שני מבצעים

 

מחזור אימונים זה עשה היסטוריה בנח"ל, שכן הונהג בו לראשונה "ערב גרעינים" שעניינו מפגש בין הבנים לבנות, בין חברי משק-היעד לבין החניכים, בין נציגי התנעות לבין חניכי תנועתם. ב"ערב גרעינים" כזה אין נערכים אימונים והפגישות מיועדות, בכל אופן על פי הפרוטוקול, לשיחות, לבירורים והעלאת בעיות ומשאלות.

חודש נובמבר של אותה שנה הפגיש את נחלאי שני המחזורים הראשונים. זאת, במסגרת מסע רגלי שנתיבו פסע "בעקבות כיבושי צה"ל בגליל". המסע הסתיים בכנס הנח"ל הראשון בגבת, בו השתתף, בין השאר, גם ראש-הממשלה ושר-הביטחון, דוד בן גוריון. בכנס, שנמשך יומיים (12-13 בנובמבר), נערכו תחרויות ספורט, מסיבות, פעולות גיבוש, אולם במרכזו עמד נאומו של בן-גוריון.

בדבריו הוא עמד על הביטחון מראשית ההתיישבות בארץ. בהתייחסו לנח"ל אמר ב.ג., בין השאר:

"ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותינו יקבעו את בטחון המדינה לא-פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות תשמש תריס נאמן יותר לביטחון הארץ מפני התקפות-חוץ. המשלטים שלנו בנגב צריכים להישאר. משלטים צבאיים – עוד הרבה זמן נצטרך להגן על חבל זה בכוח נשקנו. אבל, לא מספיק משלט צבאי בלבד – כל מקום, שאפשר להזרים אליו מים, חייב ליהפך מיד לישוב חקלאי של חיילים. זוהי המשימה המיוחדת של גרעיני ההתיישבות המגוייסים בנח"ל – מיזוג אימון וכושר צבאי עם הכשרה חקלאית התיישבותית."


שומרים בעין שמר

דברים אלה נתנו, בעצם, גושפנקא רישמית לנח"ל להתחיל להיפרד מהשותפות הכפוייה שלו עם הגדנ"ע (ויש לראות בהם, אגב, גם את הבסיס האידאולוגי הראשי של היאחזויות נח"ל). לאחר זמן מינה מפקד הגדנ"ע מפקד לגדוד הנח"ל – עדיין במסגרת הגדנ"ע, אלא שכבר אז היה ברור, כי זהו ראשיתו של מסלול נפרד. אולם, עוד בטרם החל הנח"ל זורם באפיקו העצמאי, נכונו לו מספר אתגרים, שהבולטים שבהם היו מבצעי "סולל" ו"ערבה".

כך תיאר את המבצעים אליק שומרוני ז"ל, אדריכל הנח"ל, הראשון שעמד בראש אגף הנוער והנח"ל ואשר עיצב את דמות המסגרת המיוחדת הזו על כל פרטיה:

הדבר היה באפריל 1949, נדמו קולות התותחים. עם הנפת הדגל העברי באילת נדמה היה, כי לתקופה הקרובה, לפחות, שוב אין צפויה התחדשות הקרבות. חיילי צה"ל דרכו, אמנם, על אדמת אילת – אבל רק הם, ודרכי הערבה המשובשות היו שוממות. חיילי ישראל הגיעו, במסגרת מבצע "יצוב" מסדום לעין-גדי והחזיקו בה. ברם, הקשר היחידי בין סדום לעין-גדי היה דרך הים. באותם ימים תיכנן גדוד הנח"ל מסע למצדה, וכך נולד הרעיון להביא את הנחלאים לסלול דרך יבשתית מסדום לעין-גדי, ובגמר המלאכה לעלות למצדה.

בפקודת מבצע "סולל" נאמר, בין השאר:

"ביום א, ד' בניסן תש"ט, עשרה ימים לפני חג-הפסח, הוא חג חרותנו, תקומנה יחידות הנח"ל בבסיסיהן בישובי-הספר, תצאנה למרחב מדברי ותסלולנה בו דרך. הדרך, אשר תיסלל, תאפשר חיבור נקודות שונות. היא תהיה שלב נוסף בהתקשרותו של הדור הצעיר למקומות עיצובה, למקור גילוי עוזה ועוצמת גברותה של מדינת-ישראל הקדומה. הסלעים, אשר ייעקרו והאבנים אשר יסולקו, יפנו דרך חדשה לנוער העברי, אשר ייצא לכבוש אדמה עזובה, יישב אותה, יחיה אותה וישיב לה את זיו פוריותה."

ממרחק של שנים כדאי לשים לב לרמזים העבים באשר למיקומו ה"סודי" של המבצע. אבל אז, כמובן, היה המבצע אפוף סודיות של ממש, כמתחייב לגבי כל פעולה צבאית.


משאיות כבדות עושות דרכן בדרך לא דרך לעין-גדי

במבצע "סולל" השתתפו 550 נחלאים. משימתם היתה להבקיע דרך בשטח סלעי קשה, לאורך של חמישה ק"מ. הנחלאים התמקמו באוהלים ליד עין-בוקק, וחיל-ההנדסה סיפק את כלי-העבודה, את תוכניות הבקעת הדרך ואת מומחיו. העבודה בחום הכבד התבצעה במהירות, מעבר לתחזיות המוקדמות.

וכך כתב המהנדס האחראי מטעם חיל-ההנדסה בדו"ח הסיכום שלו: "הקצבתי לאנשי הנח"ל את קטע הדרך הקשה ביותר של כל הכביש לעין-גדי. קטע, העובר במורד הר תלול מאוד ועולה לגובה עד ל-100 מ' מעל פני ים-המלח. הקצבתי להם קטע זה משום שסלילת דרך במקום הזה יכולה להיעשות אך ורק בעבודת-ידיים. אנשי הנח"ל הספיקו במשך ארבעה ימי עבודה שלמים לסלול את הדרך לאורך כל הקטע, למעלה מ-5 ק"מ. תפוקת העבודה היתה גדולה מאוד והנוער גילה רצון טוב והשתדל למעלה מכוחותיו, כדי לסיים את הקטע – והצליח."

חודשיים לאחר מכן, ביוני 1949, יצא הנח"ל למבצע נוסף – "ערבה". מטרתו היתה – הקמת ביצורים באילת. בנקודה הדרומית שנכבשה חודשים קודם לכן, היו אותה עת רק כמה חושות עלובות, ששימשו תחנת-משטרה בזמן הבריטים. הביצורים נועדו לחזק את הכיבוש הצבאי של המקום.


נחלאים בערבה

בפקודת-המבצע הוגדרה מטרתו באלה המלים: 1. ביצוע עבודות על גדות מפרץ אילת לפי תוכניות ושיטות, שייקבעו על ידי המטה העורפי של המבצע; 2. תוך כדי העבודה – חישול הגוף והרוח למשימות חלוציות וכיבושיות נוספות;  3. הפגנת הכוח החלוצי הגנוז בנח"ל והבלטתו; 4. הכרת הסביבה ולימוד תנאיה.

הנחלאים למדו להכיר את הסביבה היטב, ועל בשרם. שלוש פלוגות השתתפו בביצור אילת, במבצע שנמשך שבעה שבועות, בחום הכבד של אילת, בחודשים הקשים ביותר – יולי-אוגוסט. קשיי האספקה היו גדולים – יש לזכור, כי שדה-התעופה טרם היה קיים אז – מנות המים היו קצובות ומציאת צל היתה משימה בלתי אפשרית.

ושוב, כדאי להביא את דבריו של איש-המקצוע, קצין חיל-ההנדסה, שהיה האחראי לתוכניות העבודה. דבריו נאמרו בתום המבצע. "מחנה הנח"ל", כתב האיש, "הפיח רוח-של עבודה חלוצית בערבה ובפרט באילת. כדאי לציין, שרוח זו, אשר הנח"ל הביא עימו אילתה, שוררת באילת גם לאחר שהנח"ל עזב. אין ספק, היתה זו חוויה אישית וחינוכית חשובה לכל אחד ממשתתפי המבצע."

למרות חשאיותו של המיבצע, דלפו פרטיו אל הצפון הרחוק. במחצית אוגוסט כתב העיתון "דבר": "…אותה שעה חי הישוב בישראל את חייו ואת צרותיו הגדולות עם הקטנות – מי וכמה מתוכו ידעו, כי באילת שוכן נוער ועובד עבודה קשה? נערים ונערים בגיל 17, שקיבלו הכשרה במשקים כ'נוער חלוצי לוחם' ועתה הטילו על עצמם באהבה את 'מבצע ערבה' – לעשות מלאכה קשה ומייגעת בחומה של אילת, בלחם צר ומים לחץ, באוהלים וללא מצע תפנוקים, במחנה ללא צל. תענוגם האחד והיחיד – הרחיצה בים-סוף, במים הכחולים והצלולים."

מסדר הסיום אירח את הרמטכ"ל, שבדברי ברכתו הפליג בשבחם של הנחלאים. "מבצע זה", אמר בין השאר, "הינו עדות נאמנה לכך, שלא פסה החלוציות בנוער העברי ויש דרכים לשילובה האורגאני בתוך מבנה הצבא ותפקידיו. …צרכי הביטחון וההתיישבות גם יחד מחייבים את הפיכת דרך הנח"ל לנחלת רבים."

ואכן, הרבבות הרבות, שענדו במשך השנים את תג המגל והחרב הוכיחו כי הנח"ל הפך לנחלת רבים. אבל, עד אז עוד נכונו לו קשיים גדולים, מאבקים ציבוריים – והרבה עבודה קשה ואפורה, באימונים ובשדה.

Should we fail to keep our promise, we are pro-essay-writer.com giving a full refund of your expenses with no questions asked

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן