע, חלקם בורח. אך יש גם כאלוה, הממשיכים להלחם. יש לנצל את ההצלחה ולהתקדם במהירות צפונה ודרומה לאורך הסוללה. אריה נשלח דרומה, אני ממשיך עם 'גולדה' צפונה. "תעלות ובנקרים לאורך כל הסוללה עם תותחי נ.מ ומקלעים. 'לעבוד כמו שלמדנו ביעד מבוצר'! – הרמז מובן לחבר'ה. צרור, רמון, עוד צרור. חולייה מחפה וחולייה מתקדמת. כך הולכים וכובשים את הסוללה. בשטח פזורים עשרות הרוגים. יש כבר למעלה ממאה שבויים. שומרים עליהם שלושה חיילים. רק שלא יהיו להם רעיונות משוגעים. לפני החושך מדווחים למח"ט: 'הסוללה בידי – אין נפגעים!'. "הוא מרוצה מאד. אף טנק שלו לא מפגע, יוצרים קשר עם אבי הסמג"ד. שומעים, שגם אצלו הלך מצוין. רק גלעד המ"מ ועוד חייל נפצעו קל. מנצלים את הדמדומים, כדי לארגן מאחזונים לאורך הסוללה בטרם ימשיך. מולנו, מצידה השני של התעלה, עומדת כל הארמיה השלישית. אך נראה, שהארמיה חוששת, שאנו נחצה את התעלה – יותר משחוששים אנו מהתקפות נגד שלהם. לכן, עם רדת החשיכה פולחים צרורות ארוכים של כדורים נותבים את הלילה וחולפים מעל לראשינו. העצבנות בצד השני רבה. בצד שלנו, הצמא, הרעב וגם קצת הקור מתחילים להציק. לכן קוראים לבוך הרס"ר, שיבוא עם זחל"מים. אולם, בוך, כדרכו, דואג שהחלוקה תהיה צודקת. סופר ומונה כל עגבנייה. כך שחולפות כארבע שעות עד שהוא עובר את שני הק"מ. "בינתיים, ועל הסוללה שמח. בעוד אנו יושבים על הסוללה שלווים ובוטחים, נורה לפתע צרור מאחד הפתחים. מתקרבים לפתח בזהירות, משליכים רימון לשם ריכוך ומתחילים בלוחמה פסיכולוגית. קוראים ומשכנעים את החייל לצאת ולהכנע – ההצלחה היא מעלה המשוער. בזה אחר זה יוצאים מהפתח ארבעים חיילים. הם נראים קצת מופתעים לפגוש רק חמישה חיילים ישראלים, אבל זה כבר מאוחר מדי. מתברר, שקיימת מערכת שלמה של תעלות מכוסות מתחת לסוללה, וייתכן מאד שהיא שורצת עדיין חיילים מצרים. כך ששארית הלילה עוברת עלינו בשמירה על פתחי הבונקרים מפני הפתעות נוספות. "למחרת שבים וסורקים את כל הבונקרים בסוללה על כל מחלותיה. למען ביטחוננו מכניסים קודם שבויים מצרים, שיקרא לחבריהם לצאת. ואלו, אומנם, יוצאים. שוב כמה עשרות שבויים. כך, במשך יומיים נוספים. מדי פעם מתגלים חיילים מצרים נוספים, היוצאים ממחבואם. חלקם מסגירים עצמם, חלקם מפעילים את נשקם בניסיון להסתנן בחזרה לקוויהם – חייבים להיות זהירים. בן-חמו החובש נהרג בשעה שמצרי, שנדמה היה כי הוא מסגיר את עצמו, ירה עליו פתאום. המצרים מהצד השני של התעלה – הצד הישראלי לשעבר – יורים מדי פעם. אך נראה, שהפסקת האש, אומנם, נכנס לתוקפה ואלו הן רק 'תקריות מקומיות'. עוד יומיים חולפים, והאזור נרגע לחלוטין. אבל, הגדוד עוד לא בא אל המנוחה ואל הנחלה. 'בצער רב אני נאלץ להיפרד מכם, אתם עוברים לחטיבת שריון אחרת', מבשר לי המח"ט בבוקר יום ראשון, בדיוק שבוע אחרי שחצינו את התעלה. "'באזור העיר סואץ העניינים עדיין אינם רגועים ואין מי שיעשה שם סדר מלבדכם', מסביר לי מפקד האוגדה, כשאני מנסה לבטל את ההחלטה. מעמיסים את עצמו על מיטלטלינו הדלים על הזחל"מים ונעים לסואץ. מפקדת הגדוד מתמקמת בבסיס-טילים נטוש והפלוגות תופסות את הסוללה ואת איזור-החיץ, עד פאתיה הצפונים של העיר. לאחר שהייה של יומיים במקום, מקבלים הוראה לצאת לסרוק שטח, בו נראו ערב קודם לכן כשלושים חיילים מצרים. השטח נמצא כשני ק"מ צפונית למוצב הדרומי שלנו. מצוי בו גשר חיוני על תעלת המים המתוקים, וחייבים לחזור ולהשתלט עליו. יוצאים עם שני כוחות ומתחילים את הסריקה מצפון לכיוון דרום, כשאנו נעים בשרשרת פרוסה משני צדי התעלה המתוקה. קצין או"ם פיני, שהתמקם באזור, שנראה לו כגבול בין הכוחות, עוצר אותנו ומסביר לי חד משמעית , שאם אני ממשיך להתקדם, 'יהיו הרבה גוויות!'. אני משים את עצמי כלא מבין את דבריו ואז הוא מסביר לי, שהמצרים ממוקמים כמה מאות מטרים דרומית לנו ומתכוונים להגן על המקום. המצרים חדרו לתוך שטחנו, וכוונתי לחזור ולישר את הקטע בינינו לבינם – אני מסביר לו תוך שימוש במפה, בה אני מצייר לו את המובלעת המצרית. דברי נראים לו הגיוניים, אולם הוא טועם, שאין זו נושא לוויכוח ביני לבינו. הוא אינו צד בסכסוך. בכל זאת, הוא מבקש ממני לא להמשיך להתקדם לפני שיתקשר עם מפקדו בסואץ, ויבקשו להתקשר עם המפקד המצרי במקום להסביר לו את הבעיה ואת טענותיי. העניין נראה לי מורכב וממושך מדי. אני מוכן לפגוש את הקצין המצרי ולהסביר לו ישירות את המצב, כך אני מודיע לקצין האו"מ. בינתיים ניתנת הוראה לכוחות להמשיך ולהתקדם בהסתר לכיוון הגשר, עד לטווח מגע. 155B

לוחמים באיזור החיץ החקלאי מעבר לתעלת סואץ

"הפגישה מתקיימת. אם איני טועה – הפגישה הראשונה עם קצינים מצרים, במלחמה זו. ג'יפ או"ם מביא אותי לאזור גשר-המריבה, ולאחר מכן מביא אלוף-משנה מצרי. רגע של מבוכה. "'תלחצו ידיים?', שואל קצין האו"מ. "'למה לא?', אני אומר ומושיט יד בצורה, שאי אפשר לסרב לה. "המו"מ מתחיל. אני מגייס את כל כוח השכנוע שלי ומסביר לאל"מ המצרי בעזרת מפה, כי הוא חייב לסגת עם אנשיו כשני ק"מ דרומה, כדי שהקו בינינו יתיישר. קו ישר הוא ערובה לשקט, פיקוח האו"ם יהיה יעל יותר וכו'. הוא אינו משתכנע ומביא נימוקים 'היסטוריים' לשליטתו בשטח. אני עובר לנימה ידידותית יותר ומסביר לו, שהקו יתיישר ממילא, פשוט, איני מעוניין להשמיד את אנשיו. בשקט אני מגלה לו, כי הפקודה שקיבלתי אומרת: לעשות זאת בכל דרך! הכוח שלך מכותר, הטנקים והחיילים שלי רק מחכים לפקודה לפתוח באש. "האל"מ המצרי מנסה את תרגיל ההתחמקות האחרון: 'אני לא מבין. לאן אתה רוצה שניסוג על גבי המפה? אני רוצה שתראה לי זאת בשטח'. "'טוב, אני אראה לך זאת בשטח'. כעת הוא מופתע. "'אתה תשמור עלי', אני אומר לאל"מ המצרי וטופח על כתפו. "נכנסים לג'יפ ונוסעים לתוך השטח המצרי. אני מנצל את הטיול הקצר ופוקח עיני לצדדים. קשה שלי להאמין למראה עיני. לא שלושים חיילים, כי שנאמר לי, אלא גדוד מצרי שלם ערוך וחפור בתוך הסבך. אולם, אני ממשיך בשלי: מצביע על כל עץ ושיח, שנראים באופק, וטוען כי אלה הם כוחותי המכתרים. זוג מטוסים, החולף בטיסה נמוכה, עוזר להגביר את הלחץ. אני מראה לו בשטח עד להיכן רצוני שייסוג. וחוזרים לגשר. "'תוך שעה תקבל תשובה', הוא אומר. לאחר חצי שעה הוא חוזר עם תשובה חיובית. וכך קם גדוד מצרי שלם, נוטל את נשקו, מקפל את כליו, ונע כשני ק"מ לאחור. בלי אף ירייה! יוסי ואיציק, שלא ידעו מה מחכה להם מעבר לגשר, מודים בקול על כי זה נגמר. על אחת כמה וכמה אני. במשך כל המלחמה הייתה פלוגה ג' מנותקת מהגדוד. עד 17 באוקטובר הועסקה הפלוגה באבטחה ובסיורים ממנועים באזור רפידים. יומיים לאחר מכן חצו אנשיה את התעלה יחד עם הגדוד הוותיק של הצנחנים. בהיערכות לחצייה ובדרך לעבר התעלה היתה הפלוגה נתונה להפגזות מכיוון הארמיה המצרית השנייה ולהתקפת "מיגים" מצרים. מספר חיילים נפגעו. גם לאחר חציית התעלה נחשפה הפלוגה להפגזה רצינית ולירי קטיושות: התוצאה: שלושה הרוגים ומספר פצועים. על הפלוגה הוטל לנוע במגמת טיהור לכיוון איסמעיליה, מהר ככל האפשר בטרם תכנס הפסקת האש לתוקפה. תוך היתקלויות עם כוחות אויב, שהיו מוסתרים בסבך, וניהול קרבות מגע, ניתנה פקודה לכבוש גשר כדי לאפשר מעבר לכוחות שמאחור. בסיוע ארטילריה ולאחר קרב נתפס הגשר ודרכו עברו שני גדודים לכיוון איסמעיליה.