47074

לקס, דוב

בנם יחידם של מרדכי וטובה. נולד ביום ט"ו באייר תש"ז (5.5.1947) במילנו שבאיטליה, לאחר שהאב שיכל שלושה ילדים ואשתו הראשונה ניספתה בשואה באושוויץ. אז ניסה האב לקומם את הריסות ביתו ולהקים את חיי המשפחה בארץ. בשנת 1948, כאשר דוב היה בן ט"ו חדשים בלבד, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בה. דוב למד בבית-הספר היסודי "יסודי תורה" אשר בתל-אביב ולאחר-מכן למד בהצטיינות בישיבת "בני-עקיבא" בכפר הרא"ה וסיים את לימודיו שם בציונים גבוהים. ארבעה מקצועות משכו את לבו ביותר: תנ"ך, תלמוד, מתמטיקה ופיסיקה. עם סיום שירותו בצבא שאף להיכנס לאוניברסיטה ולהשתלם במדעים המדויקים אך את כל שעות-הפנאי הקדיש לעיון בספרי-הגות ומלימודי-קודש לא הניח את ידו. היה בחור שקט, צנוע, מתון ונעים-הליכות, ומכתביו הרבים משובצים פניני-מחשבה על הליכות חייו של אדם מישראל, על אהבת-הבורא, אהבת ישראל וארצו. שקדן היה דוב, ובכל שעות- הפנאי שלו היה לומד בהתמדה. כן כתב חידושי-תורה, אשר יחד עם פניני מחשבתו והגותו, ועם שיריו, שהיו מוקדשים ברובם לארוסתו, הראו על הדמות של אישיותו הרוחנית. בגמרו את לימודיו בישיבת כפר הרא"ה דיבר מחנכו על לבו ללמוד בישיבה גדולה לפחות שנה אחת אבל מילוי חובתו לצה"ל קרא לו לשירות הצבאי ובספטמבר 1965 גויס לצה"ל במסגרת נח"ל. בצבא באה לידי בטוי תכונת המנהיגות שבו, כשהיה למ"כ. נעשה נסיון לדבר על לבו כי בזכות היותו בן יחיד יבקש לא להישלח לפעולות קרביות, אך הוא סירב באמרו בתוקף שמקומו בין מגיני-המולדת. באחד ממכתביו כתב לאמר: "שמח אני כי הלכתי להיות חייל קרבי. כל ימי אוכל לומר בגאווה כי בזיעת אפי ובלשד עצמותי שילמתי את חלקי להגנת המולדת. אשתדל לתת לה את המכסימום שבידי". בצאתו לקרב במלחמת שששת הימים לקח עמו תפילין והחזיקם בכיסו השמאלי שבחולצתו סמוך ללב. הוא ביקש במכתב שישלחו לו גם "טלית קטן" וכיפתו לא זזה מעל ראשו במשך הקרב כולו. אהבתו הרבה לביתו נתגלו במכתביו ובייחוד מכתביו מתאריך 25.5.1967, אשר בו כתב בין השאר: ,הורי היקרים, אני כה אוהב אתכם שאינני מסוגל לבטא את הדבר במלים..." - ולאחר זה הוסיף כדברים האלה: "אם השטן רוצה שנילחם כי אז נילחם. אין לנו ברירה. אם אנחנו לא נשמיד את השטן יהיו כל ימי חיינו בסכנה. מוטב שאני אלחם מאשר ילדי. בעזרת השם אני אביא הביתה את הנצחון!" - ובאחד משיריו האחרונים הביע אשר היה צפוי לו בכתבו: "מה יפים החיים - חבל שהם כה קצרים". ואכן, הוא לא זכה לחיים ארוכים, לבנים ולנצחון הבא, כי בקרב באום-כתף במרחבי סיני ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), לחם בעוז, בלב יוקד ובאהבה לעמו ולמולדתו - וכך נפל כמפקד-כיתה אשר טיהרה מצודות ותעלות. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. בחוברת "יד לנופלים" שהוציאה הפלוגה לזכר אנשיה שנפלו באום-כתף הועלה זכרו וכן בחוברת "החטיבה במלחמת ששת הימים". כמה עמודים הוקדשו לזכרו בספר "נח"ל נגב במערכה". כן הוצאה חוברת לזכרו בשם "איך נפלו גיבורים". אף בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו כמה עמודים לזכרו. ב"גוילי אש", כרך ד', ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל, הובא מעזבונו.