גלעד לחללי הנח"ל - דף חלל

ex_img

סמל ראשון

איגור דרוביצקי

תאריך הנפילה  י"א כסלו תשס"ג

15.11.2002

בגיל  20

מנוחה אחרונה בבית העלמין

נהריה (צבאי)

אזור: חלקה: 4 שורה: 6 קבר : 3

 

סיפור החיים של סמל ראשון איגור דרוביצקי

516485

דרוביצקי, איגור

בן אווה וגנאדי. נולד ביום ו' בחשוון תשמ"ג (23.10.1982) בעיר בירובידג'אן שברוסיה. איגור נולד כפג, טרם זמנו, ומשקלו 1.600 קילוגרם. אף שהיה קטן היה תינוק יפה, עם עיניים גדולות ושחורות. עשרים וחמישה ימים נשאר איגור בפגיה ומשקלו עלה לשני קילוגרמים. יומיים בלבד לאחר שהגיע הביתה אושפז שוב בבית החולים לילדים בגלל וירוס שבו נדבק בבית היולדות. בשל משקלו הזעיר לקה בדלקת ריאות, וסבל מהפסקות נשימה. איגור חובר לחמצן והרופאים אמרו שאם ישרוד את הלילה, הוא יחיה. הילד שרד.

שלושה חודשים היה איגור בבית החולים ולאחר מכן חזר הביתה, אך משקלו ירוד מאוד. עם טיפול מסור הוא החל לעלות במהירות במשקל והפך לתינוק בריא ויפה שגדל כילד שקט. בהמשך התברר שאיגור סובל מאנמיה חמורה ושום תרופה לא עזרה. באותה עת קנו ההורים בית קיץ לנופש בכפר, ובמשך כל ימות הקיץ נסעו אליו מדי יום, כמו לעבודה. השמש, האוויר הצח, פירות וירקות עשו את שלהם: האנמיה חלפה. לפיכך כונה איגור "ילד של בית הקיץ". עד העלייה לארץ, בילה איגור בכל קיץ בבית הנופש עם סבא רומן.

איגור גדל בבית חם ואוהב, היה ילד טוב, ומעולם לא נתן סיבה להרים עליו את הקול. בבית הספר שבעירו היה תלמיד בינוני, אבל ההורים לא דרשו ממנו יותר. הוא חי בעולם משלו, שקט, אוהב לחבק, מעולם לא פגע באיש, ניסה תמיד לעזור לכולם ושמחה הייתה שורה על פניו בהיותו עם אנשים.

המחנכת של איגור בבית הספר היסודי הייתה אישה חכמה וטובת לב, לולוב ניקוליאייבנה. היא התעניינה בתאטרון וניסתה לעניין בכך גם את תלמידיה. היא החלה להעלות הצגות בבית הספר כשהשחקנים והקהל הם תלמידיה, והם אף הופיעו פעם אחת ב"בית הקצינים". בשיעורי הדרמה התברר כי איגור אוהב מאוד לשחק על הבמה. קשה היה להאמין כי הילד השקט והביישן הפך את עורו על הבמה, נמלא חיים ופרח.

איגור עלה עם הוריו לישראל בשנת 1996. המשפחה קבעה את מקום מגוריה בנהריה, ואיגור נכנס לכיתה ט' בבית הספר התיכון המקיף "עמל". חבלי הקליטה לא היו קלים; בתחילה, התקשה איגוד להתחבר לישראליות ? המנטליות השונה והשפה המתגלגלת היו זרים לו. הוא למד באולפן, ואחר כך היה הולך לשיעורים בכיתה שלא הבין בהם דבר. למרות זאת, החליט איגור לעשות כל מאמץ כדי להיות "ישראלי כמו כולם." אט אט התאקלם בבית הספר, השתלב בחברה ורכש את השפה.

איגור אהב מאוד את ישראל, אהב את נהריה, אהב את הים ואהב אנשים. עם כיתתו טייל בארץ וחווה חוויות רבות. בתקופה זו מצא דרך להרוויח קצת כסף כמחלק עיתונים על אופניים. באחת ההזדמנויות נסע איגור עם חברים ל"יום פתוח" בבית הספר לקציני ים בעכו, נתפס לרעיון והחליט לנסות להתקבל למוסד. ההורים לא האמינו שיצליח היות שציוניו לא היו גבוהים, והכול הופתעו כשאיגור עבר את בחינות הכניסה והתקבל. הוא למד קשה, הסתגל למשמעת הצבאית, התמיד בשיעורי החובה והשקיע מאמצים באימון הגופני. אל כל הקשיים התייחס איגור כאל אתגר; הלימודים נתנו לו סיפוק רב. בבית הספר היו לו חברים טובים: ולדימיר, ואדים וסשה, איתם גר שנתיים באותו חדר. בזכות החברות הזאת התגבר איגור על כל המכשולים ובשנת 2000 סיים את הלימודים בבית הספר.

בתום לימודיו החל איגור לעבוד בפאב BK בנהריה, שם למד להכין סלטים, המבורגר ולערוך שולחנות. מעל לכול אהב איגור את המוזיקה שהושמעה במועדון הג'ז "חי". באותה עת התחיל לנגן בגיטרה והכיר חברים חדשים.

מאחר שסיים את בית הספר לקציני ים, היה איגור מיועד לשרת בחיל הים, אך הוא לא רצה "חיים קלים" והחליט להתגייס לחיל קרבי. ביום 14.3.2001 התגייס לצה"ל כשמשפחתו מלווה אותו ללשכת הגיוס. מצב הרוח היה טוב עד העלייה לאוטובוסים. ברגע זה פרצה אמו בבכי מר שלא פסק עם החזרה הביתה, כאילו חזתה את הבאות.

השירות בצה"ל היה בעבור איגור ההזדמנות הגדולה מכולן להוכיח עד כמה הפך לישראלי. משלא עבר את הגיבוש ל"צנחנים" הגיע לחיל הרגלים, לחטיבת הנח"ל, והיה לחובש קרבי. בתחילה שירת סמוך לגבול הלבנון, ובשיאה של האינתיפאדה השנייה לחם בשכם, ברמאללה ובחברון. במהלך כל אותה תקופה סיפר לאמו כי הוא משרת בבסיס הנמצא סמוך לתל-אביב, כדי למנוע ממנה דאגה.

פגישותיו של איגור עם ההורים היו קצרות ונדירות. על פי רוב, כשהיה מגיע הביתה לחופשות, היה עייף עד מוות ונרדם. בלילות היה נפגש עם חברים או עם אחיו וביום ניגן בגיטרה, עבד על המחשב וקרא ספרים.

איגור היה גאה בתפקידו ובזכות שניתנה לו להציל אנשים. הוא השתדל להתמקצע ולשפר את ידיעותיו ? קרא ספרות רפואית ונהג להתייעץ עם אחיו, שאף הוא היה חובש בצבא. איגור התכוון לנסות ולהתקבל לאחר השחרור לבית הספר לסיעוד, אך תכניותיו לא התגשמו.

איגור נפל בקרב בחברון בערב שבת, י"א בכסלו תשס"ג (15.11.2002) והוא בן עשרים. באותו ערב אבטח סיור רגלי של הנח"ל את "ציר המתפללים" בחברון, דרך המובילה מקריית ארבע למערת המכפלה. בשעה 18:55, לאחר שהסתיימה תפילת ערבית והמתפללים שבו דרך הציר לבתיהם שבקריית ארבע, הותקף הסיור הרגלי בידי מחבלי הג'יהאד האיסלמי. שני חיילים נפצעו. במקום לתפוס מחסה, בחר איגור על דעת עצמו להיכנס לסמטה הצרה כדי לטפל בחבריו ולמלא את חובתו כחובש. אז נפגע גם הוא מירי המחבלים ונהרג. בהתנהגותו זו הפך איגור סמל ומופת לנותרים אחריו.

בפיגוע הקשה בחברון נפלו שניים-עשר בני אדם. עם איגור נפלו מפקד חטיבת יהודה (חברון) אלוף-משנה דרור ויינברג, סגן דני כהן, רב-פקד סמיח סוידאן, סמל-שני תומר נוב, סמל-שני גד רחמים, סמל-ראשון ישעיהו דוידוב, סמל-ראשון נתנאל מכלוף, סמל-ראשון דוד מרכוס והאזרחים יצחק בואניש, אלכס דוכן ואלכס צביטן.

איגור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

הספיד את איגור סרן יניב, מ"פ גדוד "שחם" בנח"ל: "היום לא באתי לכאן לדבר על מלחמה בטרור, אלא לדבר על אדם גיבור. אדם שעוזב את ארץ הולדתו ומגיע לארץ לא מוכרת, הוא קודם כול גיבור. גם ביום שישי האחרון היית קודם כול גיבור. למרות האש העזה, חמקת לתוך הסמטה לטפל בחבריך הפצועים, בעוד כדורי המחבלים שורקים באוויר. רצת פנימה כגיבור ונפלת כגיבור. בזכותך ובזכות חבריך נמנע פיגוע איום וקשה ביישוב היהודי."

יעקב, מדריכו של איגור בבית הספר לקציני ים בעכו ספד לו: "ארבע שנים ליוויתי אותך בדרכך בארץ, יחד סללנו את עתידך בישראל ואט אט הפכת לעלם חמודות, שגויס לצבא כחובש קרבי. לאורך כל הדרך אפיינו אותך הצניעות, השקט ודרך ארץ. תמיד תישאר איגור שלנו, איגור של בית הספר לקציני ים בעכו."

בתאריך 8.9.2004 הוענק לאיגור צל"ש אלוף פיקוד המרכז. את הצל"ש קיבלה משפחתו בשמו. בנימוקים למתן הצל"ש כתב האלוף משה קפלינסקי: "איגור חירף את נפשו מתוך אמונה במחויבותו המקצועית כחובש וכלוחם. בחתירתו למגע מול סכנה מוחשית, הרעות שהפגין מתוך רצון להציל חיים תחת אש, מהווה דוגמה אישית לאומץ לב ונחישות."

הפיגוע הקשה בחברון סוקר בהרחבה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית ורבות נכתב גם על איגור. "הוא לרגע לא פחד מהשירות הצבאי," סיפר חברו הטוב, דני. "הוא היה בחור עם נוכחות, תמיד הרגישו אותו ותמיד הוא ידע להשפיע ולעזור בכל בעיה. הוא לא ידע להגיד לא. הוא עזר לכל מי שביקש ותמיד הסכים להתנדב למשימות. האהבה הגדולה שלו הייתה למוזיקה. הוא היה חולה על ג'ז ועל מוזיקת רוק."

"איגור היה אדם מקסים, צנוע ושקט," סיפר אחיו. "לפני כמה חודשים ישבנו ודיברנו על החיים, ואמרתי לו שאני אוהב אותו, חבל שלא אוכל להגיד לו את זה שוב."

בטקס יום הזיכרון תשס"ו שנערך בבית הספר לקציני ים בעכו נשא דברים לזכרו של איגור רב-סרן יניב פרידמן, מפקדו: "... מיתוס הוא סיפור מכונן, סיפור שאמור להיחרט בזיכרון הקולקטיבי שלנו כילדים, כנערים וכגברים כדי לתת לנו כוח ומשמעות ולהחדיר בנו ערכים שיעצבו את אישיותנו. אתה, ידידי, בעבורי הנך מיתוס. מיתוס לנער עניו וצנוע שבחר להיות לוחם, לוחם אמיץ שנכנס לתופת להציל את חבריו ולא חזר. ... את איגור אני אזכור תמיד כלוחם צנוע, כחובש מקצועי. רק מי שירו עליו מבין כמה קשה לקום ולנוע קדימה ברגעים אלו כפי שאתה עשית, ואתה מתכופף, תופס מחסה, אך החובש הקרבי שבך רוצה לעזור ולסייע לחבריו שנפגעו בקרב. רעש, ירי, כדורים שורקים. ברגעים כאלו שני דברים מסייעים ללוחם להתמודד: סולם ערכים גבוה ותרגולות, אך התרגולות לבדן אינן מספיקות. נכון, אתה מתכופף, נכון, אתה זוחל, נכון, בודקים שוב את הנשק שהכול תקין, אבל זקוקים ליותר, זקוקים לאומץ ולרעות כזו שתהיה מוכן לסכן את חייך כדי להיכנס לתוך האש, ואתה, איגור, קורצת מהחומר הזה. בתוך מעטה הצניעות ומתוכו התגלית כלוחם וכחבר למופת. ירדת מעמדת התצפית ונכנסת לסמטת המוות. הסמטה מתעקלת ומכל חלון ופינה של קיר יכולים לצוץ המחבלים, ואתה נע לכיוון חבריך עם כוחות אחרים לפנות פצועים. כחבר ורע אתה מהווה דוגמה לכולנו לאומץ לב ורעות ועל כך ניתן לך צל"ש, אך מעבר לכך אתה גם דוגמה לאדם שבך - לרגישות, לצניעות, להומור ולכישרון המוזיקלי, ליכולת לתת בהתנדבות ולכבד ולשמח את הוריך. ... אני זוכר אותך ומנסה לחנך לוחמים בדמותך ומודה לך שזכיתי להכיר את המשפחה המדהימה והרגישה שלך. היום אני מבין יותר ויותר שאדם הוא אכן תמונת נוף ילדותו. ותמונת נוף ילדותך היא בעבורי ציונות של שנות ה-2000 - עלייה לארץ, בית הספר לקציני ים, שירות קרבי והקרבה."

במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל, הלחין דני רובס את השיר "זה יהיה אני" שאת מילותיו כתב איגור:

"חתול שחור שוכב על אדן החלון

האמונה שלי ברורה ויום-יומית.

והיא חוזרת ועוטה שיער שיבה לבן

אני לא חי, אבל נשאר כאן לתמיד.

מעבר לחלון עוברת מלחמה,

אבל אותנו זה אף פעם לא מפחיד.

אני שוכב, על גל שמתנועע ברכות

אני ואת ביחד ולבד תמיד.

ומחר שוב השמש את העולם

תחמם כמו כל יום בשלל גוונים.

כשיבוא שוב הלילה יידלק כוכב

וזה יהיה אני, זה יהיה אני.

הנשמה שלי עלתה אל השחקים,

אני לבד יושב ליד המדורה.

ואין אפילו צל תקווה באופק, אין ענן

ורק אהבתנו, רק היא נשארה.

ומחר שוב השמש את העולם

תחמם כמו כל יום בשלל גוונים.

כשיבוא שוב הלילה יידלק כוכב

וזה יהיה אני, זה יהיה אני.

לא רציתי לעזוב כל כך צעיר,

ומי שמנסה לברוח רק מפסיד.

אז אל תבכי אחריי, לא אל תבכי

כי לא רציתי, אך הלכתי לתמיד." 

לזכרו של איגור הוקם אתר הנצחה באינטרנט בשפה הרוסית, שכתובתו
 www.igor-hovesh.boom.ru.

מגירת החלל באתר האנדרטה

באתר האנדרטה להנצחת חללי הנח"ל קיים חדר הנצחה ובו מוקדשת לכל חלל מגירה.

לתוך מגירה זו יכול כל מבקר באנדרטה לרשום או להשאיר מזכרת לזיכרו. 

גלריית תמונות

מקום זה מיועד לתמונות שהמשפחה והחברים יעבירו לאתר העמותה

חברים ומשפחה מספרים

העלאת חומרים דיגיטלים מטעם המשפחה והחברים מתבצע דרך כתבו אלינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן