אדם מול הטנק

tankגדוד הנח"ל המוצנח, שעבר את הגבול בסביבות כרם שלום, אמור היה לתקוף מן האגף את חטיבת הרגלים המצרית מס' 11 ולטהר שלוש תעלות של 12 ק"מ כל אחת, על כל מה שבתוכן וביניהן.


וכך עלה הגדוד על החטיבה המצרית: טיבי במרכז, משמאלו פלוגתו של רן, מימינו בנדה ופלוגתו, כשיורם ("ייה") בראש פלוגתו משמשים חוד, והמסייעת של נחשון – מאסף. התוכנית היתה להגיע לאגף הדרומי של המתחם הקווי ולטהר את התעלות מצפון לדרום, עד צומת רפיח. אולם, 15 טנקים מצרים, שהתמקמו באגף הדרומי, חייבו המשך האיגוף, וכך עלה הגדוד אל המתחם מאחור, במרכז.

תוך כדי איגוף נלקחו הטנקים של הגדוד למשימה אחרת, וכך נשארו הפלוגות בלי נשק אנטי-טנקי, למעט בזוקות ישנות.


מיד עם תחילת ההסתערות נותקה פלוגת-החוד משאר הגדוד. זחל"מ המ"פ פרץ יחידי לתוך המתחם, נפגע ונשאר תקוע, כשכל אנשיו פגועים, לרבות ייה, המ"פ. שאר הזחל"מים נפגעו בזה אחר זה עוד מחוץ למתחם עצמו. טיבי, המג"ד, שניסה לפרוץ בעקבות ייה, נפגע ברגלו ונשאר לבדו בתוך המתחם. ככל שניסו שאר זחל"מי הגדוד להרחיב את אחיזתם במתחם, כן רבו הנפגעים, כשטנקים ותותחי נ"ט מצרים יורקים אש ללא הרף. לא היתה ברירה אלא לעזוב את הזחל"מים המטווחים ולעבור לקרבות פנים אל פנים בתוך התעלות כנגד מאות חיילים מצרים. בשעה 14:00 לערך, לאחר לחימה עיקשת, טוהר קטע תעלות של כק"מ וחצי ובמרכזו כונסו עשרות הנפגעים, כשטיבי מארגן אותם וד"ר אסא, פצוע בעינו, וד"ר מרקוביץ, עושים כמיטב יכולתם להגיש טיפול רפואי בשעות הארוכות של הכיתור והניתוק.


אבי קורן היה אחד מחיילי הנח"ל המוצנח, שהשתתפו בקרב על הצומת. על קטע אחד מהקרב סיפר: "נכנסנו לתוך המתחם והזחל"מ התחיל לדהור במהירות. חצינו מספר תעלות, כשאנחנו יורים אש חזקה מכל הכלים. מאחת התעלות ירו לכיוון הזחל"מ שלנו פצצת ררנ"ט. הייתה פגיעה בצד שמאל. מיד היו שלושה פצועים – מ"כ ושני חיילים. המ"מ, אני ועוד חייל קפצנו מהזחל"מ וניסינו להתקדם לתעלה, כדי לטהר אותה. השלכנו פנימה שני רימונים. מיד נפתחה לכיוון שלנו אש חזקה, נשכבנו וזרקנו עוד שני רימונים. המ"מ ניסה לקפוץ לתוך התעלה ונפגע בראש. הוא מת מיד. קפצנו אחריו והצלחנו לטהר את התעלה. אחר כך העלינו את הפצועים וההרוג על הזחל"מ, כששני חבר'ה מחפים עלינו".


כאשר התקשרו עם המ"פ, הם קיבלו פקודה לחזור לתחנת האיסוף, שם יטפלו בנפגעים. הנהג חזק ראשון אל הזחל"מ. המנוע עדיין פעל. הם סובבו את הזחל"מ ושעטו לאחור. תחנת איסוף הפצועים כבר זזה קדימה, ונמצאה בתוך המתחם עצמו. במקום נמצאו שלושה אמבולנסים, טנק-חילוץ, רופא, חובשים ורכב-קשר. דקות ספורות לאחר שהגיעו אל תחנת האיסוף היחידתית, החלה הפגזה כבדה. מרגמות 120 מ"מ ו81 מ"מ, מטווחות היטב, ריססו את השטח בצפיפות. הפצועים הורדו במהירות והועברו תחת מחסה. ניתנה פקודה להתפזר והאנשים מיהרו להתחפר בתוך החולות. ההפגזה נמשכה זמן רב.


אותה שעה הבחין מישהו בטנק מסורבל, שנע בכבדות על קו האופק. לרגע נעצר, ואחר כך שוב המשיך לנוע, כשהוא משלים מעין מעגל סביב תחנת האיסוף.

"זה מצרי!", שאג מישהו, "זה בטוח מצרי!"

הטנק נעצר. מפקדו הבחין, כנראה, בריכוזי הרכב של תחנת האיסוף. הכל קפאו בעמדותיהם. ואז, לאט-לאט, נראה קנהו של הטנק מסתובב לעבר המקום, ממנו צפו בו האנשים. ששת הצנחנים, שהגיעו קודם לכן בזחל"מ, התעשתו ראשונים.

"תפסתי את הבזוקה ורצתי לכיוון התעלה", נזכר אבי קורן, "תוך כדי ריצה צעקתי שיביאו לי את הפצצות. הסמל עם עוד חייל באו אחרי ויחד התבצרנו בתוך התעלה".

במהירות רבה הוטענה הפצצה. הטנק נראה מרחוק, עומד על קו האופק, ללא תנועה. אבי העלה אותו על הכוונת – וירה.

"התרוממנו כדי לראות את הפגיעה", סיפר, "עשן קל עלה מחלקו האחורי, אלא שלא ראינו להבות. כנראה שהייתה שם פגיעה קלה. הטנק עמד אז שם, ואני הייתי במרחק 200 מטר ממנו, טווח לגמרי לא אידיאלי לבזוקה".


ואז ביצע הטנק תפנית חדשה לעבר תחנת איסוף הנפגעים. האם הוא יפתח באש?

"הייתה מין תחושה לא טוב", סיפר אבי, "הסתכלתי על הבזוקה שלי ונזכרתי של'סטאלין' הזה יש תותח של 122 מ"מ ושריון חזית בעובי 220 מ"מ. נעשה לי לא טוב".

הטנק התחיל להתקדם. תחילה, באיטיות, קדימה – ואז החל להגביר את מהירותו. פגז נוסף נורה לעברו ופגע בחיבור התיבה והצריח. הטנק נעצר. פרצה צהלה כללית. אבל, מוקדמת מדי. שכן, משהתפזר העשן התברר, כי הטנק היה עדיין שלם. ולא רק שלם, אלא שהוא החל להתקדם לכיוון הנחלאים ממול.

"הוא זינק מן הדיונות והתחיל לזוז לעברנו", סיפר אבי, "הוא נראה כמו שור, שהפציעות רק הרגיזו אותו עוד יותר. באותה שעה היה במרחק של 250 מטר מאיתנו. בדיוק באותו רגע הגיע הזחל"מ של דובי".


דובי עם הררנ"ט שלו מיהר להתמקם בתוך התעלה, ליד אבי. השניים החליטו לתת ל'סטאלין' להתקרב מעט, כדי שהפגיעה תהיה מושלמת. הצנחנים הודו לאחר מכן, כי ההתרגשות הייתה עצומה. "ידענו", סיפרו, "שכאן צריך לעשות את המקסימום ולפעול בקור-רוח, כדי לצאת בחיים מן העניין".

מישהו העלה הצעה להתקדם לעבר הטנק ולהתקרב אליו יותר. כל המבטים הופנו לעבר הטנק השועט הישר לתוך ריכוז הפצועים.

מישהו פלט בעצבנות: "נו, דובי..."


דובי זקף את הררנ"ט שלו ובחן את הפצצה. הטנק היה במרחק של 60 מטר בלבד. דובי גהר על הכוונת. עכשיו הטנק כבר היה במרחק של 50 מטר.

"אם אני מפספס", הרהר דובי בחרדה, "לא אספיק אפילו לטעון פצצה נוספת..."

ואז ירה. ואז היתה התפוצצות. ואז, משזקפו דובי ואבי את ראשיהם מן החול, היה הטנק כולו אחוז להבה עצומה וענני עשן תימרו ממנו לגובה רב.


שלושה חודשים היה הטנק החרוך וכרות-הראש מוטל בין הדיונות הטובעניות. אנשי הנח"ל המוצנח התגאו: "זה ה'סטאלין' שלנו!"

והייתה להם, בעצם, סיבה טובה לגאווה. דובי ואבי קיבלו על מעשה זה את עיטור המופת.