96766

מזרחי, יצחק

יצחק, בן דייזי ושלמה, נולד ביום י"ח בטבת תשט"ו (12.1.1955) בחיפה. הוא למד בבתי-הספר היסודיים "הבונים" בקרית ביאליק ו"אחדות" בקרית מוצקין. מכיוון שנמשך מאוד לחקלאות ולעבודת האדמה, עשה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי "כפר גלים". הוא היה חבר בתנועת הנוער "מחנות העולים" תחילה כחניך ואחרי-כן כמדריך. אותו זמן השתתף גם בחוג לריקודי עם ב"בית רוטשילד", אהב לקרוא ספרות יפה וספרות הומוריסטית, התעניין בפוליטיקה ובילה את שעות הפנאי שלו בשחייה ובטיולים. חבריו, שקראו לו אייקי, סיפרו עליו: "היינו שלושה - אייקי, דוד ואמנון; והוריו של אייקי התרגלו לכך שיש להם ארבעה בנים - שניים מבשרם ודמם, ועוד שניים שנוספו, לא מן המניין. אהבנו לשבת שלושתנו על הגדר בשעות הקטנות של הלילה, לשוחח ולהרגיש שכל נושא שבעולם משותף לנו. אנחנו זוכרים אותו בבגרותו - פרחח עליז, ממושקף ומגודל זקן, מעשן כגבר ויודע להיות רציני כשצריך. עתה נשארנו שני אחים בלבד". סיפרה עליו שולה: "אחד מסימני הגדולה הייתה הצניעות שלו. הוא לא אהב להתפאר במעשיו ולפטפט יותר מדי. מגיל צעיר נגלתה בו האהבה לעבודת האדמה, שאפיינה אותו לכל אורך הדרך. בדמותו השתקפה לנו רוח חלוציות, שכמעט לא ניתן למצוא כמותה בין הנוער בימינו". סיפרה אמו: "אייקי היה חביב על כולם, וידע ל"הסתדר". כשיצא מהבית, ידענו שהוא יהיה בסדר. הוא אהב את העבודה הקשה, אהב להתנדב לכל מבצע, אהב את הבריות, וגם הן אהבוהו".

יצחק גויס לצה"ל בשלהי יולי 1973. לפני גיוסו עבר שנת הכשרה בקיבוץ "איל", וכשהתגייס, הצטרף להיאחזות הנח"ל "גיתית". חבריו לגרעין קראו לו "כושי", על שום גון עורו הכהה, שפתיו העבות ושיער ראשו וזקנו המקורזל. סיפר עליו עובדיה, חברו לגרעין: "מעולם לא דאג לטפח את מראהו החיצוני. הזקן הפרוע כל כך התאים לכל אישיותו השובבה. די היה במבט קצר בכפות ידיו, כדי להיווכח שהיה איש עבודה. מעטים האנשים המסורים לעבודה כשם שהיה כושי, ואלה שעבדו במחיצתו יעידו. תמיד מצא לו עבודה שבעיניו לא סבלה דיחוי, גם לאחר שסיים את מכסת יומו. כושי היה גם רקדן מעולה. בערבים היה מרקיד את החבר'ה וסוחף אותם אחריו בהתלהבותו. היו לו גם כמה תכונות מוזרות. תמיד נהג לבצע דברים בדרך שאף איש לא העלה בדעתו. אהב לחלק עצות, אך היה עקשן גדול בקבלתן. תמיד לחם להוכיח את צדקת דבריו. כאיש חברה היה כושי מלא חיים. תמיד נישא חיוך על שפתיו. לא הייתה בעיה שהטרידה אותו כל כך, שתסיר משפתיו את חיוכו. הוא אהב חברת בני אדם. בקלות רבה התחבר אליהם, ותוך זמן קצר היה הופך להיות אחד משלהם. הוא שנא את הבדידות ודגל ב"לא טוב היות האדם לבדו". ביום א' באייר תשל"ד (23.4.1974) נפל יצחק בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם ואח.

במכתב תנחומים למשפחה האבלה כתב מפקדו: "יצחק היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו וביצע את המוטל עליו בנאמנות ובמסירות. בהיותו חיל בנח"ל, הוא שבחר לעצמו מסלול צבאי, שעומדים לפניו אידיאלים ואתגרים נשגבים".