רפי אלדן, מהנדס, תושב זכרון יעקב.
במלחמת יום כיפור היה מפקד מוצב המפצח, מוצב שנפל בשבי המצרי.
על תפקודו במלחמה קיבל את אות המופת

יום כיפור שלי הוא בנוסף לעשיית חשבון נפש גם חזרה אל המלחמה הקשה ההיא, השבי, חיילי וחברי שנפלו בקרבות המרים בסיני וברמת הגולן.
ערב המלחמה היו במוצב המפצח שעל גדות תעלת סואץ (אחד ממוצבי קו בר-לב) עליו פיקדתי כעשרים ושניים לוחמים, חולית מודיעין שנשלחה לתגבר את המוצב בתצפיות ודיווחים לפיקוד דרום, וכן חוליה טכנית שהגיעה לתקן את הנגמ"ש של המוצב, קשר, רופא וגשש בדואי שהוביל את הסיורים הרגליים לאורך האגם המר הקטן.
לאחר הארוחה המפסקת ביום שישי אחר הצהריים כינסתי את כל חיילי המוצב על מנת להסביר להם את הסיבה להגברת הכוננות. הצבא המצרי עורך תרגיל גדול משולב ורק ביום ראשון נוכל לדעת אם פני המצרים למלחמה או שזה רק תרגיל.
המצרים קידמו כוחות עצומים כולל תותחים, שריון, סוללות טילי נ"מ, ואספקה במשך כל השבוע שקדם למלחמה. ביום שבת בבוקר ראינו טילי קרקע-קרקע מכוונים למוצב במרחק של פחות מקילומטר. כמו כן ראינו טילי נ"מ ניידים קרוב לתעלת סואץ שהיוו סימן מובהק לכוונות ההתקפיות של המצרים. דיווחנו לפיקוד אך הם אמרו שזה רק תרגיל…

בשבת בצהריים בשעה 13:30 המפקדה במיתלה הודיעה לי להכנס מייד ל"כוננות ספיגה" כיוון שהמצרים עומדים לפתוח באש על המוצב. פקדתי על החיילים להכנס לבונקרים, והתמקמתי בעמדת הפריסקופ על מנת לצפות על התעלה כשאני מוגן מהפגזים ולאתר ניסיונות חציה של המצרים. לפני כניסתי לעמדה הספקתי לראות מטוסי סוחוי מצריים טסים בגובה נמוך מאוד לשטח שלנו.
החלה הרעשה כבדה על המוצב כולל פגזי מרגמה, טנקים וטילי קרקע-קרקע שלמזלנו נפלו מספר מטרים מחוץ למוצב. ההפגזה נמשכה כשעה כשלפתע אני מבחין בעשרות חיילי קומנדו מצריים עולים על סירות ומתחילים לחצות את התעלה ממש מול המוצב. נתתי פקודה לתפוס עמדות מול התעלה ולפתוח באש. תפסנו את המצרים באמצע התעלה והסבנו להם אבידות קשות. חלק קטן מקרוב למאה חיילים שחצו הצליחו להגיע לצד שלנו, עלו במדרון התלול וצצו אל מול ענינו במרחק מטרים ספורים. הצלחנו להדוף את המתקפה המצרית ולהתארגן מחדש להגנה היקפית.
המצרים המשיכו לירות אש ארטילרית על המוצב. כוחות השיריון שלנו שהיו אמורים להגיע לאזור המוצב ולסייע בהדיפת האויב נתקלו בחוליות אנטי טנקיות בשטחנו שהסבו פגיעות קשות בטנקים שלנו בעזרת טילי סאגר. רק עם רדת החשכה הצליחו חלק מהטנקים שלנו לאחר לחימה עיקשת ואומץ בלתי רגיל להגיע עד לאזור המוצב ולעצור נסיונות המצרים להקים גשרים נוספים.
על נטישת המוצב לא חשבתי ולכן לא ביקשתי מהטנקים שיחלצו אותנו. גם מג"ד הטנקים עמנואל סקל לא קיבל הוראה לפנות אותנו. בחצות הליל נסוגו הטנקים ומאותו רגע לא ראינו אותם שוב.
יום ראשון היה רגוע יחסית, המצרים עסקו בעיקר בהעברת כוחות גדולים לצד שלנו ולארגן אותם בשטח. טיווחתי מספר פעמים את סוללת התותחים שלנו לפגוע בגשרים שבנו המצרים אך ללא הצלחה כך גם מטוסים שלנו שנשלחו לתקוף את הגשרים חלקם הופלו באש התופת המצרית.
לקראת ערב ביקשתי להחליף את החיילים בעמדות על מנת שינוחו מעט, אך מספר חיילים נספחים מהחוליה הטכנית סירבו פקודה אפילו לחלק תחמושת ואוכל. בשעה חמש אחר הצהריים התקשר קצין מפיקוד דרום לדווח לי על המלחמה שפרצה עם סוריה ומצרים ושעד עתה לא נפל אף מוצב בידי המצרים (דבר שלא היה נכון…). אני דיווחתי לו על החיילים הסרבנים והוא אמר ש "נעזוב אותם ובבוא הזמן נטפל בהם".
יום שני עם אור ראשון כוח מצרי מגיע עד פאתי המוצב וחייל ערני מזהה אותם ופותח באש. הכוח חוסל אך במקביל טנקים מצריים שנמצאו בשטחנו ירו על העמדות שבהם היינו ואנו נסוגנו מייד לתוך הבונקרים. זה אפשר לכוח נוסף של המצרים להכנס לתוך המוצב ולהגיע עד פתחי הבונקרים.
ביקשתי אש כוחותינו על המוצב אך זה לא עזר. האלוף מנדלר (שנהרג בהמשך הלחימה) אמר לי " אנחנו מנסים להגיע אליכם. אבל עכשיו אתה הגנרל ההחלטות הן בידך!"
אש נורתה ורימונים נזרקו פנימה. המצרים משתמשים בלהביורים שממסים את תעלות האיוורור וז זורקים פנימה רמוני עשן. אני מחלק מסכות אב"כ לחיילים שלידי, רופא המוצב מחלק פדים רטובים…
המילים האחרונות שאמרתי בקשר היו "מבקש חילוץ, שורפים אותנו!…לאחר מכן הקשר נותק.
ידעתי שהכוח המצרי יפרוץ פנימה בכל רגע. התארגנו להמשך לחימה למרות המחנק והעשן. לפתע אני שומע חייל שואל "אולי ניפול בשבי?", נפל לי האסימון! לא חשבתי על האופציה הזו כי לא חונכתי להכנע. בצנחנים רצים קדימה…לא נכנעים.
מייד נתתי הוראה להניח את הנשק ולצאת החוצה ביידים מורמות. רוב חיילי המוצב יצאו מבונקר התאגד ישר לידי המצרים. חייל מצרי פתח באש למרות שהם היו ללא נשק ובידים מורמות, והרג ששה חיילים.
אני ועוד חמישה חיילים יצאנו מבונקר החמ"ל ולא היו מצרים אז הסתתרנו בעמדות. נשמעו יריות והחלטנו לצאת וליפול לידי המצרים. ראיתי קצין מצרי עם אקדח בצד השני של המוצב, צעקתי לעברו עם ידיים מורמות, הוא שלח שני חיילים שלקחו מאיתנו את השעונים, דיסקיות וצרפנו אותנו תוך כדי שהם מכים בנו לשאר חיילי המוצב השבויים.
ברגע אחד איבדנו את החרות שלנו והיינו תלויים בחסדיהם של המצרים. ההרגשה שלי היתה קשה מנשוא. איך הגענו למצב הזה? מה לא עשיתי נכון כמפקד המוצב? הרגשה שליוותה אותי שנים רבות גם לאחר החזרה מהשבי.
לאחר תחקיר קצר בשטח של מפקד הכוחות המצריים בגזרה, העבירו אותנו במשאיות לעיר סואץ שם בבית החולים טיפלו בפצועים ולאחר מספר שעות העלו אותנו לאוטובוסים והעבירו אותנו לכלא המרכזי בקהיר- כלא עבסייה. את הפצועים העבירו לבית חולים בקהיר.
החודש הראשון היה קשה רצוף בעינויים, התעללויות, רעב ומא וחקירות ללא הפסקה. היה צריך כוח נפשי וגם פיזי כדי להתמודד עם הנסיונות של המצרים לשבור אותנו. מסתבר שהכוחות ישנם, צריך רק לשמור על שפיות ולא להשבר גם אם כואב ורעבים ומאוד מאוד צמאים.
לאחר כחודש העבירו אותי עם עוד כשלושים שבויים לכלא באלכסנדריה שם התנאים היו מעט יותר נורמליים אך עדיין היחס של המצרים היה קשה ומלווה תמיד במכות וכל מיני הפתעות. לאחר כחודש העבירו אותנו חזרה לכלא בקהיר.

לאחר ההסכם בקילומטר המאה ואחת שבו סוכם על חילופי שבויים עם המצרים (כ-240 שבויים שלנו תמורת יותר מ- 9000 שבויים מצריים), הודיע לנו שר המלחמה המצרי איסמעיל עלי שבא לכלא עבסייה בקהיר יחד עם הצלב האדום שסוכם על חילופי שבויים ושיחזירו אותנו "גלים גלים במהלך השבוע הקרוב". היינו מרוכזים באולם גדול צמוד לכלא. שר המלחמה שאל האם יש לנו בקשות מיוחדות. אחד השבויים אמר "בהזדמנות זו שאנחנו בקהיר אנו מבקשים לבקר בפירמידות" ולהפתעתנו שר המלחמה נענה לבקשתו! כל יום יצאה קבוצה עם קצין מצרי מלווה ומספר חיילים שתפקידם היה לשמור עלינו, ונסענו בתוך העיר עד לספינקס שלמרגלות הפירמידות, הצטלמנו ומייד עלינו לאוטובוס לפני שהאספסוף המצרי יעשה בנו שפטים.
חזרתי ביום הרביעי להחלפת השבויים – בדיוק ביום הולדתי! נולדתי מחדש!
כל יום כיפור הוא מאוד משמעותי בשבילי. זה יום שבו אני חווה את המלחמה מחדש ואני נזכר במה שעבר עלי. אני נזכר בחיילים שלי שנפלו בגעגוע רב, ומצד שני בהודיה על הנס שקרה לי ולחברי שחיינו ניצלו ושבנו הביתה ולמרות הטראומה והקשיים הקמנו משפחות לתפארת ואנו חיים חיים מלאים.
גמר חתימה טובה ושנה טובה לכל תושבי זיכרון יעקב, לחיילי צה"ל ולכל עם ישראל!