514853

אבקסיס, שי

בן דניאלה ושמעון. נולד ביום י"ב בשבט תשל"ה (24.1.1975) בחדרה. בגיל שנה וחצי עבר למכמורת עם משפחתו. שי הגיח לעולם לאחר שתי בנות, לימור ואורנית, וכך זכה בשמו. חמש שנים לאחר שנולד, נולדה אחותו הצעירה לירון. את מסלול לימודיו החל שי בגן הילדים "נטע" כשראשו עטור תלתלי זהב. לאחר שנה עבר לגן "דינה" בו סיים גן חובה, והיה מוכן ומזומן לגשת לכיתה א'. לימודיו היסודיים עברו עליו בבית-הספר "ויתקין" בכפר ויתקין, הסמוך למקום מגוריו. משהגיע לחטיבת הביניים עבר ללמוד בקרית החינוך "בן גוריון" שליד מדרשת רופין בעמק חפר, שם סיים את לימודיו במגמה הביולוגית. מורתו מימי התיכון נזכרת: "כבר מכיתה ז' שי שבה את הלב בחיוניותו, כמו גם ביופיו ובחנו. הוא ידע לשלב לימודים וכיף בצורה שמעטים מסוגלים לה, ותמיד בחיוך על שפתיו. את מלוא אישיותו גיליתי בתקופת החזרות למסיבות הסיום של כיתה ט'. תמיד נותן יד, מארגן, עוזר, יודע להרגיע בשעת כעס ולהצחיק בשעות מועקה. בתקופה זו הוא התגלה ככוכב אמיתי - עם נוכחות בימתית ועם כוחות מאחורי הקלעים".

מגיל צעיר השתייך שי למועדון הנוער במכמורת ומשבגר הפך למדריך במועדון. הדריך לבדו והתמודד עם קבוצה גדולה ולא קלה והצליח לסחוף את חניכיו בהתלהבותו כשארגן פעילויות שונות, משחקי כדורגל סוערים, מסיבות וטיולים, וסביבו תמיד צחוק והמולה. גם כשהיה כבר חייל המשיך להתעניין בנעשה במועדון, הגיע לביקורים ונתן כתף. שי אהב את החופש. הוא היה מלא מרץ, שמחת חיים וחיוניות. חבריו מספרים כי היה בו אושר פנימי וידע להתייחס לחיים בקלילות הראויה. הוא היטיב לרקוד, אהב מסיבות ומוסיקה, מוקף היה בחברים ושבה את לבן של הבנות. בחוש מנהיגות טבעי בו ניחן, מיקד אליו את תשומת הלב. מכל מצב ידע לצאת כשידו על העליונה. אהב לבלות בחיק הטבע ולטייל ברחבי הארץ כשהוא נוהג בטרקטורון. הספורט היה עבורו דרך חיים ומגיל צעיר בילה שעות רבות במגרשי הכדורגל והכדורסל. אך אהבתו הגדולה נתונה היתה לים: רוב שעותיו הפנויות של שי הוקדשו לשחייה, דיג, גלישת גלים וצלילה.

לפני הגיוס לצה"ל קיבל שי זימון ליחידת "שלדג" ולקומנדו הימי. הוא עבר בהצלחה את הגיבוש, אך שלושה חודשים לפני גיוסו נפצע בתאונת טרקטורון ונאלץ לשנות מסלול. בתחילת חודש אוגוסט 1993 התגייס לצה"ל. לאחר מסלול טירונות ואימונים שונים הוכשר כלוחם חי"ר ושירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני. בהמשך, נפרד מחבריו ויצא לקורס קציני חי"ר שבסיומו הוצב כמפקד צוות ביחידת "עורב", בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. לאור כישוריו המרשימים ושליטתו המקצועית מונה שי לתפקיד בכיר בפלוגה - קצין המבצעים. שי היה קצין סמכותי ורציני ששאף לשלמות הביצוע והיה דמות חיקוי לפקודיו. את רוב שירותו הצבאי עשה במוצב "דלעת" בלבנון ובאימונים בצפון ובדרום הארץ ובקיץ 1996 החל לשרת בצבא הקבע. חבריו מספרים שעיקר דאגתו של שי כקצין היתה שלא יחסר ציוד לחייליו המשרתים במוצבי הלבנון. שי נהג לומר שבידו האחת זורם דם חום - גולני, ובידו השנייה זורם דם ירוק - נח"ל. ביציאה לחופשות נהג לבקר את חייליו הפצועים והקפיד לפקוד את בתיהן של משפחות חבריו לנשק ולשמור עמן על קשר הדוק.

במהלך השירות איבד שי את חברו הטוב, סג"ם ישי שכטר, שנהרג בהיתקלות בלבנון. שי נעדר מהלוויית חברו, בגלל פעילות מבצעית. כשיצא לחופשה בה קיבל את דרגות הסגן, הגיע לבית העלמין עם הורי חברו, ובטקס פרטי שערך ביחידות על קברו של ישי, העניק לו את דרגותיו והניחן ליד כרית מצבתו.

לשי היו חלומות רבים שקיווה להגשים לאחר השחרור. הוא תכנן לצאת למסע תרמילים במזרח הרחוק, למצוא עבודה, וכדבריו - "אני רוצה להרגיש אזרח". היה עליו לעלות בפעם האחרונה ללבנון והוא ויתר על השתתפות באירוע משפחתי, כדי להחליף אחד מאנשי צוותו, שאמור היה לצאת לחופשה.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם סגן שי. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחדרה. הותיר הורים ושלוש אחיות. בן עשרים ושתיים היה בנופלו.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "שי שירת כקצין מבצעים בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כקצין למופת, מקצועי ואחראי, שמילא כל משימה שהוטלה עליו על הצד הטוב ביותר. שי הקפיד על קלה כחמורה, אך עם זאת גילה רגישות לצורכי פקודיו ובלט בחיוכו ובשמחת החיים שכה אפיינה אותו." מפקד היחידה הוסיף וכתב למשפחתו: "מחד גיסא, היה שי מפקד קשוח שהציב סטנדרטים גבוהים ודרש את המרב מחייליו ומאידך גיסא תמך, עודד וסייע, כשחיוך תמידי על פניו. אין מילים בפי לתאר את עומק הכאב על אובדן חבר. שי יחסר לנו כאדם, כלוחם וכמפקד".

העיתונות סיקרה בהרחבה את אסון המסוקים ובין הכתבות שהתפרסמו הובאו גם קווים לדמותו של שי. בית-הספר בכפר רופין הקים פינת הנצחה לזכרו ויזם הוצאת אלבום זיכרון. המשפחה, בשיתוף "בית יד לבנים" בחדרה, הוציאה חוברת לזכרו של שי ובה דברי פרידה של חברים וקרובים שהכירוהו בתקופות חייו השונות. דודתו כתבה לזכרו: "יש בך את זקיפות הקומה / את צעדיך הנוקשים על האדמה / בחושך וגם באור החמה. / יש בך את העוז את ההר לחצוב / יש בך את הכוח לאהוב / ואת כל עסיס החיים לשאוב / ותמיד ידעת לשמוח מבלי לחשוב."