סיפור החיים של סמל יאיר הרמן

515625

הרמן, יאיר

בן תחיה וחנניה. נולד בירושלים ביום כ"א באלול תש"ם (2.9.1980) בבית החולים "ביקור חולים". הבן האמצעי במשפחה: צעיר מאחיו איתן בשבע שנים ומבוגר מאחיו דניאל בשמונה שנים.

משפחת הרמן נמנית עם מקימי היישוב נטף שבהרי יהודה, וילדותו של יאיר עברה עליו שם, בחיק הטבע, בנוף המרהיב הנשקף אל ההרים ואל עמק איילון. מגיל שלוש כבר היה שותף פעיל בבניית בית העץ של המשפחה כשבידו פטיש ומסמרים, ובטיפול בצמחים ובעצים שניטעו סביב הבית והפכו את מדרונות הטרשים לגן פורח.

מגרש המשחקים של יאיר היה בין העצים והאבנים, סמוך לבתים שזה עתה הוקמו, עם ילדים בני גילים שונים שהתקבצו ביישוב הצעיר. חברו הטוב יונתן קרני תיאר את הפגישה הראשונה ביניהם בנטף: "בחופש הגדול שבין כיתה ג' ל-ד' עברתי לנטף, מפוחד מיישוב חדש ומבית ספר חדש בלי חברים. אתה הופעת בפתח הצריף שלנו, עם שיער שטני ועיניים כחולות נוצצות, נכנסת לחיים שלי ונתת לי הרגשה כאילו נולדתי פה." בבית הספר כתב יאיר על חוויותיו בנטף וכינה עצמו "ילד טבע". בסרט שהוכן לבר המצווה שלו סיפר שאחד מתחביביו הוא עבודה בחלקת המשפחה. ממוסא, תושב הכפר הסמוך אבו גוש ובן בית אצל משפחת הרמן, למד כיצד בונים טרסות על מדרונות ההרים.

לימים, כשהיה בן תשע-עשרה, תיאר יאיר את חוויות הילדות במכתב ברכה ששלח לחברו הטוב דוגי, נדב יעקובוס, במלאות לו עשרים: "זכינו לגדול כמו אחים בנטף, במקום שלכל ילד היום זה ייראה טירוף, הילדות שאנחנו עברנו. אף ילד שנולד בעיר לא יכול היה לזכות בזה, ואף ילד שייוולד היום בנטף לא יבין על מה אני מדבר. אני מדבר על הילדות שלנו בבתים מעץ, בלי חשמל, בלי טלפון, בלי דודי שמש, דברים שהיום נשארים רק כזיכרון יפה בראש... כל פעם שאני חושב על הימים בהם היינו משחקים מחבואים 'בשכונה' או זורקים לסל שאורן בנה, או בונים מכונות, או מחנה או אפילו סתם שהיינו יושבים אני ואתה על המדרגות עץ במרפסת, מרעידים את הרגל, ומוציאים קולות..."

יאיר היה מן הראשונים בגן הילדים הייחודי של נטף, גן רב-גילי מעורב לילדים דתיים וחילוניים, כמו היישוב נטף כולו. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "עין הרים" - בית הספר החקלאי שבשכונת עין כרם, בפאתי ירושלים, ומשהגיע לכיתה ז' ביקש להתנסות בלימודים בבית הספר היהודי-ערבי שבנווה שלום. בכיתה ח' עבר ללמוד בבית הספר התיכון הניסויי בירושלים.

עולם הקולנוע עורר ביאיר עניין רב, ומשום כך בחר ללמוד בחטיבה העליונה בבית הספר התיכון העיוני לאמנויות בירושלים, מכיתה ט' עד כיתה י"ב, במגמת קולנוע. הוא התמחה בעיקר בצילום סרטים, וכבר שם בלט כנער עם מוטיבציה רבה ורצון עז להגיע להישגים מקצועיים. לצד העניין המקצועי בלט יאיר בנכונותו לסייע לחבריו, שנהנו מעבודתו ומעזרתו בסרטי הגמר שהכינו לקראת תום הלימודים.

כילד וכנער היטיב יאיר לשמור על קשרים חמים ואמיצים עם השכנים בנטף. ביום השנה למותו אמרה השכנה הדסה: "החסר שלך הולך ומצטבר ובולט במיוחד באירועים השכונתיים שלנו, שלא החמצת אף אחד מהם ודאגת תמיד להופיע. אתה חסר שם עם איזה 'שיר פוצה' שהיה משכיב אותנו מצחוק, הדיבורים, הסיפורים, הברכה המיוחדת שלך. החסר הזה כל כך נוכח, ואז עולה געגוע, לפעמים הוא מלווה בכאב ולפעמים בעצב. וממש ביחד עם החסר אתה ישנו, נמצא פה בנטף בשכונה, בכל פינה, באלפי תמונות הפורשות את מהלך חייך, הגדילה שלך מתינוק זהוב תלתלים ורך לבחור גדול ומדהים ביופיו."

סיפרה הדסה: "בהירה וחיה בעיניי התמונה של הכניסה שלך אלינו הביתה, הדפיקה העדינה על הדלת. עם כל הגודל שלך הייתה בך המון עדינות, הראש המציץ עם החיוך, החיוך מלא ההבעות שלך. וכל כך מיוחדת לך הייתה הנתינה - לתת מילה, לתת כתף, לתת אוכל, לתת פרח, לתת חיוך, או הבטחה. תמיד הבאת משהו שמיטיב עם אנשים, שירומם את הרגע, כך חיית וכך אתה חי ומאיר אותנו גם עכשיו."

כשהיה יאיר בן שמונה-עשרה, לאחר שיחה עם אביו, ישב וניסח על דף את הדברים שהוא מאמין בהם וחי על פיהם. "אני מאמין שהאדם חי רק פעם אחת, והוא צריך לנצל את השנים הללו ליהנות מהם כי הוא נולד בשביל ליהנות וללמוד," כתב יאיר.

ועוד: "אני מאמין ששום דבר לא קורה סתם, לכל דבר יש סיבה." הסעיף השלישי: "אני מאמין שלהאמין בעצמי זה הכי חשוב." הרביעי - "אני מאמין שכל בן אדם צריך לפתח לעצמו יכולת להיות בתוך מסגרת, אסור להרים ידיים, ולחפש תמיד מחוץ למסגרת." והאמונה האחרונה ברשימה: "אני מאמין בכבוד בין אדם לאדם."

כאשר התגייס לצבא, במחצית חודש אוקטובר 1998, ביקש יאיר לעסוק בצילום. הוא נשלח לקורס מפיקי וידאו, ושובץ למדור אמצעי המחשה בחיל החינוך והנוער. "מפקדיך ביקשו ממדריכי הקורס את הצלם הטוב ביותר, ואני יודע שזה מה שקיבלנו," ספד לו בהלוויה מפקד מרכז חינוך במפקדת קצין חינוך ונוער ראשי אל"ם יעקב קסטל. "יאיר, הגעת כצעיר כישרוני, רעב למצלמה, נלהב, מקצועי ומסור לעבודה. התחלת את דרכך בחיל החינוך והנוער כעוזר צלם, ומהר מאוד הפכת לצלם הבית שלנו, והנהגת את הצוות הטכני בהפקות רבות שדרשו מאמץ פיזי ונפשי, תמיד עם חיוך, תמיד עם רצון לעזור, תמיד עם נכונות להטביע את כישרונך על גבי החומר המצולם."

"הוא הגיע אלינו מלא עסיס מתפרץ לכל עבר, קוצני ולא מסתדר עם המסגרת הצבאית," סיפר מפקדו הישיר במדור אמצעי המחשה, בח"ק יואב שפיגל, "אך זמן קצר אחר כך, כפי שהוא עצמו סיפר לי, קיבל יאיר החלטה להשקיע במקום בו הוא משרת, ואנחנו צוות הפיקוד התחלנו לגלות את הרמן האכפתניק..."

וכך, אותו עסיס מתפרץ של אנרגיות, עם אכפתניקיות, שמחת חיים ועצמאות, שליוו את יאיר מאז ימי ילדותו בנטף, באו לביטוי בתפקידיו הצבאיים. גם בצילום במסגרת הצבאית אפשר היה להבחין בכישרונו של יאיר כאמן ואיש מקצוע כאחד, וכמי שהשקיע שעות רבות בעבודה וסחף עמו את הצוות הטכני ואת היחידה כולה. גם בתנאי לחץ ובתנאי שטח קשים החזיק ביד בוטחת במצלמה, הפיק לקחים מטעויות, למד והשתפר. יאיר צילם סרטי הסברה לצד אירועים ועצרות. המשוב שהתקבל ביחידה על עבודותיו העניק לו אפשרות להתקדם, ולבצע פרויקטים שקודם לכן הוענקו לצלמים מנוסים וותיקים.

חודשים אחדים לפני מותו, הוטלה על יאיר המשימה לצלם סרט דוקומנטרי. "זה היה סרט חשוב לנו מאוד, שבו הצלם הוא זה שקובע את איכות הסרט, ביכולתו לצלם במהירות, ותוך רגישות עצומה למה שקורה סביבו," סיפר שפיגל, "היו לנו חששות לפני שיצא לצלם שמא הוא עדיין לא מספיק מיומן, אבל הוא עמד במשימה בגדול. בחדר העריכה ישבו אחר כך הבמאי והעורך, מילואימניקים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ, ולא האמינו למראה עיניהם. הם ניבאו ליאיר עתיד גדול כצלם."

"הרמן", כפי שכונה יאיר בפי חבריו ליחידה, התחבב על חבריו ועמיתיו בשל טוב הלב, האכפתיות והדוגריות שלו, כמו גם בזכות הנכונות לסייע לחברים. "אהבנו אותו על חן הנעורים, ההתלהבות שלו, הג'ל בשיער והניסיונות שלו 'לעגל את הפינות' של המסגרת הצבאית," סיפרה מפקדת היחידה סגן-אלוף ארנה קוטלר. "אהבנו את כנותו, האכפתיות והרצון שלו לסייע ולהגיע עם היחידה להישגים."

יאיר נפל בעת שירותו ביום כ"ב בניסן תש"ס (26.4.2000) בתאונת דרכים שאירעה באזור נטף. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הקטן של נטף, מוקף בנוף ההררי שכה אהב בחייו. הותיר הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. על מצבתו הצבאית נחקק הפסוק מספר תהילים: "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה".

על קברו אמר מפקד מרכז חינוך, בפנותו להורים ולאחים: "יאיר הגיע אלינו עם נשמה של אמן - בזכותכם, ובזכות היסודות שהענקתם לו בבית, העניק הוא לנו מנשמת האמן שבו, והשקיע כל נים מנימי נפשו בשירותו כצלם בצה"ל. אני גאה במשובים שאני מקבל על הסרטים, שבהם נטל תפקידי מפתח."

שבועות אחדים לפני מותו, פנה יאיר למפקדו והציע לו להתחיל להעביר את שרביט הצילום לאריאל, שהיה עוזר הצלם שלו. "אריאל יצלם, ואני אהיה העוזר שלו," הציע. "ראיתי בזה סימן לגדלות רוח," סיפר יואב שפיגל ליד קברו של יאיר, "יכולת הפרגון מצטרפת למעלות רבות אחרות שלו, שיוצרות מנהיג טבעי של צוות טכני. וכל זה נפסק. קשה לנו להתאושש. נמשיך עם דמעות בעיניים וחלל גדול בלב. נחרוק שיניים ונמשיך. אני חושב שככה היית רוצה. היית גדול, הרמן."

חברו של יאיר, יונתן קרני, נפרד ממנו: "כל כך הרבה דברים עברנו יחד. הרבה מסיבות, פסטיבל ערד, יוון, סיני ועוד. אני לא מצליח לקלוט שאתה לא פה, שחצי ממני נעלם. אתה היית כל כך יפה, כל כך טוב, כל כך מוכשר ואהוב. אני חושב שאם יש מישהו שאפשר להגיד עליו שניצל את כל ההזדמנויות שהיו לו בחיים עד שהם נפסקו - זה אתה, יאיר. אני אוהב אותך."

מפקד מרכז חינוך אמר למשפחה: "יאיר הוא קורבן נוסף בנגע תאונות הדרכים. אין כאב גדול מכאבכם. חייו נגדעו, אבל יצירותיו ממשיכות לחיות."

מגירת החלל באתר האנדרטה

באתר האנדרטה להנצחת חללי הנח"ל קיים חדר הנצחה ובו מוקדשת לכל חלל מגירה.

לתוך מגירה זו יכול כל מבקר באנדרטה לרשום או להשאיר מזכרת לזיכרו. 

גלריית תמונות

מקום זה מיועד לתמונות שהמשפחה והחברים יעבירו לאתר העמותה

חברים ומשפחה מספרים

העלאת חומרים דיגיטלים מטעם המשפחה והחברים מתבצע דרך כתבו אלינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן