בנם היחיד של לודמילה וגרמן. גרמן נולד בעיר נז'ין באוקראינה, אז בברית המועצות, ביום ז' בסיוון תשל"ז (24.5.1977).

גרמן גדל בעיר יאלטה באוקראינה. "העיר הזאת היא כמו אילת כאן", כתבה אימו של גרמן, "והיא נמצאת על חוף הים השחור. בני גדל בלי אב אבל הורי החברים שלו התייחסו אליו כמו אל בניהם. הוא היה ילד הטבע. בכל ימי החופש ובחגים הם יצאו לטיולים וסיורים או שטו בסירות".

גרמן הקטן אהב מאוד לשמוע סיפורי אגדות ולקרוא סיפורים על גיבורי מלחמה. בגיל שלוש הוא אהב במיוחד את הסיפור על "מלצ'יש קיבלצ'יש" (שיר גבורה לילדים). מגיל חמש הוא הלך לחוג ריקודי עם, ואחרי חמש שנים עבר לחוגי התעמלות ספורטיבית והיאבקות.

גרמן למד בבית ספר מס' ארבע, ולאורך כל השנים היה תלמיד טוב שלא נתקל בקשיים בלימודים. לודמילה, אימו של גרמן, הייתה מורה, וכדבריה "מורה לא מרוויחה הרבה". כך גרמן התמודד עם קשיי החיים מאז היותו ילד, ולכן ידע להעריך את מה שהיה לו. הוא מעולם לא ביקש דבר אבל היו לו אופניים, סקייטבורדים ומערכת שמע.

גרמן גדל והיה לנער מפותח, אוהב וטוב לב, נעים מזג וותרני. אף על פי שהיה חזק ואמיץ גרמן מעולם לא הציק לבנות ולא התקוטט עם בנים, סיפרה אימו. הוא תמיד הגן על החלשים ועזר למבוגרים, וכדבריה: "הוא היה מאלה שבאוטובוס קמים מפני שיבה". הודות להתנהגותו גרמן זכה בכבוד, והתחשבו בדעתו בכל מקום ובכל הזדמנות.

היה לגרמן יחס מיוחד לטבע סביבנו, סיפרה אימו לודמילה – הוא מעולם לא שבר עצים ולא עשה נזקים. הוא הבין שכל מה שהטבע נתן הינו דבר חי, ואסור ליטול חיים. גרמן גם אהב מאוד חיות. בהיותו בן שש הוא קיבל במתנה כלב מסוג טוי-טרייר ובגיל שלוש-עשרה קיבל כלב נוסף מסוג ארדייל-טרייר שאותו הביאו לו מישראל. גרמן הקדיש זמן רב לטיפול בכלבים, וטיפח אותם בהתמדה.

גרמן הירבה לעזור בבית. "אני ובני היינו מיקשה אחת", כתבה אימו של גרמן, "עשינו את הכול ביחד, נתנו אחד לשני אהבה וכבוד. כשהיה בן שתים-עשרה הוא נתן לי זר ורדים ליום הולדת ואמר לי תודה על שילדתי אותו ושנתתי לו את החיים ... גידלתי את בני לבד אבל זה עזר לו להכיר את החיים טוב יותר, להעריך את מה שיש לו והכי חשוב, לדעת לשמוח ולהתקדם. אני חושבת שעמדתי במשימת חינוך בני, לימדתי אותו להתגבר על הקשיים והמכשולים בחיים, ללכת קדימה בכוחות עצמו ובו זמנית לעזור לחלשים, לשמור על מצב הרוח ולשמוח מהחיים ... לימדתי אותו להשלים כל דבר עד הסוף, להשיג את ההצלחה באמצעות עבודה מתמדת וללכת בדרכו עם ראש מורם".

גרמן הוכיח מגיל צעיר את היותו אדם אחראי ומחויב לתפקיד, וכבר בבית הספר ידעו שאפשר להטיל עליו משימות והן תבוצענה כהלכה. משבגר בלט כצעיר רציני ומיושב בדעתו, אחראי ופיקח, נאמן לרעיונות ולאנשים, אדם שהפיק שמחה מיכולתו לעזור לאחרים, גם פיזית וגם נפשית. "היה לו מזל של תאומים", כתבה לודמילה, אימו של גרמן, "והוא כאילו היה מורכב משני חצאים: חלק אחד – רציני, בוגר, ואילו החלק השני - שמח, עם צחוק בעיניים".

גרמן עלה לישראל לבדו בחודש יולי 1995, בעקבות חברתו הישראלית. הוא גר בקריית שמונה.

ביום 24.8.1997, כשנתיים אחרי הגיעו לארץ, התגייס גרמן לצה"ל. הוא שירת בחיל רגלים, חטיבת הנח"ל, וכבר מתחילת דרכו בלט כ"מורעל צבא", כפי שתיארו רבים מחבריו לשירות.

בהמשך דרכו גרמן עבר קורס קצינים. אחרי הקורס שב לחטיבה, ועם הזמן בלט כקצין מוכשר וצנוע, ידען גדול, מעמיק ובעל בקיאות מושלמת במורשת קרב ובתולדות עם ישראל.

"כשגרמן התגייס הוא היה גאה במדים", סיפרה אימו לודמילה, "נכון, הוא לא היה יהודי, אבל הרגיש שקיבל כאן כבוד כבן אדם, לא כנכד של מישהו או כבן של מישהו. הוא היה אומר לי בטלפון 'אימא, אני חייל וקצין קרבי. זו המדינה שלי, העם שלי, מדינה קטנה ויפהפייה. אני מוכן לתת את חיי למדינה'".

עם גיוסו לצה"ל גרמן הוכר כחייל בודד. בהיותו בקורס קצינים הוא הכיר את עמיתו לקורס אלירז פרץ והשניים היו לחברים קרובים. עד מהרה אלירז הביא את גרמן לבית משפחתו בגבעת זאב ואימו של אלירז, מרים, אימצה את גרמן, שהיה לה מאז כבן נוסף.

בחודש נובמבר 1998 נפל בנה הבכור של מרים, סגן אוריאל פרץ, בקרב בלבנון. בכתבה ב"ישראל היום" סיפרה מרים פרץ לעיתונאית אמילי עמרוסי: "שנתיים אחרי נפילת בננו אוריאל בלבנון, אנחנו בדאון, עדיין לא מעכלים את המוות הזה. אלירז מתחיל קורס קצינים, והוא חוזר הביתה ומודיע לי שהוא מביא ילד נוסף למשפחה ... בשבת הראשונה שבה שוחררו מקורס הקצינים, הגיע גרמן עם אלירז לביתנו והוא נושא תיק גדול, תיק כחול אחד, וכל הבית שלו בפנים. לא היה לו שום מקום אחר לחזור אליו". במהלך ששת החודשים של קורס הקצינים היה גרמן לבן בית בבית משפחת פרץ.

בהמשך הכתבה מרים סיפרה איך גרמן היה הולך עם אלירז לבית הכנסת, אף שלא היה יהודי, ותיארה שיחה שלה איתו: "גרמן אצלנו בכל שבת, ומגיע חג השבועות. אמרתי לו, 'הפעם אתה לא הולך לבית הכנסת', כי יש לי הרגשה שהפעם הם יתעקשו להעלות אותו לתורה, לא יוותרו לו. גרמן נשאר איתי בבית ושואל אותי על מנהגי שבועות, מבקש ממני ללמוד איתו את המגילה. למחרת, ביום שטוף שמש בגינה, אנחנו לומדים ביחד את מגילת רות. בסוף הלימוד אני מתריסה מולו: 'גרמן, למה אתה צריך למות בשבילי? זו לא הארץ שלך, זו לא תבנית נוף מולדתך. אוריאל בני נהרג בשביל ירושלים, שסב סבו במרוקו חלם עליה - למה אתה מסכן את עצמך בשבילי?' גרמן שתק ואמר 'תחזרי לעמוד הראשון'. ואני קוראת במגילה: 'באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, ובאשר תמותי אמות'. 'מרים', הוא אומר לי, 'החלטתי שזאת הארץ שלי, זה העם שלי, זה המקום שאני אוהב. נקשרה נפשי במקום הזה'. באותו רגע הבנתי שגרמן קשר את גורלו בגורל העם הזה, גם אם הוא לא מהעם שלי. הוא קשר את גורלו לאדמה הזאת, לארץ הזאת. הוא ידע לאהוב את הארץ ככה, בלי הרבה הסברים".

החברות בין גרמן לאלירז נמשכה גם אחרי קורס הקצינים. המשיכה מרים לספר: "גרמן ואלירז היו כמו אחים. ביני לביני תהיתי מה מצא אלירז בני, בוגר מכינת עצמונה עם כיפה גדולה, ציצית ופאות, מכל הבה"ד דווקא את גרמן כחבר. הבנתי שרב המשותף על המפריד, והארץ הזאת הייתה המשותף הגדול. האהבה של גרמן לארץ, ההזדהות שלו עם העם, המקצועיות שלו, הידע המדהים שהיה לו על תולדות העם והארץ. כשנתקל בדילמה, גרמן היה מתקשר להתייעץ איתי. מה לעשות עם חייליו מהנח"ל החרדי שדורשים יותר הפסקות לתפילה, כיצד לדבר עם ההורים השכולים כשאחד החיילים שלו טבע בחוף".

גרמן התקדם בשירותו בחטיבת הנח"ל. בסיום שירות החובה המשיך לשירות קבע בחטיבה, ותפקידו האחרון היה סגן מפקד פלוגה. בנוסף לשירותו הוא התנדב במשטרת קריית שמונה.

סגן גרמן נפל בקרב סמוך לחניתה ביום כ"ח באדר תשס"ב (12.3.2002). בצהרי אותו יום התמקמו בשתי גבעות סמוכות לקיבוץ שני מחבלים שחדרו מלבנון. הם פתחו באש על המכוניות הנוסעות בדרך (כביש שלומי-כברי, כמאתיים מטר מצפון למצובה), ומהירי נפגעו כעשרים אנשים. חמישה אזרחים נהרגו. גרמן הגיע למקום במקרה והסתער על המחבלים כשמחפה עליו מפקד החטיבה, אך במהלך ההסתערות נהרג. בהמשך הגיעו כוחות ביטחון נוספים וחיסלו את המחבלים.

על פעילותו בקרב ואומץ ליבו הוענק לגרמן ציון לשבח של מפקד האוגדה.

גרמן היה בן עשרים וארבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר הורים. על מצבתו צוין, בעברית וברוסית, כי הוענק לו צל"ש מפקד האוגדה.

ספד לגרמן מפקד הגדוד שלו: "אמרת שתעשה כל דבר כדי שהגדוד יהיה הכי טוב שאפשר. כרגיל, לא חשבת על עצמך. חשבת על החיילים ועל הגדוד. על הכול חשבת חוץ מעל עצמך".

רון, חברו של גרמן, ספד לו: "יש לי המון דברים להגיד לך, דברים שאומרים רק בין שני חברים, אבל הפעם אני נאלץ לומר אותם לפני קהל גדול. גרמן, כבר לא נצא יותר לטיול ספונטני. אתה לא תתחיל יותר עם בנות ולא תמצא את אותה אחת שחלמת עליה. לא תגלוש עוד באינטרנט ולא תראה סרט במקרן החדש שקנית. תחביבים חדשים, חברים אוהבים, אימא שלך, הכול יישאר פה עכשיו. לא הכרתי אנשים שאהבו את המדינה והצבא כמוך. לא הרבה אנשים שחושבים שהם ישראלים היו מתגייסים במדינה זרה לשירות חובה בהתנדבות. לא הרבה אנשים שחושבים שהם ישראלים היו מסתערים כך על חוליית מחבלים, בלי לחשוב פעמיים".

מרים פרץ, ששלוש שנים קודם לכן נפל בנה אוריאל, ואשר דרך בנה אלירז הכירה ואימצה לביתה את גרמן, ספדה: "היום אני קוברת את הבן השני שלי. זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותך. להכיר את אחד מל"ו הצדיקים של בני עמי ... היו בך כל התכונות הנפלאות שאם מייחלת לבנה, כל היסודות הטובים שמהם נבנה עם חזק. נדהמתי מההתחברות שלך לגורל המשותף שלנו, מתעצומות הנפש שלך, מאהבתך הכנה והאמיתית לארץ הזאת. מדינת ישראל איבדה אוהב גדול, זן נדיר של אדם שהיא זקוקה לו בעת הזו. זן של אהבת מולדת טהורה עזה עד מוות. אינני נפרדת ממך, גרמן, כי לעולם לא נפרדת אם מבנה".

גרמן נפל כמה ימים אחרי שאימו לודמילה הגיעה לארץ לבקרו, כפי שנהגה לעשות מדי כמה חודשים מאז עלייתו. בעקבות שיחותיה איתו ובקשתו ממנה היא החליטה אחרי נפילתו לעלות לארץ, והתיישבה בקריית שמונה. כעבור זמן קצר החליטה להתנדב בבסיס צה"ל. סיפרה לודמילה: "שלושה חודשים אחרי שגרמן נהרג החלטתי שגם אני הולכת לצבא. לפני מותו, גרמן אמר שהוא רוצה שאני אשאר כאן בישראל ושזה יקל עליו אם הוא יידע שאני לא במרחק אלפי קילומטרים. לכן החלטתי להישאר כאן ולקבל את המדינה שלו, לשרת את הארץ שהוא אהב כל כך". מאז לודמילה מנהלת קבוצת מתנדבים המגיעים מדי בוקר לבסיס בצפון ועוסקים לאורך כל היום בעבודות שונות, מאריזת קיטבגים ועד לניקיון של ציוד צבאי.

מאז עלייתה של לודמילה היא רקמה קשרים טובים עם אלירז פרץ ועם אימו מרים, אשר אימצו לביתם את גרמן. בחודש מרס 2010, שמונה שנים אחרי נפילת גרמן ואחת-עשרה שנים וחצי אחרי נפילת אוריאל פרץ, נפל רב-סרן אלירז פרץ בקרב בעזה.

גרמן הונצח בכמה אופנים:

בחודש מרס 2010 הוענקו עשר מלגות על שם גרמן לסטודנטים מהמכללה האקדמית תל חי. המלגות הוענקו בטקס בהשתתפות אימו של גרמן ומנכ"ל "אופטיקה שמיר", החברה שהחליטה לקרוא את המלגות שתרמה על שמו.

ברעננה הוקמה עמותה לקידום חיילים עולים בודדים ונקראה על שם סגן גרמן רוז'קוב.

גרמן נפל בפיגוע בתחום המועצה האזורית מטה אשר. בחודש נובמבר 2012 נקראה קבוצת ילדים ב' במחלקת הכדורסל של הפועל מטה אשר על שמו: הפועל מטה אשר גרמן. בטקס אמר נציג המועצה: "אנו רואים בשינוי שם הקבוצה דרך להוקרה ולהנצחת זכרו של גרמן, שהקריב את חייו כדי להגן על תושבי האזור. כתושבי מועצה אזורית מטה אשר אנו מייחסים חשיבות רבה להבעת הערכה לגרמן ז"ל, ולחיילים ולמפקדים שכמותו, על פעילותם להגנה ולשמירה על ביטחון האזור ותושביו". ואימו של גרמן אמרה: "הוא היה ספורטאי ולתפיסתי, גם הקרב האחרון שהשתתף בו היה סוג של אתגר. כך אני תמיד אומרת לעצמי ... הוא תמיד אמר לי, אני מרגיש כאן בישראל כמו דג במים. אימא זה העם שלי. זו מדינה קטנה ויפה ואני רוצה לעזור למדינה שלי. הוא לא פחד למות, אבל תמיד פחד שלא יזכרו אותו. היום אני מאושרת לראות שדווקא ספורטאים בגיל צעיר מנציחים את שמו וכך השם שלו לא יישכח".

במקום הפיגוע, ממזרח לכביש 70 מעט מצפון למצובה, הוקמה אנדרטה. על קיר בחזית רחבת האנדרטה נקבע שלט המביא את סיפור הפיגוע ואת פרטי הציון לשבח מטעם מפקד האוגדה שהוענק לגרמן.