רעיה הצטרפה לכיתתנו בשנה הרביעית. שערות שחורות וארוכות מונחות על כתפיה ופוני חופף למצחה מעל לפנים חמודים – זה היה בכיתה ד'. במהרה נקלטה ומצאה את מקומה ואת חברותיה.

בגיל 13 הצטרף חלק גדול מהכיתה ל"מחנות עולים" והיווה חוג כיתתי. בתנועה – היתה רעיה מ"נותנות הטון" משך שנים רבות. בצורה המיוחדת לה. בויכוחים, היתה לה דעה משלה בכל השטחים, היתה מתוכחת בחום רב וברגש כדרכה. היא אינה "הולך בקו", אינה פורמלית ונוקשה. אינה מוכנה לקבל הכל בהן מוחלט, לענות אמן אחר כל התיאוריות הפוליטיות. אבל תמיד מוכנה להבין, למצוא סיבות להצדיק חברים. טובה, עדינה, לא דרשה תשומת לב מיוחדת ונוח היה עמה.

כשבאנו למשק לא רצתה לעבוד בשרותים ונכנסה לעבוד בדיר בתנאים קשים. אח"כ נקבעה להיות חובשת במשק. אין זה קל. אחות במשק זה תפקיד חברתי ואצלנו – גם קרבי. הכל יחד דורש אחריות רבה, כאשר התפקיד אינו מוגבל לשעות עבודה מסויימות או למצבים רגילים דוקא. רעיה היססה לא מעט לפני שלקחה עליה את התפקיד. אולם שוכנעה לבסוף, ויצאה ללמוד.

למעלה משנה היתה בקורס לאחיות של התנועה הקיבוצית. בשובה התחילה להקים לה בית עם יענקלה. לא פעם אפשר היה לראותם יחד אפילו בעבודה, משוחחים בשקט, מתיעצים, מחייכים.

טיילנו חמישה חברים, ושניהם בתוכם, מצפת לכנרת, בדרך נפגשנו במערת נטיפים קטנה ובה מעיין פורץ מתוך שבר בין שני סלעים. רעיה שאהבה להרגיש כל דבר בכל ממשיותו, חלצה נעליה, עמדה בפנים המערונת להישטף ברסיסי המים הצוננים.

בלילות הקיץ נוסעים להתרחץ ול"כייף" בחוף הכנרת. יושבים על החוף ושרים. אוהלים, מדורה, רעיה היתה יושבת גב לגב ונהנית מאוד לאחוז בידה את העצם מהצלי הטוב… ושוב לקפוץ למים.

כמה היא אוהבת את החיים, יודעת "לקחת אותם בידיים" והחיים הם טובים יותר, במידה שמשתמשים בהם. רעיה, ברגשותיה היה סיסמוגרף עדין מאוד. היתה נוחה להיפגע, אולם בעיקר נוחה להתרשם. לראות להאזין, במלוא החושים והמוח. חיי העבודה אינם חג ממושך ורומנטי, אבל רעיה היתה מוצאת זמן למנוחה. לשאוף אויר ולהינות, הן הנאות רוחניות והן פיזיות.

כאשר אתה חושב עליה, אינך יכול להפסיק מלהרגיש עד כמה חזק מכל היה רצונה לחיות, לחיות טוב, לא להזיק, להנות עם צחוק בזוית העיניים. איך אפשר לתפוס, שככה זה נגמר?

סוף – שאינו מתקבל על הדעת. סוף של ממש שאיננו. רעיה היא חיה, נושמת, מהלכת. עכשיו נשאר רק פצע ללא גבול וללא מימד.