בִּתם הבכורה של יעל ויצחק. נולדה ביום ב' באלול תשל"ב (12.8.1972) ברעננה. אחות של אפרת ויובל.

גילה גדלה ברעננה. היא הייתה תינוקת מקסימה, שקטה ונוחה. עד שמלאו לה שלוש טיפלה בה אימה בבית, ואז החלה ללמוד ב"גן מרי" ברחוב כינרת, שיכון עממי ברעננה. עד גיל חמש, נפשה נקשרה לבובת דובי בשם מוקי. פעם נשכח מוקי בראשון לציון, ואימה סיפרה שנאלצה לנסוע במיוחד ולהחזירו הביתה, כדי שגילה תוכל להירדם.

אחותה אפרת נולדה במלאות לה שלוש שנים וכעבור עוד שנתיים נולד האח יובל.

מגן הילדים עלתה לבית הספר היסודי "ברטוב" (בית חינוך ממלכתי ב'), ובו למדה והתחנכה מכיתה א' עד ו'. בבית הספר השתתפה גילה במועדון החקלאי של דן ברוך, והתנסתה בטיפוח מגוון מיני גידולים. התלמידים טיפלו בערוגות ומכרו ביריד את הירקות הטריים שגידלו ושקטפו. בחגים קיבלו במתנה שתיל הביתה.

מורתה לאה ונסובר סיפרה: "גילה הייתה תלמידה שקטה, שקדנית, אהובה על חבריה. אהובה על מוריה."

מכיתה ה' עד י"ב הייתה גילה פעילה מאוד בתנועת "הנוער העובד והלומד", הן כחניכה הן כמדריכה, והפגינה ביטחון עצמי רב. גילה וחבריה לתנועה נהגו לבלות יחד שעות אין-ספור. קן התנועה יזם פעילויות רבות למען הקהילה. החניכים והמדריכים סייעו בבתי אבות, עזרו לאנשים לתקן דברים שהתקלקלו בבתיהם ועוד.

לאורך ילדותה הרבתה המשפחה לטייל ולבלות יחד. גילה אהבה לשהות בחיק הטבע, לתור את הארץ ברגליה, והעדיפה לישון בתנאי מחנאות (קמפינג).

בבית, המאכל האהוב על גילה היה קציצות כרֵשה. אימה יעל סיפרה שכשגילה הייתה נכנסת הביתה והריחה את הקציצות, היא צהלה משמחה והתענגה על המעדן.

היא המשיכה את לימודיה עם כמה מחברותיה בחטיבת הביניים "אוסטרובסקי" בכיתות ז'-ט'. המעבר לחטיבה עבר בקלות, וגילה חוותה את גיל ההתבגרות בלי משברים.

בכיתה י' עברה לבית הספר התיכון "ויצ"ו צרפת" בתל אביב, כדי ללמוד במגמת עיצוב גרפי. היא נהנתה מלימודי הגרפיקה והאמנות השימושית והצליחה מאוד. עבודותיה היו מרשימות וציוניה גבוהים. גילה הייתה אמנית בנשמתה, יצירתית מאוד ומוכשרת. מלאת שמחת חיים וחיוניות, עצמאית ודעתנית, חיוך נסוך על פניה. קשת יצירותיה הייתה רחבה ומגוונת, בלימודיה וגם בשעות הפנאי. היא פיסלה בחמר בחוג קרמיקה, ציירה, רקמה, יצרה עבודות גרפיות וגם כתבה שירים ורקדה ריקודי עם. את יובל אחיה הצעיר פינקה, ויצרה בעבורו מגוון יצירות מקרטון. היא ואפרת אחותה היו קשורות מאוד זו לזו. חסרונה של גילה מורגש מאוד בחייהם של אפרת ויובל.

רק לאחר מותה גילו הוריה את השירים שכתבה ומעולם לא הראתה להם, שירים מפתיעים, מלאי רוח ורגש.

שיר אחר נקרא "שיר הוא כמו חבר", ואלה מילותיו:

"שיר,יוצא מהנשמה.שיר,שלי וגם שלך.שיר,מביע רגשות.שיר,יוצא מהלבומחפש פתרונות.שיר,מתאים לכל אחד,שיר,לא נותן לך להיות לבד.הוא כמו חברשמדברומנסה לעזור.שיר,אף פעם לא עוזב אותךוהולך למקום אחר,הוא תמיד במחברתמחכהרק לך."

השיר "פרפרים" מתאר את תחושת החופש הנכסף:

כמה טוב להיות פרפרחופשי ומאושר,בלי מגבלות זמןבלי שעון מתקתק כל הזמן.פרפרים –עפים, חופשיים,צבעוניים, רכי כנף.כשנמאס לו הוא עףבלי לעשות חשבון לאף אחדפורש כנף – ועףפרפר הוא יצור מאוד מאושר,חופשי לעוף לאן שאפשר,

בלי שום מפריע

שאותו מרתיע.

פרפרים

עפים, חופשיים

ידידי הפרחים."

בכיתה י"ב כתבה גילה עבודה על זהירות בדרכים וזכתה במקום השני בארץ. עבודתה הוצגה במוזיאון ישראל ושר החינוך יצחק נבון העניק לה את הפרס. את מבחני הבגרות סיימה ב-12 ביולי 1990.

במהלך לימודיה בכיתה י"ב עברה לתנועת "השומר הצעיר" לצורך הקמת גרעין נח"ל חדש. גילה ייסדה עם חבריה גרעין אמנויות, רעיון חדש ומלהיב. שלושים ושישה צעירים מכל הארץ שעסקו במגוון אמנויות התאגדו לשם כינונו. במשך שנה תמימה, חידדו בצוותא רעיונות ותכניות לשילוב האמנות בחיי הקיבוץ, וחלמו על היום שבו יעלו עם הגרעין לשער הגולן. גילה פעלה במרץ למען הגרעין. היא השתתפה פעלה במרץ למען הגרעין. היא השתתפה במפגשים בקיבוץ דליה ובקיבוץ שער הגולן, וגבעת חביבה, בחגים ובסופי שבוע. הרעיון קרם עור וגידים, וגילה הייתה מאושרת ונרגשת. כחצי שנה לפני מועד הגיוס לצה"ל יצאו חמישה מבני הגרעין לרמת הגולן, להכין מסלול טיול בן שלושה ימים. בסוף הטיול תכננו להתחיל את פעילותם בשער הגולן. גילה יצאה כאחת מן החמישה.

במורד ערוץ נחל יהודייה מעדה גילה והחליקה; היא הידרדרה לעומק של עשרות מטרים, ונפצעה אנושות. חובש מן הקבוצה הגיע אליה וטיפל בה, ואולם חלפו כשעתיים עד שמסוק צה"ל הצליח לחלצה ולהטיסה לבית החולים. בגופה אובחנו שברים ופגיעות קשות. גילה נאבקה שבועיים בבית החולים "רמב"ם", מחוסרת הכרה, עד כי לא יכלה עוד.

צעירה כל כך, עמוסת חלומות ותכניות, צמאה לחיים, הכול לפניה...

גילה גטניו נפלה בעת מילוי תפקידה ביום כ"ח באב תש"ן (19.8.1990), בת שמונה-עשרה בנפלה. הובאה למנוחות בבית העלמין כפר נחמן ברעננה. הותירה אחריה הורים, אחות ואח.

מדריך הגרעין הביא להוריה תמונה של גילה שצולמה יום לפני נפילתה.

חבריה לגרעין כתבו לזכרה: "גילה לימדה אותנו כמה הרבה יכולים לעשות המים השקטים. היא פתחה בפנינו נתיב אופטימי, דרך מלאה שמחת חיים ואהבה שנלך בה ביחד ונגשים את החלום המשותף. היום אנו מתחילים בלעדיה את הגשמת החלום שלה, החלום שלנו, יחד עם זיכרון טוב שהשאירה אחריה, שאיתנו יצעד לאורך כל הדרך..."

גילה הונצחה באנדרטת הזיכרון לחללי הנח"ל בפרדס חנה. זכרה מונצח גם בבית ספר "ברטוב" ברעננה, שם למדה. בכל שנה ביום הזיכרון מגיעה משפחתה לטקס בבית הספר, ואחריו הם נוסעים לאזכרה בכפר נחמן, לשם מגיע נציג מחטיבת הנח"ל ומניין חיילים.

יעל ויצחק אומרים שמשנה לשנה האובדן לא נעשה קל יותר; הפצע לא נרפא וכל דבר וכל מקום מזכיר להם את גילה בִּתם האהובה. כמו שכתבה גילה בשיר –

"והלוואי ולא היו געגועים בעולם

והלוואי ולא נולדה הפרידה

והלוואי חדלה עיני מבכי

והזריחה תשפע עליי את יופי אורה."