"הזמן המיוחד הזה, של המעבר מקדושת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אל קדושת יום העצמאות, איננו מובן מאליו. שני הימים הללו מפיחים בנו בכל שנה ושנה מחדש עוצמות מיוחדות, במובן הפרטי, במובן הלאומי, ובעיקר בבירור האינסופי של היחס בין הפרט לבין הכלל". במילים אלו פתח יוני, אל"ם יהונתן שטינברג הי"ד, את דבריו בערב יום העצמאות ה־74 למדינת ישראל.

שנה וחצי בלעדיו, ואנו עודנו עמלים בבירור הזה, נעים כולנו על הציר שבין האובדן הפרטי לאובדן הכללי, בין הדאגה לאנשים הפרטיים היקרים לנו לבין המסירות וההקרבה למען העם והארץ. שנה וחצי שבהן העוצמות המיוחדות של העם שלנו התגלו במלוא תפארתן, ושנה וחצי שבעיצומן חוזרים ועולים הבקיעים והמחלוקות.

שנה וחצי, ודבריו של יוני מהדהדים: "היום המיוחד הזה הוא יום של אחדות. אנשים וציבורים שונים שכולם מתאחדים. היום הכללי הזה, שהוא מעל לכל נופל מסוים ומשפחה שכולה, מגלה בכוחו שהזיכרון כאן הוא של האומה כולה".

יום הזיכרון הוא יום של קודש קודשים. יותר משזקוקות לו המשפחות השכולות, זקוק העם כולו ליום זה. כולנו יחד זקוקים לשתי הדקות של הצפירה שבהן אנו מתאחדים. יוני הגדיר זאת כזיכרון יצרני: "לזיכרון יש ערך אם הוא מביא אותך לשאול שאלות יצרניות, שיש בהן מבט לעתיד – מה נדרש ממני? איזו אחריות זיכרון העבר מטיל עלי?".

נס "מדינת ישראל" לא מובן מאליו

השנה וחצי האחרונות הזכירו לכולנו, בכאב צורב, שהנס הגדול ששמו "מדינת ישראל" לא מובן מאליו, שמלחמת הקוממיות עודה נמשכת ושלכולנו יש בה תפקיד מרכזי, בעורף ובחזית. יותר מכל, הן הזכירו את הצורך הכל כך גדול שלנו להתגבר על המחלוקות ולצמוח מתוכן.

בשמו של יוני אנו מבקשים לפנות אל העם כולו, במילים שאמר למשפחות שכולות ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה שממנה לא שב: "בימים אלו של סערות מבית ומחוץ, המפגש איתכם ועם זכר הנופלים הוא עבורנו עוגן ערכי יציב אל מול קולות הפילוג והחולשה המאיימים לחדור אל שורותינו. סיפורם של הנופלים הוא הסיפור שלנו כחטיבה, סיפורם של עם ומולדת אהובה, סיפור שמהווה עבורנו זכות וחובה להמשיך ולכתוב אותו".