תקופת פעולות התגמול

שרשרת תקריות חריפה במיוחד אירעה באוגוסט 1963. ב-16 בחודש, יום שישי, הבחינו חיילי ההיאחזות בעשן כבד, המתמר מערבית לירדן, בשטח ישראל. האש החלה מתקדמת במהירות, כשהיא מאיימת על מבני אלמגור. לא היה ספק בכך, כי הסורים הם שהציתו את השדות. אז, כשהאש השתוללה, לא חשב איש על מניעיה – הכל עשו לכיבויה. אנשי אלמגור ומכוניות כיבוי מאיזור הצפון חשו לשטחי הבוערים. הסורים, שהבחינו ממוצביהם בפעולת הכיבוי, הוסיפו אש למדורה: הם ירו מטחים דלילים על הכבאים. רק ביום ראשון שלאחר מכן התברר גודל הנזק – 1500 דונם שטחי מרעה הפכו שטח אפור ושרוף.

הצתה זו היתה אך מקדמה למעשי הסורים באותו חודש. שלושה ימים לאחר מכן, ב-19 באוגוסט, סמוך לשעה 7 בערב ירדו שלושה מחיילי ההיאחזות – נסים, אבי רייף ואבינועם אבנשטיין – לסגור ברזים בכרם, מרחק של כחצי קילומטר מבתי המגורים. בשעה שבע ועשר דקות, כשחבריהם יושבים בחדר האוכל, נשמעו מספר יריות מכיוון הסורים. אנשי ההיאחזות, מורגלים בכגון דא, לא התרגשו. סברו, כי הסורים מנסים שוב, כהרגלם, להטריד.
אלא, שבאותה שבאותה שעה רצחו הסורים את אבי ואת אבינועם.
הדבר נודע לחברי ההיאחזות דקות אחדות אחר ששמעו את היריות. לחדר האוכל פרץ נסים, כשהוא מוכה הלם: "עלינו על מארב!", זעק, "אני חושב, שהסורים הרגו החבר'ה!"
כוח מהאיחזות, שירד מיד לכרם, גילה במקום שתי גופות נקובות כדורים. אבי ואבינועם היו מוטלים ללא רוח חיים. בסמוך ניצב הטרקטור, בו ירדו השלושה, כשהוא מחורר ככברה. נסים סיפר, כי הצליח להמלט ברגע שהבחין בסורים, מרחק של כשני מטר. הכדורים שרקו סביבו, אולם הוא נחלץ.

הרצח הכה גלים בעולם והנושא הועלה לדיון במועצת הבטחון. אולם, קודם שנציגי המעצמות נתנו דעתם ודבריהם על העניין, אירע מקרה נוסף.
בעקבות הרצח נהרו לאמגור נציגי כלי התקשורת מכל העולם, כדי לספר ולסקר. היה זה ביום שישי, 23 באוגוסט. אלוף פיקוד צפון, אברהם יפה, סקר באוזניהם את ההתפתחויות בגבול הצפון. אך סיים יפה את דבריו ולפתע נשמע פיצוץ עז. משאית "סקניה", עמוסה בזבל עופות, שירדה לעבר השדות החרושים בסמוך לכרם, בו אירע הרצח עלתה על מוקש.
בבדיקה הוברר, כי המכונית הכבדה עלתה לא על מוקש אחד אלא על שניים מתוך שלושה מוקשים, שהטמינו הסורים בדרך לכרם, מתוך כוונה, שעקבות הרצח תהיה תנועה במקום וההרג יגבר.
בדרך נס לא עלו אנשי ההיאחזות עצמה על המוקשים, למרו תשעברו במקום עשרות פעמים מאז הרצח.

היאחזות אלמגור עם המעבר לבתים חדשים

מיכאל קומי, שגרירנו באו"ם, תבע במועצת הביטחון לגנות בחריפות את הסורים על רצח שני החיילים באלמגור. הנציג הסורי, מצידו, האשים את ישראל בליווי המתח בגבול והכחיש כל קשר סורי לרצח.
ובאותן שעות, בהן התנהל הדיון באו"ם, ביקרו הוריו של אבי רייף באלמגור. מלווים על ידי אברהם הרצפלד, סוקרים את נוף חייו של בנם שנהרג.
בחדר התרבות קם האב השכול ממקומו ואמר בקו לנמוך לחברי בנו שנפל: "אני שותף להרגשתכם ולאבלכם. יודע אני – כל אחד מכם מהרהר על הנקמה. אלא שהנח"ל, ידידי, לא לנקום נוצר. בטוח אני, כי לו יכול היה אבי לדבר עתה, היה אומר לכם, כי תמשיכו בעבודתכם כאן; פתחו את הנקודה, הכשירו אותה לקראת הפיכתה ליישוב קבע אזרחי, על אפם וחמתם של הסורים. זאת תהיה תשובתכם לרצחנות האוייב. הצליחו".
דומיה כבדה נפלה בחדר. היא נשברה רק עם דברי הרצפלד, שקם ממקומו ואמר: "אשרינו, אשרי המדינה הזאת, שזכינו לטפח דור אמיציפ שכזה ; אב שכול, הבא לנחם חבריו של בנו המת".
התקריות לא פסקו, למרות מכות אש ישראליות אפקטיביות. הסורים, כנראה, גמרו אומר, להרוס את אלמגור.
הירי הסורי ותגובות הנגד של צה"ל, נמשכו.

ב-19 ביולי 1964 נע סיור של צה"ל דרומית מזרחית לאלמגור. מוצב השפך הסורי פתח באש לעבר הסיור, שנע בתוך שטח ישראל, סמוך לשפך הירדן. מכת אש ישראלית לעבר מוצב השפך איפשרה לחיילי הסיור לתפוס מחסה ולחפש דרכי חילוץ. אולם, האש אחזה בשדות קוצים, התפשטה ואיימה להגיע אל הקומנדקר של הסיור ואל אנשיו, ששכבו בסמוך. רב"ט שמעון עייני, חבר גרעין גליל, צנחן סוגר קורס המ"כים הנחלאי היה מ"כ הסיור.
הוא שכב באותה עת כ-70 מטר מהרכב. כשראה, כי חייו וחיי חבריו בסכנה, זינק לעבר הקומנדקר, הניע אותו והסיור נחלץ.
לאחר מכן סיפר: "אף אחד מאיתנו לא יכול היה לנוע בגלל האש, שהסורים כיוונו לעברנו. ואז, כשכוח האבוחה שיתק לכמה דקות את מוצבי הסורים, רצתי לרכב. האמת, אני לא יודע לנהוג, אבל בכל מיני הזדמנויות קודמות נהגתי איכשהו, כך שידעתי להתניע את הרכב ולהסתלק משם".
האש פשטה לעבר שטחי המרעה של אלמגור, וכדורים נותבים הציתו שטחים מצפון מזרח להיאחזות. האש כובתה, אך הנזקים היו כבדים.
ארבעה ימים לאחר מכן, ביום חמישי, 23 ביולי, שבו הסורים לסורם. ובשעה 15:30 ירו על סיור ישראלי שוב ממוצב השפך וממוצבי "בית הקברות" ו"חירבת דיקא". האש החלה במקלעים קלים, התגברה למקלעים בינוניים והגיעה למקלעים כבדים. מכת נגד של צה"ל, שכוונה לעבר שלושת המוצבים הייתה מדויקת ביותר ותוך זמן קצר שותקה האש הסורית. פגיעה ישירה היתה במחסן תחמושת סורי ולאחר סדרת התפוצצויות עזות נראו הסורים נמלטים מהמקום, גוררים עימם את נפגעיהם.

תקריות אלה נמשכו בעוצמה זו או אחרת עד למלחמת ששת הימים, משנכבשה רמת הגולן והסורים סולקו מעמדותיהם לאורך הכנרת. אבל עוד קודם לכן במבצעים יזומים של פיקוד הצפון ובהתנדבות טרקטוריסטים של חיל ההנדסה ואזרחים, בטרקטורים משוריינים ורגילים, הגיעו תלמי שדות אלמגור – עד קו המים ממש. ועל זה, הרי, היתה נטושה המלחמה הגדולה.

יריות וסוכריות
בינואר 1965 קוצר השירות בצה"ל בארבעה חודשים, והועמד על 26 חודש בלבד לבנים ו-20 חודש לבנות. הנח"ל החליט לוותר על הקיצור ולהתנדב לארבעה חודשים נוספים – דהיינו, 30 חודש הבנים ו-26 חודש הבנות. הסיבה לכך נעוצה היתה בגיבוש הגרעינים. שכן על פי מסלול הנח"ל, אילו התקבל קיצור השירות היה הכרוך גם נושא פרק הזמן שעל המ"כים, שיצאו במסגרת אחוזי פיקוד, לשרת בצה"ל. אילו התקבל הקיצור, היתה תקופת הפיקוד שלהם קצרה יותר – דבר שהיה מחייב הגדלת האחוזים לפיקוד, כדי להשלים את המכסה, ולכך התנגדו הגרעינים.
רוב חברי הגרעינים חתמו, איפוא, על התחייבות לשרת ארבעה חודשים נוספים. אותה שנה נוספו לנח"ל שני יובלים חדשים: היאחזויות בירנית ומודיעים (ל"א ול"ב במספר) וגרעין שיצא לדימונה ועסק בביעור הבערות. רעיון נוסף, שמצא את ביטויו שנה לאחר מכן, היה הנח"ל התעשייתי, פרי רוחו של שר האוצר דאז, לוי אשכול, וגרעיניו היו בערד, בנצרת ובחצור הגלילית. גרעין נח"ל תעשייתי דתי הוקם בהר ציון ועסק בהדפסת ספרי קודש, ביום, ובאיוש העמדות מול מוצבי הלגיון הירדני בלילה.

מראה שפך הכינרת מהיאחזות אלמגור

אבל, הנח"ל לא עסק אז רק בהיאחזויות, אלא גם בפעולות קרביות. חמשת החודשים הראשונים של 1965 הצביעו על עלייה ניכרת בפעולות הטרור של אירגוני החבלה הערביים. שנה קודם לכן הוקם ארגון ה"פתח", אשר נטל על עצמו את האחריות לפיגועים, שרובם ככולם באו משטח ירדן. בין הפעולות: ניסיון לפגוע בתעלה הפתוחה של המוביל הארצי ליד עילבון בגליל; ניסיון פגיעה במכון המים של נחושה; חבלה בבריכת המים של ערד; פיצוץ בית מגורים וסילו בכפר הס בשרון; חבלה בבאר הגאז בהר הקנאים; ניסיון חבלה במעביר המים של עין יהב ופתיחה באש על משאית בדרך הערבה, סמוך לאותו איזור; חבלה במיכלית כימיקאלים של משק אמציה; פיצוץ שני בית מגורים ברמת הכובש; פיצוץ בית מגורים בעפולה, בו נפגעו אישה ושני ילדים.
נציגי הממשלה ודוברי צה"ל הזהירו את ממשלות ערב, שאם לא ידאגו הן להפסקת הפעילות העויינת משטחן, ידאג לכך צה"ל. אבל, גם אזהרות אלו לא הועילו. הוחלט, איפוא, להגיב – ומטרות הפעולה נבחרו כך שיפגעו רק מבנים הקשורים בבסיסי הפעולה, האימונים והיציאה, עליהם נשענו המחבלים.
בספטמבר 1965 יצאה חטיבת הצנחנים לפעולות הרתעה והסברה בקלקיליה. 11 משאבות מים פוצצו ובמקום הושארו כרוזים בערבית, שהסבירו, כי המחסור במים, שיפקוד את כל תושבי העיירה עד שיתוקנו המאשבות, הוא תוצאת סיוע, שנתנו התושבים ל"פתח". בפעולה השתתפו גדודי הצנחנים, הנח"ל ואנשי יחידת הסיור.
שמואל פרסבורגר, מג"ד הנח"ל המוצנח דאז, סיפר על אותה פעולה: "היתה זו פעולה פשוטה למדי. תפקיד הגדוד היה לפוצץ שתי משאבות במרחק של מספר קילומטרים מן הגבול. בפעולה נטלו חלק שתי מחלקות, שכל אחת פעלה לפיצוץ משאבה אחרת." כוח נוסף שימש כעתודה.

בלילה שבין 29 ל-30 לאפריל 1966 פעל הגדוד בדיר רפאת שבהר חברון. היה זה לאחר התגרויות של חבלנים, שיצאו מהר חברון. הוחלט על פיצוץ 12 בתים, שתושביהם שיתפו פעולה בגלוי עם המחבלים.
אל אנשי הנח"ל המוצנח הוטל להשתלט על הכפר, לפנות את הבתים המיודעים לפיצוץ מתושביהם ולהכשיר את הבתים לפיצוץ. יחידות צנחנים אחרו תביצעו שלוש חסימות באיזור: אחת על ציר סמוע-דהריה, כ-7 ק"מ מהגבול, אחת בצומת הפטרולים, כ-600 מטר ממשטרת רוג'ום אל-מדפע, בכיוון צפון-מזרח; ואחת בדרך הפטרולים מצפון-מערב למשטרה.
הכוחות יצאו בשעה 19.30, ברכב, אל גבעת היערנים, ומשם המשיכו ברגל אל הגבול בשעה 21.30 חצו את הגבול וב-22.45 הגיעו אל היעד. הבתים פונו מיושביהם ורוכזו בקצה של הכפר. חיילים דוברי ערבית וידאו אצל המפונים שלא נישאר מישהו בבית. חיילים אחרים סיירו במבנים, בחצרות ועל הגגות, כדי להבטיח פעם נוספת, שלא נותרו תושבים בבתים המיועדים לפיצוץ.
באותה שעה הוסברה לתושבים מטרת הפעולה. נאמר להם ברורות, שאם לא יחדלו מסיועם למחבלים יפוצץ צה"ל את הכפר כולו. לטובת הכפרים השכנים, רצוי שיעבירו גם אליהם את הודעת צה"ל.
לאחר מכן פוצצו הבתים בגל פיצוץ אחד, הכוחות פינו את הכפר ושבו לשטח ישראל. במקביל קועקעה משטרת רוג'ום אל-מדפע אל ידי טנקים ותול"רים.
אגב, שעה קלה לפני הפיצוצים חילקו החיילים סוכריות לילדי הכפר. "הרי לא באנו להפחיד ילדים", סיפור המג"ד, "באנו רק להבהיר לאזרחים, שמתן מחסה ומקלט למחבלים אינו משתלם".
אבל, כנראה שהמסר לא נקלט, או שמא נשכח, וב-13 בנובמבר נאלץ צה"ל לשוב ולצאת מעבר לגבול ירדן. היתה זו פעולת סמוע והימבצע כונה בשם הצופן "מגרסה".
הרקע לפעולת סמוע היה פיצוץ מוקש, שהוטמן בדרום הר-חברון. קומנדקאר ישראלי עליה עליו ושלושה חיילים נהרגו. היתה זו הפעולה ה-14 במספר שמבצעיה הגיעו מאיזור הר חברון. ברור היה, כי ללא עזרתם הפעילה של תושבי האיזור לא היו מצליחים המחבלים בפעולותיהם.

הפעם הוחלט על פעולה רחבת-ממדים, שתזהיר את תושבי האיזור לבל ימשיכו לסייע למחבלים. כמטרות נבחרו הכפר סמוע – בו היו כ-4500 תושבים, רובם ככולם חמושים, שם קיבל והמחבלים מסתור וסיוע – ומספר מאהלים וחורבות ברכס המזרחי של הר-חברון. המשימה היתה הריסת בתי המחבלים, תוך שמירה קפדנית עח הימנעות מפגיעה בחפים מפשע. כן הוחלט להרוס את משטרת רוג'ום אל-מדפע, ששכנה בין הגבול הישראלי לכפר סמוע.
כוח צה"ל חצה את הגבול באור יום. צנחנים על זחל"מים ושריון נעו לעבר הכפר, כ-8 ק"מ מעבר לגבול. האש שנורתה לעברם, היתה בתחילה דלילה ומפוזרת. אולם ככל שנקף הזמן, הפכה להיות יותר ויותר מדוייקת ויעילה. הירדנים ירו מהקומות העליוניות של הבתים, מצריחי המסגדים ומהטראסות, שהקיפו את הכפר.
משימת גדוד הנח"ל המוצנח, שתוגבר בטנקים, היתה חסימת הציר המוביל לסמוע מצפון-מזרח הכביש למגנינה ולדהריה. היחידה נעה אחרי סיירת הצנחנים, שנתקלה בכוח תגבורת ירדני והחלה לנהל עימו קרב. יחידת הנח"ל המוצנח ביצעה איגוף רחב, כדי לא לאפשר לירדנים לתפוס עמדות אסטראטגיות נוחות יותר תוך כדי הקרב עם הסיירת. היחידעה נעה במסלול עוקף והחלה להעפיל לעבר גבעה שמצפון-מזרח לכפר, עליה היו בנויים בתים, ואשר חלשה על הכפר סמוע כולו.
מכיוון יאטה נראתה תגבורת ירדנית, מתקדמת לכיוון סמוע. הטנק שהיה עם הנחלאים, ירה לעברה מספר פגזים ושיירת התגבורת נעצרה. החיילים הירדנים קפצו מכלי הרכב והחלו מעפילים ברגל על הגבעה. אולם, החיילים הישראלים הקדימו אותם, השתלטו על הגבעה והחלו הודפים את הירדנים, שהתפרסו במורדות הגבעה וצלפו על הישראלים. לאחר קרב קשה הצליחה יחידת הנח"ל המוצנח לחסל את ההתנגדות הירדנית ופנתה לעזור בכיבושו ובטיהורו הסופי של הכפר לקראת פיצוץ הבתים בו. בטיהור צפון סמוע השתתף גם כוח עתודה של הנח"ל המוצנח, בפיקודו של הסמג"ד.
כן יש להדגיש, כי התיאור דלעיל אינו תיאור מהלך הקרב, אלא רק חלקו של הנח"ל בו.

סיפור אופייני לנח"ל המוצנח סיפר לימים המג"ד: "הגדוד היה בחופשה. אך כשהודיעו בחדשות של שבת בבוקר על שלושת הצנחנים שנהרגו, הריחו החבר'ה שצה"ל לא יעבור על כך בשתיקה והתחילו חוזרים מעצמם לבסיס. זהו, אולי, הדבר האופיני ביותר לרוח הלחימה והמוטוביציה הגבוהה של החיילים. עד הצהריים כבר חזרו כמאה חיילים, ואולתרו כוחות משימה. הכוח, רכוב על זחל"מים, יצא בלילה לדרך ונערך עד בוקר לפריצה."
במהלך הקרב עצמו פגע כדור במחסניות ה"עוזי" של המג"ד, הן התפוצצו ומההדף הוא הועף לתוך הזחל"מ. כדור נוסף פגע באצבעו. לאחר כארבע חמש שעות לחימה עזב הגדוד את השטח.