92379

פניני, אבישי ("אביק")

בן עמיחי ומירה. נולד בעיצומה של מלחמת השחרור, ביום ט"ז באייר תש"ח (25.5.1948) בתל-אביב. הוא למד בבית הספר היסודי "הגפן" ובבית-הספר התיכון "אהל שם" - שניהם ברמת-גן. היה פעיל בארגון "נוער לנוער" עם הקמתו. אבישי אהב את הטבע ואת נופי הארץ ולא החמיץ הזדמנות לצאת לסיורים ולהשתתף בצעדות. בעיקר אהב את צעדות הנגב. הוא היה חובב נלהב של דיג ושל מעקב אחרי ציפורים. הוא גם חקר ולמד ביסודיות את דרכי חייהן של ציפורים.

אבישי התגייס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966  בפרופיל 97 והצטרף לגרעין נח"ל ששירת בקיבוץ משאבי שדה. בימים שעשה במשק הצטרף לחוג חובבי טבע, היה פעיל בו והרבה לסייר במרחבי הנגב והערבה. אחד מתחביביו היה איסוף נחשים, ששימשו גם לקישוט חדרו.

את טירונות החי"ר  עשה בבסיס הנח"ל במחנה 80, כשתכניותיו להמשיך למסלול פיקוד וקצונה נקטעו. בתחילת שירותו, השתתף אבישי במסע אלונקות ושימש "פצוע מדומה". במהלך מסע זה נפל אבישי מהאלונקה, נחבל בראשו והתעלף. הוא פונה לבית החולים הלל יפה בחדרה, אושפז ללילה ושוחרר למחרת וחזר ליחידתו. מאז החל להרגיש כאבים עזים בראשו מלווים בהקאות ובבחילות, שגרמו לירידת פרופיל ושינו את תוכניותיו לפיקוד.

וכך כתב חברו לטירונות איתן (לימים סא"ל איתן ירון מג"ד בגולני): "אבישי היה חדור מוטיבציה יוצאת דופן באותה התקופה. מעטים חשבו להמשיך במסלול פיקודי. מרבית חברי הגרעין רצו לשמור על המסגרת ולהמשיך לשרת יחד במסלול הנח"ל. לאבישי היה ברור כי בתום תקופת הטירונות ייפרד ממסגרת הגרעין וימשיך במסלול פיקוד (שהיה פתוח בפני מתנדבים באותה תקופה). אבישי היה זה שהדביק אותי ברוח ההתנדבות ובגינו החלטתי בסופו של דבר להיפרד מחברי הגרעין וללכת לקורס מפקדים. לצערי הרב בתום הטירונות אבישי לא הצטרף אל ההולכים למסלול פיקוד. המהפך היה חד וברור. בתוך תקופה כל כך קצרה הפך אבישי מ"פייטר" לבחור הסובל כל הזמן מכאבי ראש עזים, לא מוסברים".

אבישי התאמץ להתעלם מכאביו וכאמור ביצע את כל שרותו כולל מארבים בגבול הסורי, לחימה ברמת הגולן במלחמת ששת הימים ושרות ממושך בתעלת סואץ במלחמת ההתשה.

במלחמת ההתשה בתעלה הוא סבל קשות מכאבי ראש עזים, בחילות והקאות שהלכו וגברו מידי יום, אולם מילא את תפקידו בנאמנות ללא התחשבות בעובדה שחש רע מאוד.

באחת החופשות הבודדות בהן הגיע מהתעלה הביתה, בחודש יוני 1969, לקראת תום שרותו הצבאי - לאחר שהתפתל בבית מכאבי ראש,  לקחה אותו אמו לרופא פרטי שהורה על אשפוז מיידי בבית חולים. וכך היה.

 אבישי עבר סדרת בדיקות וניתוחים ונאבק על חייו שבעה חודשים בסבל רב עד שנפטר אור ליום י' בשבט תש"ל (16.1.1970). רופאו ציין כי בימי שירותו בתעלה סבל כאבים קשים מנשוא וזוהי עדות לגבורה ולהקרבה שלא ייאמנו, שכן למרות ייסוריו הנוראים המשיך אבישי לעשות את המוטל עליו כרגיל.

מסירותו של אבישי לשירותו הצבאי היתה רבה, ניכר כי הוא היה חדור מוטיבציה ובחר להתנדב ולשרת את המדינה בלב שלם חרף ייסוריו וכאביו העזים.

אבישי הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

ביום השנה הראשון נערכה לו אזכרה, ובין דברי ההערכה וההספד שנאמרו שם, אמר חברו אביב מקיבוץ רוחמה: "אבישי, חורף ואביב, קיץ וסתיו חלפו מאז אותו יום מר. את כרי הדשא שכוסו ירוק שוב לא תפקוד ובים לא תטיל חכתך. זה שנה מאז הנך רחוק מאתנו וניחוח אישיותך עמנו. אהבת אבישי, ואת אהבתך ייחדת לראויים לה. להוריך ולביתך החם, שהיו משענתך בעיתות משבר ובהם מצאת תנחומים ; לאחיך 'הזאטוט' שרק בשנתך האחרונה החילות לראות בו גבר. וכמובן לידידיך, שלכולם היית כדוד ליהונתן, נאמן ואיש רעים. את אהבתך לא ייחדת רק ליצורי אנוש. חיבה עזה נודעה ממך לטבע, לאחו ולשדות רחבי הידיים, לחיות ולצמחים, לים ולדגים - - - צעיר יפה תואר ואמיץ לב היית ובזמנים הקשים ביותר שפקדו אותך שירתת את מולדתך בגבול המסוכן ביותר ותחת אש קרב לא נפלה רוחך. ".