515740

אדשינה, שלמה (אדביג'י)

בן אולה ושמשון, נולד ביום י' בכסלו תשמ"א (18.11.1980) בלאגוס שבניגריה, אח לאלפיה ואיקאבאבו. משפחתו היתה נוצרית-קתולית אך אביו, שהיה כומר נערץ וראש קהילה נוצרית אדוקה, נמשך ליהדות והמשפחה התגיירה כאשר שלמה היה בן שש. האב הפך את הכנסייה ששימש בה ככומר לבית כנסת.

אחרי ילדות רצופת קשיים מרובים ועוני מחפיר שסבלה משפחתו, עלה שלמה לארץ בשנת 1997 עם אביו ושתי אחיותיו ועבר גיור אורתודוקסי. אמו נשארה בניגריה.

המשפחה התגוררה במרכז הקליטה 'יעלים' בבאר שבע ולאחר- מכן עברה לדימונה. למרות הקליטה הקשה, סיים שלמה את לימודיו בבית-הספר מקיף ה' בבאר שבע, שם גם רכש את השפה העברית. הוא למד בבית- הספר התעשייתי 'עמל מחנה נתן' בבאר שבע וזכה באהדתם של התלמידים האחרים, ובמיוחד באהבתה של המחנכת, דליה בן חמו, המספרת עליו שהיה חרוץ וביקש לעזור, ותמיד היה חיוך נסוך על פניו. המסגרת שלמד בה הכשירה אותו להיות נהג בצבא, אך הוא החליט להיות לוחם ולתרום ככל יכולתו למדינה.

לאחר גיוסו לצה"ל בנובמבר 1997, עזב שלמה את בית אביו, שהיגר ללונדון, ועבר להתגורר בבית החייל בבאר שבע. בשבתות כשיצא הביתה היה מקבל הזמנות רבות מחבריו ליחידה. כעבור זמן מה הופנה באמצעות פרוייקט החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית למשפחה מאמצת בקיבוץ צאלים, שם מצא בית חם. מנהל הפרוייקט סיפר שהיה לו יופי מיוחד, כריזמה מדהימה ושאיפה למצוינות. שלמה לא ידע קיבוץ מהו ולפני שהגיע לצאלים ביקש לראות את המשק ושאל שאלות רבות, אך אפילו לא אחת על זכויותיו. המעבר לקיבוץ שינה את חייו והוא היה מאושר. הוריו המאמצים, מימון ורותי ביטאן, מספרים שהיה בחור צנוע וטוב לב והפך לחלק ממשפחתם, אח לשלוש הבנות שלהם. הוא העריך כל מה שעשו בשבילו ואמר: "סוף-סוף מצאתי בית." אביו המאמץ מספר: "הצלחת לכבוש את לבנו ולהפוך לחלק ממשפחתנו. הרגשנו מבורכים שזכינו בך. למדנו ממך להעריך את כל מה שיש לנו ולמדנו מהי רצינות, בגרות ואחריות ויחד עם זאת רוח שטות ילדותית ואושר עם חיוך מבויש, שלא תמיד היה מנת ילדותך ושרק החל. כל כך רצינו להעניק לך. לא הספקנו. יד מרצחים הרגה לנו את החייל הכי משקיען והכי מורעל. לא הספקנו להעניק לך את כל האהבה ותשומת הלב." כמעט בכל בוקר, גם בתום פעילות מבצעית, נהג להתקשר להוריו המאמצים ולדווח שהכל בסדר איתו.

שלמה היה 'מורעל' על הצבא. הוא אהב את אורח החיים ביחידה שלו, והכיר שם חברים חדשים, שכינו אותו בחיבה 'הנסיך הקטן'. שלמה ציחצח כל פריט צבאי והיה חייל מצטיין במסע שבסופו זכה לכומתת המ"מ. בשנה האחרונה כיכב שלמה בכלי התקשורת והפך לסמל לקליטה המוצלחת של חיילים בודדים בישראל. הערוץ השני שידר כתבה עליו, החייל הניגרי הראשון בצה"ל. עיתונים ארציים ומקומיים שלחו כתבים לראיין את החייל ששירת בנח"ל, ובנוסף לעברית ולשפת אמו שלט גם ברומנית וברוסית.

שלמה נפל בקרב בבית לחם ביום ג' בחשוון תשס"א (1.11.2000). הוא נהרג מירי של צלפים פלשתינים בכפר אל-חאדר, סמוך לבית לחם. החובש הפלוגתי שחש לטפל בו נפצע אף הוא מאותה אש. שלמה נפל שבועיים לפני שמלאו לו עשרים. יחד איתו נפל סגן דוד כהן ונפצעו חמישה חיילים שחולצו בסיוע מסוקי קרב וטנקים.

שלמה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוץ צאלים. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

מפקד היחידה, סא"ל יהודה, כותב: "שלמה שירת כמקלען בגדוד. הוא ביצע את תפקידו בצורה יוצאת דופן ובכך היווה דוגמה לכלל לוחמי הגדוד. רמתו המקצועית, נחישותו, אומץ ליבו ודבקותו במטרה הפכוהו ללוחם מזן נדיר. שלמה השרה סביבו אוירה מיוחדת. הוא שפע שמחת חיים, היה מסור לחבריו, גילה חריצות והשקיע ללא לאות בכל משימה ומטלה, בדרך שעוררה כלפיו הערכה רבה. שלמה היה סמל ומופת לפלוגתו. הוא הצליח, בחיוכו הכובש ובשירה אדירה, להיות המוביל, לסחוף את חבריו, ללכד ולגבש את הפלוגה. חרף קשייו האישיים, הצליח עד יומו האחרון להוות דוגמה אישית ומקצועית לחבריו."