רב"ט צבי נוסבוים ז"ל
בן גליקה וראובן
נולד בבני ברק
בב' בשבט תשי"ג , 18/1/1953
שרת בחיל שריון, נח''ל
יחידה: פיקוד הנח"ל 687
התגייס ב29.7.1971
נפל בקרב
בי"ג בתשרי תשל"ד , 9/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: האגם המר הקטן
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
הותיר: הורים, אח ואחות

  • מ.א. 2136987
    בן 20 בנפלו
    קורות חיים:
    "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים ללקוט שושנים". (שיר השירים ו' ב')
    "דודי זה הקב"ה, לגנו - זה העולם, לערוגות הבשם - אלו ישראל, לרעות בגנים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ללקוט שושנים - לסלק את הצדיקים שבישראל (מדרש שיר השירים רבה).
    אחת השושנים, שנקטפו בעצם פריחתן במלחמת יום הכיפורים, היה צבי נוסבוים הי"ד, שנפל על קדוש השם בהגנת העם והארץ, בעצומם של הימים הנוראים נלקחה השושנה מבית המדרש אל שדות הקטל. הוא היה מאותם בני ישיבות, המשלבים ספרא וסייפא. אדיאליסט ברמ"ה אבריו. האמת והחסד שמשו נר לרגליו, תוכו היה כברו, התגלמו באשיותו הקנאות לאמת עם עדינות ההליכות.
    צבי נולד בבני-ברק, בתשי"ג כבן בכור להוריו ראובן וגליקה, ילידי אירופה, הם עלו בצעירותם לארץ וקבלו כאן את חנוכם; האב, בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ובישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה, והאם - בבני ברק.
    כבר בגיל רך נתן היה להבחין בכך שהוא ילד עירני, תוסס, זריז כפיים, תקיף בעמידה על שלו ונכון לעזור בכל אשר נחוצה היתה עזרתו. הוריו מספרים כי בהיותו בגיל חמש, כשיצאו אתו פעם לטייל, ראו ילדים שתוך כדי משחק סגרו את אחד הילדים במחסן. כשחזרו מאוחר יותר, הלך צבי לבדוק את המחסן לראות אם לא נשאר הילד שם וצריך לחלצו. רגישות זאת למעשי עול היתה קו שבלט באופיו לאורך כל הדרך.
    את חנוכו החל לקבל בבית הספר הממ"ד "שאר ישוב" שבשכונתו והחל מכתה ו' בבית הספר התורני "סגולה", שם למדו בנוסף לתכנית הלימודים הרגילה, מספר שעות למודע קדש כל יום. עמס הלמודים עורר בתחילה קשיים אצל הילד אבל עקב שקדנותו הרבה הצליח להתגבר ולסיים בהצלחה את בית הספר.
    את למודיו המשיך בישיבה התיכונית של בני עקיבא בכפר הרא"ה, המחנכת לאהבת העם והארץ ואשר אביו היה מראשוני תלמידיה. בישיבה התיכונית התעצבה דמותו של צבי. הוא החל לרכוש חיבה לתלמוד-תורה עד כדי כך שהמשיך ללמוד גם אחרי ש"סדר" הלימוד הסתיים וכולם עזבו את בית המדרש. במקביל ללמודיו בישיבה היה פעיל גם בתנועת הנוער "בני עקיבא". במסגרת טיולי התנועה התגלו יושרו ומדותיו הטובות ביחסים בין אדם לחברו. באחד המסעות, כשעברו במטעים והיו כאלה ששלחו ידם בפירות לא להם, ידע צבי לפרוש מן הצבור ולהביע את הסתיגותו. אי ההסחפות אחר הצבור והאופנה היתה קו אופיני לו; הוא למד את אשר חפץ לבו ובדרך שהוא סבר שתתאים לו ביותר, בנגוד לדרך שהיתה מקובלת על כולם. הוא לא התיגע לקראת בחינות הבגרות יותר מאשר למד במשך השנה. למרות שחבריו ישבו ולמדו לפני הבחינות עד שעות הלילה המאוחרות, הלך הוא לישון מוקדם בשעתו הרגילה. צבי למד במגמה ההומאנית ובהישגיו הלימודיים לא התבלט אבל דרכה החנוכית של הישיבה הוטבעה בו היטב עד שיכול היה לשמש פאר למוסד בו למד, עובדה שחבבה אותו על מוריו ומחנכיו. באזכרה, אחרי נפילתו, אמר ראש ישיבות בני עקיבא ורבו הרב נריה ש"בדרך כלל צער - גדול - בנים הוא בישיבה התכונית, ובישיבה הגבוהה רואים את הנחת. אצל צבי" - מעיד הרב נריה " היה לנו נחת כבר בישיבה התכונית".
    התעלותו הרוחנית הורגשה גם בבית בבני-ברק כשעזב את בית הכנסת בו נהג להתפלל, אך הרבו לשוחח בו בשעת התפילה, והדבר פגע בכושר הרכוז שלו וביכולתו להתפלל בכונה. הוא עבר לבית כנסת שקט יותר שם התאפשר לו להתפלל ביתר כוונה.
    לקראת סיום השמינית התלבט צבי בקשר להמשך דרכו. מצד אחד שאף לשרת את המולדת בדרך של שירות צבאי, ולא סתם שירות, אלא, שירות קרבי. כשנשאל "מדוע לא תעשה כמו פלוני שתפס ג'וב זה, או כמו אלמוני שהסתדר איכשהו? ענה "ומה יהיה אם כולם יעשו כמותם?" כששמע שחברו שבר את הרגל, היתה תגובתו הראשונית "האם הוא לא יוכל להיות קרבי?" יותר מאוחר כששכב צבי עצמו בבית, באמצע הטירונות, כשרגלו שבורה, היתה דאגתו שמא ירד הפרופיל שלו. מצד שני שאף צבי להוסיף ידע בתורה ולהעמיק את דרכו בחנוכו העצמי, זאת על ידי המשך למודים בישיבה גבוהה שכולה קדש לתורה ודחית השירות הצבאי. בתחילה נטה צבי לבחור בדרך השניה, שהיא קשה לא פחות מהראשונה ובמיוחד עבור בחור כצבי שמעולם לא ראה את עצמו מנותק מכלל ישראל ומחובתו הלאומית. לבחור מתוך אמונה בדרך של דחית השירות, שאינה סימפטית ברחוב נזקקים לאמץ ואמונה חזקה בצדקת הדרך. וצבי האמין בצדקתה. לבסוף לא הלך צבי בדרך זו, ברם לא מחמת הקושי שבה, הוא בחר (במידה מסוימת בגלל סיבות שאינן תלויות בו) בשלוב השירות הצבאי בלמודים ישיבתיים מלאים, במסגרת ישיבת ה"הסדר" "כרם ביבנה" הותיקה מבין הישיבות מסוג זה, ואשר יצרה טפוס חדש של בן תורה שלגביו "ספרא וסייפא כרוכים ירדו לעולם". טפוס חדש זה עם התעסקותו בתורה, משלב בשמירה הרוחנית על עם ישראל גם את השמירה הפיזית.
    מאחר ואת רצונו ללמוד ב"כרם ביבנה" הביע מאוחר, והישיבה היתה מלאה כבר מעל לכשר קליטתה, סרבו בתחילה לקבלו - אך, לא אדם כמוהו ירתע. משמצא מטה פנויה בפנימיה התישב ללמוד בבית המדרש על דעת עצמו. כשהבחין אחד הבחורים המבוגרים ברצונו העז והכן ללמוד, נגש לראש הישיבה ואמר "או שצבי ואני נשארים ללמוד כאן או שאף אחד מאתנו לא ישאר". כך הוסדרה קבלתו לישיבה.
    מסלול ה"הסדר" ב"כרם ביבנה" הוא חמש שנים. במסגרת זו הקדיש צבי את שנתו הראשונה קודש לה'. אחר שנה יצא לטירונות נח"ל ואמון חי"ר וחזר שוב לספסלי הישיבה. בשנה השלישית, יצא לאמון מתקדם בשריון סיים בהישגים טובים קורס תותחנות והוסמך כתותחן טנק. בנוסף לשירות זה יצא גם בימים הנוראים ובפסח לשירות במסגרת הרבנות הצבאית, לארגון החגים כהלכתם במוצבים. בשנה הרביעית יצא צבי אל המלחמה אשר ממנה לא שב.
    למרות שבתחילה היו לו כוונות שונות בקשר להמשך דרכו, הלך צבי בדרכה של הישיבה בלהט ובאמונה, ולא כמו שעוסק בפשרה מעין בדיעבד. צבי היה בין המתמידים שבתלמידי הישיבה, תמיד בין הראשונים לחזור. הן אחרי השבתות שבילה בביתו, והן אחרי סיום שלבים שונים בדרכו הצבאית. הטירונות נסתימה ביום חמישי וביום ראשון בבוקר כבר חבש את ספסלי הישיבה. אחרי האמון המתקדם לא הועילו הפצרות הוריו להשאר בבית עוד קצת, טענתו היתה, כי הוא מקיים כבוד הורים בזה שהוריו יודעים שהוא יושב ולומד. גם הפסקת הצהרים היתה ארוכה מדי בשבילו ואת חציה הראשון תמיד הקדיש ללמוד תנ"ך. רק למקום אחד היה תמיד מן המאחרים - חדר האוכל, אליו הגיע אחרי שלמד כמה הלכות. למודו היה מיוחד גם בתוכנו, הוא למד תנ"ך, שטח שבדרך כלל אין מתעמקים בו בישיבות בהן עיקר הלמוד הוא פלפול בגמרא. כשנתקל בבעיה, לא הרפה ממנה ודרש וחקר עד שמצא פתרון מניח את הדעת. שום תירוץ שטחי לא היה מספק אותו. למשל, כשהגיע לפרשת פילגש בגבעה, הטרידה אותו הבעיה איך תתכן מלחמת אחים בעם ישראל?! שאל חברים, פנה לרבנים נבר בספריות, עד שלבסוף מצא רמב"ן בבראשית שפתר את הבעיה בדרך שספקה אותו. כשמצא את התשובה הלך והראה אותה לכל מי ששאל אותו קודם. בלילה, אחרי הלמוד, קרא צבי את הספר "שרי המאה" ומצא בו ספור על ר' יהונתן אייבשיץ, שכדי להציל מגזירה את הקהילה שמנתה ארבעים וששה אלף - כתב מרובע, אשר פזורות בו האותיות שמרכיבות את המשפט "עם ישראל חי לעולמי עד" אפשר לקרוא באופנים שונים כמנין אנשי הקהילה. צבי לא הסתפק בספור כמות שהוא, אלא, נסה לבדוק את הבעיה בדרך מתמטית. כשלא עלה הדבר בידו, שלח מכתבים לפרופסור נאמן ולפרופסור לב ובקשם לפתור לו את הבעיה. הפרופסורים הפנו את הבעיה לאנשים שהשיבו לצבי וספקו לו את הנוסחה בלווי הסבר. רק אחרי שקבל את הנוסחה ובדק לפיה את מספר האפשרויות המדויק, בהן נתן לקרוא את המשפט, נחה דעתו.
    התמדתו לא הצטמצמה בין כתלי הישיבה. במוצאי שבת שהיה בבית, נתן היה תמיד למצאו בשעורו הקבוע של הרב עובדיה יוסף בבני ברק. בחופשה חבש את ספסלי ישיבת פוניביז' בבני ברק.
    בצבא נצל כל רגע פנוי ללמוד תורה על מנת לא להנתק ממקור חיותו. על מקרה מתקופת הטירונות מספר חבר "במטווח הראשון, בהמתנה בין מקצה למקצה, עיינו צבי ואני בדברי תורה ששלח חבר מהישיבה. סמל המחלקה ראה שאנו קוראים משהו והעניש אותנו. לצבי חרה מאוד שאין נותנים לאדם לנצל את זמנו, והוא התמרמר בגלוי ובעוז לפני המפקד; "אין להעניש על כך שרוצים לנצל את הזמן ולעסוק בדברי תורה".
    לא רק בלמוד התורה בזמן השירות הצבאי ראה קודש, אלא, גם בצבא עצמו. פעם התבטא כי "בחור ישיבה אמיתי צריך להצטיין גם בצבא, לא רק בישיבה". צבי השתדל להגשים זאת בעצמו, ולמרות גופו הצנום התאמץ ועשה את המוטל עליו. לא רק לעצמו דאג כי אם גם את חבריו עודד להמשיך באחד המסעות המפרכים במילים "אם אני יכול - אז גם אתה יכול!"
    על תכונות אלה נתן לעמוד ממכתבו הבא שנכתב בשעה ששכב ורגלו שבורה בעצומה של הטירונות (המכתב מובא בשלימותו וכלשונו).
    לכל החברה שלום רב!
    מה נשמע? איך אתם מרגישים? איך עוברים עליכם האמונים הקשים? אני מקוה שאתם מרגישים טוב והאמונים עוברים עליכם בקלות. אספר קצת על עצמי. אני שוכב במיטה. יש לי שבר קל, אני צריך לשכב עוד למעלה משבועיים ימים, ואחרי זה יש לי בקורת בבית חולים ואני תקוה שהכל יהיה בסדר בס"ד, ואוכל לחזור אליכם. באמת אני מתגעגע. בבית אני משתדל ללמוד מה שיותר, גם בשבילי וגם בשבילכם, אחד אוחז ברובה והשני אוחז בספר, ואני מקוה שאני עושה את המלאכה באמונה, רק שאתם תעשו אותה באמונה, ואני מקוה שאתם עושים אותה באמונה. יותר אין לי מה לספר לכם על עצמי. וכרי שמכתב זה ישא חן בעיני ה' ובעינכם אכתוב לכם כמה דברי תורה קצרים. בפרשתנו פרשת כי תבוא "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשת וישבת בה". נשאלת שאלה פשוטה. אם כבר נאמר שה' אלקיך נותן לך לנחלה את הארץ, הרי היא שלך ובשבילך, ולמה הפסוק ממשיך "וירשת וישבת בה"? אלא מגיד לנו כאן הכתוב שארץ ישראל נקנית בשני דברים, אחד הבטחת ה' שהארץ היא שלנו, השני זיעת אפיים ויגיעת כפיים, ואין אדם זוכה לירושת הארץ וישיבת הארץ, אלא אם כן הוא טורח ועושה לישיבתה, ומוסר נפשו על ישיבתה. אינה דיה נתינה שנתן לנו ה' נחלה, אלא חיבים אנו גם לרשתה ולשבת בה, ולהזיע הרבה ולעמול הרבה כדי שהארץ תהיה שלנו. ואני חושב שעכשיו אנחנו ממלאים את התפקיד הזה של לעמול על ארץ ישראל, בזה שאנחנו נמצאים בצבא ועוברים אמונים ספרכים, מסיירים בארץ, ושומרים בלילות, בזה אנחנו מקימים את מה שאומר הפסוק הראשון בפרשתנו, שהוא הפסוק המדבר על כניסת הארץ "והיה כי תבואו" שלא מספיק שה' נתן לנו בטובו את הארץ, אלא צריכים אנו גם לעמול ולהזיע קשות בכדי שהארץ תהיה שלנו, ורק שלנו. ועוד משהו קצרצר מפרשת השבוע "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" אומר היה רבי יחיאל מאיר מגוסטינין, שלא הזכירה התורה אחת מן העבירות שעליהן נענשים בקללות שבתוכחה אלא זו, שלא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא עבדו את ה' בעצבות - ועל זה הם נענשים. מלמד אותו הפסוק כאן שהעצבות היא העבירה שבעבירות. וכמה אנו יודעים כמה פעמים; ביחוד בצבא, שורה עלינו העצבות והיאוש, ועתה אנחנו עובדים את ה' ומתפללים. לכן צריכים אנו לזכור שלעבוד את ה' בעצבות עבירה גדולה היא, והיות ואנו נמצאים בחודש אלול, נתקן את מעשינו, ונקיים את הפסוק "עבדו את ה' בשמחה".
    כשהתפללתי הבוקר ואמרתי את ברכות השחר בא לי להרהר בקטע "אלו דברים שאין להם שעור והם הפאה והבכורים וגמילות חסדים ותלמוד תורה" ואחרי זה כשמונים את הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, עוד פעם מונים גמילות חסדים ותלמוד תורה. אלה שני דברים היחידים שמונים אותם פעמים. מכאן אנו רואים שגמילות חסדים ותלמוד תורה, אלה מצוות שהטרחה והשכר עליהם גדולים יותר משאר כל המצוות. ועכשיו כשאנו נמצאים בחודש אלול, "אני לדודי ודודי לי" שהוא החודש שמסמל את העזרה אחד לשני, את הגמילות חסדים, נשתדל גם אנו לתקן את מעשינו, ולגמול חסדים אחד לשני, יותר מאשר כל השנה, וביחוד עכשיו בצבא. כשנפגשים במצוה זו כל רגע ורגע. ומצוה שניה היא תלמוד תורה, כל רגע פנוי לנצל ללמוד תורה. והרי מי כמונו לדעת שבצבא יש הרבה רגעים פנויים ללמוד, בהמתנה לחדר האוכל, בשבת בשמירות ובסתם ימים. ונקוה כולנו שנשפר את עצמינו בענין זה. אני תקווה שנהנתם מפירות גמורים. ואני מאחל לכם אמונים קלים והצלחה בכל מעשה ידיכם.

    להתראות
    בברכת התורה והצבא
    מחברכם
    צבי.

    צבי לא גרס "אני את נפשי הצלתי" היה בו להט פנימי של אמונה בכל מה שעשה. שאיפה כמוסה לסחוף באמונה זו את כל העולם פיעמה בו בחזקה. דחף זה הניעו לנסות להשפיע על משפחתו בד בבד עם התקדמותו בתורה, ביראה ובמעשים טובים. בדרך כלל השירות ברבנות הצבאית נתקל בזלזול, אך צבי התייחס לתפקידו בכל הרצינות ואף מעבר לזה. אחרי "מבצע פסח" שלח לממונים מכתב עם הצעות לשפורים. במבצע "ימים נוראים" ערך לחיילי המוצב בו שהה, סימפוזיון להסברת ערכי היהדות. הוא לא ראה את תפקידו מצומצם בארגון התפילות ובהכשרת הכלים לפסח, אלא, גם עמל קשות כדי לקרב רחוקים מתורה ויהדות לאביהם שבשמים. דוגמא קטנה, אבל אופינית לדרכו היא, שכאשר קרה ובאמצע תפילת שחרית שם לבו שמאן-דהו מהספסל שלפניו חסר וכנראה לא התעורר מיד הפסיק את תפילתו ורץ לחדרו להעיר אותו. רק אחר כך השיג את השקט הנפשי להמשיך להתפלל בדביקות.
    אם ראה מישהו שנהג שלא כשורה, לא חשך ממנו את שבט תוכחתו וקיים "הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים". גם אם הדברים הגיעו אפילו לידי התנגשויות חריפות, לא עבר בשתיקה על כל מה שנראה בעיניו שלא כשורה. כששרת בשריון התקיף בחריפות, בפני המג"ד, את המנהג הפסול של סעודות חגיגיות מדי יום חמישי. סעודות אלה כללו מזון מעל ומעבר לדרוש ובסופו של דבר חלק גדול היה נזרק. צבי התמרמר והתלונן על כך. בכנותו לא נרתע מלהטיח בפני הזולת את כל חסרונותיו ואת הטעון שפור. על אף שהדברים נתקלו בהתנגדות אנסטינקטיבית, וצבי סבל מכך רבות. לאחר מעשה; שלא בעת התנצחות, נוכחו רבים לדעת כמה שצדק. כדי שלא יראה כמטיף מוסר מקצועי, התבטא פעם כי, למעשה הוא מטיף מוסר לעצמו אבל הוא אומר את זה בקול רם כדי שישמע טוב יותר.
    צבי היה איש החסד, כאשר היה כבר ותיק בישיבה והגיעו תלמידים חדשים או אורחים, לא חשך צבי מזמנו ומכוחו ודאג להם. הוא דאג לסדורם בפנימיה ובחדר האוכל, וסעד אותם מבחינה רוחנית כשסודר להם הברותא ללמוד, בנוסף למי שלמד אותו בעצמו. טביעת עין מיוחדת היתה לו בענין אורחים. פעם באמצע האכילה והשיחה בשולחן, קם צבי ממקומו והלך לעבר פתח חדר האוכל, הוא הבחין באורח שעמד בחוץ ולא היה לו דואג. גם בביתו היה ידוע צבי כמכניס אורחים. כשבני המחזור הצעיר יצאו לטירונות דאג צבי לבקרם על מנת לעודד את רוחם, במיוחד בזמן החופשה בישיבה באומרו: "בזמן הלימודים כשכולם בישיבה, ימצאו תמיד אנשים לבקר, אבל, בחופשה - קשה למצוא אנשים" לכן נטל דוקא אז על עצמו והתפקיד. צבי לא מצא מנוחה עד שמצא במה לעזור לזולת. כשחבר בישיבה התחתן, בא לעזור לו לסדר את הדירה, לאכזבתו מצא את הדירה כבר מסודרת, ונאלץ להסתפק בתקיעת מסמרים ותלית התמונות והכלים במטבח. כשיצא לחופשה קצרה ביותר בשירותו במסגרת הרבנות הצבאית בפסח. נצלה כדי לבקר חבר חולה. בשירותו האחרון במסגרת הרבנות הצבאית בימים נוראים תשל"ד חשש שמא הדבר ימנע ממנו לעזור לחבר יתום שאמו חולה ושעמד להתחתן ימים ספורים לפני ראש השנה, ולהשתתף בשמחתו. לבסוף, התאפשר לו לצאת לחופשה ולהשתתף בשמחה. השתתפותו בשמחה כללה את שטיפת דירת החבר והכנתה לזוג הצעיר.
    בימים הנוראים תשל"ד שהה צבי בנאפח, במסגרת תפקידו ברבנות הצבאית. הוא שם לב לתכונה הצבאית אצל האויב הסורי. את דאגתו הביע באזני חבריו כשבקר בישיבה בין כסה לעשור. ביום הכפורים נקלע להפגזה סורית, ובמוצאי הצום הצליח לצאת משם, כשאת כל ציודו האישי השאיר מאחוריו. כשהגיע לביתו מאוחר בלילה היה הדבר הראשון שאמר:
    "החרמון נכבש מי יודע מה עם שמואל (חבר שהיה שם)". אולי היה זה בהשפעת ההפגזה שעברה עליו, אולי היתה זו הרגשה סתומה לגבי העומד לקרות לו, שאמר לאמו "הפעם זה רציני והכל יכול לקרות, אל תבכי, כיון שניגזר ניגזר!" כשאחותו הציעה לו לקחת סודר ולבנים להחלפה, הגיב: "האם את חושבת שאני הולך להבראה?! בבוקר השכם יצא עם ציוד אישי מינימלי, כדי להשיג את יחידתו. למרות דאגתו שלא הסתירה גם מאזני חבריו, עשה מאמצים והצליח להדביקה. ביום ג' יג' תשרי עם שחר נכנס הגדוד לקרבות מגע עם המצרים בצור הג'ידי. בצהרים פתח הגדוד בהסתערות כללית כנגד כח עדיף, בנסיון להדפו לעבר האגם המר ולהשמידו. בהסתערות זו נפגע הטנק בו שירת צבי כתותחן, פגיעה ישירה. בלהבות הטנק הבוער עלתה נשמתו בטהרה השמימה...
    עקב החלוף הרב בצותים לא היתה עדות ברורה על המצאותו בטנק הפגוע, וזמן רב היה גורלו נתון בספק מכתב, שכתב ללא תאריך, בדרכו אל המלחמה, ושהגיע להוריו שמונה עשרה יום אחרי תחילת המלחמה, עורר בהוריו תקוות שוא. אולם החקירה העלתה כי צבי היה בטנק שנפגע ושלא שרד ממנו איש. כשהוסכם עם המצרים על חפוש חללים אף נמצאה גופתו. וזכה לבסוף לבוא לקבר ישראל ולהטמן באדמה אשר כה אהב ואשר למענה חי ולמענה מסר את נפשו.

    ת.נ.צ.ב.ה.