הקרב על תל סאקי במלחמת יום כיפור

מלכודת בתל-סאקי

קישור אל: הנצחת הקרב ע"י גדוד 50  - 2017

במפקדת הגדוד קיצרו החיילים הדתיים בתפילה. סגן מנחם מיהר לישיבה אצל המ"פ. עשר דקות לאחר מכן קרא לארבעה חיילים – רונן, אביטחף לייזי ושייקה – לעלות עם כל ציודם על הנגמ"ש ולנוע לעבר תל-סאקי. המשימה, שהוטלה עליהם, היתה לתגבר את לוחמי המוצב, לצפות על מהלכי הסורים ולדווח לאחור. הכוח הגיע לתל בשעה 12 בצהריים בשני זחל"מים, הצטרף ללוחמיו וסגן מנחם קיבל את הפיקוד על הכוח המשולב. קודם לכן, בשעה 10.30, הגיעה הידיעה, כי הוחלט על פינוי האחזרים מרמת הגולן. הסמג"ד, רב סרן מנחם, יצא לתגבר את התצפית בתל-פארס. המג"ד היה יורם י., "ייה" בכינויו, אשר קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר שהמג"ד, סא"ל יעקב ב, נפצע ימים אחדים קודם לכן בתרגיל צניחה ושבר את רגלו.

בשעה 13.50 החלה הרעשת הארטילריה הסורית לאורך כל גזרת רמת הגולן, ובמקביל תקף חיל האוויר הסורי מפקדות ומתקנים צבאיים ברמה וכן במוצב החרמון. זמן קצר קודם לכן פתחו שלוש דיביזיות חי"ר סוריות במתקפה לפריצת קו רמת הגולן, ובו בזמן תקפו יחידות קומאנדו סוריות את מוצב החרמון. אל מול המתקפה הסורית עמדו חיילי גדוד הנח"ל המוצנח, חיילי חטיבת "גולני", שתי חטיבות הטנקים – חטיבת "ברק" וחטיבה 7 – וכן 11 סוללות ארטילריה.

יומנו האישי של אחד מלוחמי תל-סאקי, לייזי אגסי, מיטיב לתאר את אשר התרחש שם באותן שעות. וכך הוא כותב: "השעה היתה 13.50. בבת אחת החלו מאות תותחי הסורים בהפגזה רצחנית. רמת מגשימים ותל-סאקי, שבו הייתי באותה שעה, היו מטווחים היטב. מאות פגזים נפל לידנו כבר במטח הראשון. רוני, מנחם, שייע, אביטל ואלי הנהג, שהיו ליד הבונקר האחורי, קפצתי אליו. המרחק בין שניהם הוא כ-20 מטר. "הייתה זו לי טבילת האש הראשונה. הרגשתי את עצמי חסר אונים לנוכח הפגזים, שירדו סביבי, והתפללתי שהפגזים לא יפלו עלי. בעצם היה מספיק רק פגז אחד, הבונקר רעד עם כל פגז שהתפוצץ ואני הצטנפתי בפינה. פחדתי. "לאט לאט התרגלתי לזה והפחד שכך קמעא. לאחר המטח הראשון, שנמשך חצי שעה בערך, השתררה הפוגה. מנחם בא אלי בריצה, דואג לשלומי. לאחר מכן הוא עלה לנגמ"ש והחנה אותו קרוב לבונקר, כדי שיהיה חשוף-מה-שפחות לפגיעת הפגזים. "בינתיים חגו באוויר מספר מטוסים. מטוס אחד נדלק באוויר וטייסו נראה צונח שני ק"מ מאיתנו. שמחנו, היינו בטוחים שזה מטוס סורי. אבל, מאוחר יותר, כשראינו מטוסים באוויר וטילים דולקים אחריהם, הבנו שמצבו של חיל האוויר שלנו לא-הכי-נעים. מנחם רצה לקפוץ עם הנגמ"ש להביא את הטייס שצנח. אבל אז החלה הפגזה נוספת והוא נטש את הרעיון. הפגזה זו, כקודמתה, היתה צפופה מאוד, ואי אפשר היה להרים את האף, כך לא יכולנו לדווח על היציאות ומיקומן. עקב ההפגזות נפגע הנגמ"ש ויצא מכלל שימוש. גם הבזוקה נפגעה. רסיס פגע ועיקם אותה. ההפגזה נמשכה ארבע שעות בערך. בשעה 17.45 פסקה האש. יצאנו החוצה וראינו לפנינו שלושה טנקים ישראלים, שהתמקמו ליד ציר המערכת, וירו במטרות שמעבר לוואדי הרוקאד. בקשר שמעו על חדירות רציניות שלהסורים. מאסות אדירות של שריון וחי"ר מצוייד בטילי נ"ט".

קודם לכן, בשעה 16.00, זיהה סגן מנחם כ-60 טנקי אוייב באיזור רפיד. בינתיים ,החל הערב יורד על רמת הגולן. ידוע היה על פריצת כוחות סוריים לגזרה הדרומית, אך היקף כוחותיהם עדיין לא נודע באותה שעה. לפנות ערב ניתנה פקודה לסגת מחלק מהמוצבים של דרום רמת הוגלן. שאר המוצבים לא התפנו, מכיוון שהיו בהם פצועים, או שכוחות השריון והחרמ"ש לא הצליחו לחבור אליהם. באיזור תל-סאקי היה כוח טנקים מחטיבה 7 תחת פיקוד חטיבת "ברק" ותפקידם היה לנוע לדרום הרמה. תוך כדי תנועתו של סרן דני דרומה, הוא הגיע לאיזור תל-סאקי וניסה לעלות ולעזור לכוחות ששהו שם. אולם, בדרכו, לפני שהגיע לאיזור התל, נתקל דני בשדרת טנקים סוריים, שחדרה לאזורנו. ההיתקלות הייתה מטווח קרוב, במהלכה איבד דני שלושה טנקים. עם שאר הכוח נע דני עד שהגיע לתל-סאקי.

יומנו של לייזי: "החדירות של הסורים היו בין שני המוצבים. עיקר התקפותיהם רוכז על המוצב הצפוני לנו, שהיה מאוייש על ידי חבר'ה מהפלוגה שלי. מצבם של אנשי המוצב נשמע ברשת הקשר גרוע למדי. הם זעקו לעזרה, אך זו בוששה לבוא. בשעה 18.00 הגיעו שלושה הטנקים לתל-סאקי. אנשיהם סיפרו לנו, שהם שרידים של פלוגות, שעלו על מארבי חי"ר סוריים, שהיו פזורים בשטח לעשרות. הם סיפרו, שחלק גדול מהטנקים שלנו הושמד. דברים אלה הורידו לנו את המוראל. התארגנו לשמירת לילה, כשהטנקים מתמקמים סביבנו ואנחנו בתווך." 139B

נצורי תל סאקי והמוצבים הנצורים שידרו קריאות לעזרה לשריון שחילצם ממיצר

בשעה 23.55 זיהו לוחמי התל שיירה ארוכה של נגמ"שים סוריים, שנמצאו על הכביש מתחת למוצב. מיד התארגנו הטנקים על התל ופגעו בשיירה הסורית. זו נעצרה ולא המשיכה בתנועתה אל עבר רמת מגשימים. חיילי אותה שיירה התארגנו למארבים על הדרך, פגעו בכל רכב, שנע על הכביש, ויצרו איום על התל, אליו טרם העזו לגשת. בעקבות ההתקלויות בכוחות האוייב על ציר המערכת, בכיוון רמת מגשימים, נשלח נגמ"ש בפיקודו של בני חנני להציב מארב בזוקות בכניסה למשק. המארב פגע בנגמ"ש סורי, שנע על הציר. לאחר ההיתקלות נשלח לחסימה ברמת מגשימים נגמ"ש שני, כדי לתגבר את המארב. בשעה 4 לפנות בוקר פונו האזרחים האחרונים מרמת מגשימים. במקביל, קיבל סרן דני, ששהה, כאמור, על התל, הוראה לנוע על הציר ולטהר אותו מרכב אוייב. כבר בירידתו מהתל נפגעו טנקים שלו ממארב סורי, שהוצב במקום. חלק מהחיילים נפגעו ונהרגו. שאר החיילים התפזרו. חלקם חזרו לבונקרים שעל התל. אחרים ניסו לנוע לכיוון כוחותינו ונפלו מאוחר יותר בשבי הסורי. בעקבות זאת הורה ייה לשני הנגמ"שים, היו במארב ברמת מגשימים, לנוע בכל המהירותף לעלות על תל-סאקי ולפנות את התצפית ואת שאר חיילי השריון, שכליהם נפגעו באיזור, ואשר היו בבונקרים על התל. השעה הייתה 5.45 בבוקר. הנגמ"ש על בני חנני הגיע עד למרחק של כ-70 מטר מהתל, שם נפגע באש מארב סורי ונעצר. הנגמ"ש השני, בפיקודו של אריאל ("פיץ"), שנע בעקבותיו, התנגש בו מאחור משום שנהגו סגר את מדפי הנהג ולא ראה את דרכו. החיילים קפצו משני הנגמ"שים ונפגעו מיד באש אוייב. מכוח החילוץ הזה נותרו בחיים שני חיילים בלבד: פארג'ון ובן ארי. פארג'ון היה פצוע קשה, בן ארי פצוע קל. הם ניסו לחלץ את עצמם בזחילה, וכפעם בפעם, כאשר חיילים סוריים עברו בקרבתם, הם השימו פני מתים.

יומנו של לייזי: "התארגנו ללחימה. אביטל ורוני לקחו את המא"ג ופנו לאחד הסלעים. שייע לקח את המקלע הפלוגתי. מנחם עלה על עמדת הנגמ"ש לעמדת מק"כ. אני עם המקלעון תפסתי עמדה בין הסלעים. התחלנו לירות לעבר סורים. מנחם פגע במשאיות סוריות מלאות חיילים והעלה אותן באש. תוך כדי כך רצתי מעמדה מאולתרת אחת לשנייה והבאתי להם ארגזי תחמושת מהנגמ"ש. כוח האש, שנורה אלינו, היה עצום. ברד פגזים, אש נק"ל, פגזי 'אר.פי.ג'י' וטילים. חיילי החי"ר הסורי ניסו לעלות על התל ונסוגו. החזקנו מעמד, חמישה חיילים, כנגד הכוח הסורי הענק. עצרנו בעדם מלהתקדם בציר המרכזי לכיוון רמת מגשימים. כנראה, שהם חשבו, כי על התל מרוכז כוח עצום. אינני רואה סיבה אחרת לעובדה, שהם לא עקפו אותנו, או שלחו טנקים למעלה. לוא היה טנק סורי עולה למעלה, לא היינו יכולים לעצור בעדו. נשק הנ"ט היחידי שהיה לנו – הבזוקה, יצאה מכלל שימוש ולא היתה כל אפשרות להשתמש בה. הסורים פרסו מספר טנקים מסביב לתל ואלה הפגיזו אותנו ללא לניסיון להתקדם. "עמדת המק"כ עם מנחם, שהיתה על הנגמ"ש, בלטה על פני השטח והייתה מטווחת היטב על ידי הסורים. מנחם נפגע בברכו. אביטל ואני גררנו אותו והורדנו אותו מהנגמ"ש. לעמדת המק"כ עלה רוני. אביטל חבש את מנחם. אני ניסיתי לסגור את המדפים הקדמיים בנגמ"ש, כדי להקטין את סיכויי הפגיעה ברוני. רוני דיווח לנו, שהוא רואה נגמ"ש שלנו, המנסה להגיע אלינו. זה היה הנגמ"ש של סגן איציק כנען. הוא ידע מה שקרה לשני הנגמ"שים, של פיץ וחנני, ולא נסע דרך הכביש. איציק ניסה להגיע אלינו מסביב. גם הוא נתקל במארב סורי, שפגע בנגמ"ש. החבר'ה נאלצו לסגת ברגל, כל אחד בדרכו, ולתפוס מחסה מאש הסורים, שנורתה עליהם. אוצ'י ועמירה הצליחו להגיע לבונקר שלנו. "רוני נפגע משני כדורים – אחד במצח ואחד בחזה. אביטל ואני הורדנו אותו. ראינו שהוא חי, אבל איבד את הכרתו. לא יכולנו לעזור לו במאומה, רק חבשנו את פצעיו וניסינו למנוע איבוד דם מיותר. השכבנו אותו בפרוזדור שבבונקר. עליתי לעמדת המק"כ. פחדתי פחד מוות. הסורים ירו כל הזמן לעמדת המקלע ושמעתי את הכדורים שורקים סביבי וכן את קולות פגיעתם בדפנות הנגמ"ש. אבל, לא הייתה ברירה. ניסית להתעלם מהפחד ולהתרכז אך ורק במטרות. מנחם טיפס, קודם לכן, בעזרתי, תוך גרירת רגלו, וכיוון אותי למטרות. ניסיתי לפגוע במארב, שפגע בנגמ"ש של איציק, אולם המארב היה בשטח מת לגבי, מאחורי תלולית, כך שלא הועלתי רבות.

כל אותו זמן ביקש מנחם במכשיר הקשר, שהיה עדיין שלם, סיוע ארטילרי עלינו, שיבריחו את הסורים, וכן מטוסים, שיטפל ובשריון הסורי. התשובה שקיבלנו היתה, שהבקשה הועברה הלאה. אינני מאשים, אני מבין, אבל זה עיצבן אותי. "המשכתי לירות מהמקום עד שנגמרה לי כל התחמושת. ואז יריתי את שארית התחמושת של המקלע הפלוגתי והמא"ג, עד שאזלה לגמרי. נשארתי בלי אף כדור אחד. עזבתי את עמדת המק"כ. מנחם פקד לסגת ברגל. הורדתי מעלי את אפודת המגן ושמתי את מכשיר הקשר על גבי. התחלנו לנוע, כשאני תומך במנחם. אולם, כעבור זמן קצר נאלצנו לוותר על הרעיון. רוני שכב בלי הכרה; השריון הסורי, שראה כי אנו חדלים לירות, התקדם וניתק את דרך נסיגתו. בלית ברירה חזרנו לתוך הבונקר כשאנו מקווים, שהסורים ימהרו קדימה וישאירו אותנו לנפשנו. מנחם העמיד ליד כל פתח חייל עם 'עוזי'. שייע, אוצ'י ואביטל נעמדו ליד הפתחים, מנחם ואני באמצע. "בעזרת מכשיר הקשר נפרד מנחם בשמנו מהגדוד. 'זה הסוף', אמר, 'מסרו ד"ש לכל החבר'ה, יותר לא נתראה'. אותנו הוא עודד ואמר, שעוד נצא לחאפלה בתל אביב. מנחם הוציא את מחזור התפילה ליום הכיפורים וקרא פרק מתוכו. איני זוכר איזה. אני זוכר, שכולם ענו אמן. גם אני הוצאת את הסידור שלי והתפללתי שחרית. אמרתי לעצמי כי זהו היום הראשון בחיי שאני נאלץ לוותר על הנחת תפילין. התפללתי שעוד אזכה להניח תפילין. התפילה עודדה אותי. "חלפה חצי שעה, שנראתה לי ארוכה מאוד. התחלתי להאמין, שהסורים החליטו לוותר עלינו בשלב זה. מחשבותי נקטעו על ידי צעקות בערבית מצד ימין, שלוו מיד במטח כדורים מהפתח לתוך הבונקר. רצנו אינסטינקטיבית לפתח השני, במטרה לבוא אל הסורים, מאחור, להשליך עליהם רימונים, להרוג מהם כמה שיותר. התוכנית הזו הופרעה. הסורים הגיעו גם לפתח השני, משם הם ירו צרורות פנימה. מבלי לחשוב, רצנו לעבר החדר עצמו, שהיה כעין מובלעת, המגינה מפני כדורים הנורים מצדדים. אחדים מהחיילים נפגו ונהרגו, אחרים נפצעו. אני, ברוך ה', נשארתי בשלב זה ללא כל פגע.

139A

פצועים מקבלים טיפול רפואי בשדה

"רימון נזרק פנימה. נדמה לי, שהשעה היתה 10.30 בבוקר. הרימון פגע בחזהו של מנחם. הוא הספיק להסתובב וחלק גדול מהרסיסים פגע באחוריו. אני והשאר חטפנו רסיסים גם. אנחות וזעקות מילאו את חלל הבונקר. חלפו דקות אחדות. לפתע נשמעה התפוצצות עצומה. כולנו התמוטטתנו ונפלנו אחד על השני. היה זה פגז 'אר.פי.ג'י', שפגע בתקרת הפרוזדור. חטפתי מכה חזקה בצד הפרצוף ובבטן. חשבתי, שמחצית פרצופי עפה. "ההרגשה הייתה מחורבנת. עשן חדר לריאות. חשבתי שאני גוסס. כאבים איומים פילחו את בטני וחזי. דם שתת מכל גופי. הרמתי בפחד את ידי, כדי לראות מה נשאר לי מהפרצוף ומהראש. בתחילה נגעתי ליד הפה. הרגשתי בדם. המשכתי לבדוק. לשמחתי, גיליתי, שהפרצוף שלם, אך נפגע ממספר רסיסים. הרגשתי על הלשון גוף מוזר. ירקתי לכף ידי. היו אלה שן ורסיס. רסיס חדר לי מתחת לשפה התחתונה ונעצר בשן לאחר שעקר אותה. "תפסתי שאני חי. התרוממתי קמעא, ניסיתי לשפר את ישיבתי. שכבתי על חברים אחרים והכאבתי להם. לידי ראיתי שתי גופות של חבר'ה מהשריון, שלא הכרתי. המראה היה מזעזע. שאר החבר'ה תפסו לאט, שגם הם עוד בחיים וניסו לשפר את ישיבתם. אז הוכנס פנימה עוד רימון, שמילא אותנו ברסיסים נוספים. "כל אותה עת נשמעו צעקות ואנחות. החלטתי לא לצעוק ולא לפתוח את הפה. נפרדתי מהעולם. נפרדתי מאימי היקרה. כל הזמן חשבתי איזו מסכנה היא תהיה. בוודאי היא תשבר לגמרי. נפרדתי מהגרעין הנהדר שלי, משאר החבר'ה. "צעקות ש'מישהו ייצא להכנע!' קטעו את מחשבותי. שריונאי אחד יצא עם ידיים מורמות וגופיה לבנות. הוא רק יצא ומיד שמענו צרור. הם הרגו אותו במקום ולקחו את גופתו. או, אולי, רק פצעו אותו והוא נלקח בשבי. לא יודע. (אחר כך התברר שנשבה). אכזרי, אולי, לומר זאת, אך הפגיעה בו הצילה את חיינו. הסורים חשבו, כנראה שהוא האחרון שנשאר בחיים, כך שהם לא המשיכו לירות עלינו וגם לא ניסו להכנס. "הדממה עטפה אותנו. הסורים הסתובבו מסביב לתל. אבל בחושבם אותנו למתים, הניחו לנו. נשארנו בבונקר עשרה חיילים חיים. כולם פצועים, עם מעט מאוד מים וללא מזון. איש איש וכאביו שלו. אולם, כל אחד שמר על השקט מפחד הסורים. איש לא גנח, איש לא נאנח. לאט לאט התרגלנו למצב החדש ודיברנו בשקט אחד עם השני. ישבתי ליד מנחם ושוחחתי איתו קצת. אביטל נתגלה בכל גדולתו. הוא ניגש מאחד לשני ועזר. לזה הזיז את הרגל ולזה את היד. אותי הוא עודד במילים. את חצי הג'ריקן, שהיה לנו, חילק בין כולנו, ומדי כמה שעות נתן לגימה לכל אחד. "אני עצמי ניסיתי לעודד את החבר'ה ואמרתי להם בצחוק: 'אני לא יודע מדוע אני בחיים, בסך הכל רציתי לקבל צל"ש...' מנחם ואני דיברנו על החאפלה שנרביץ אחרי שהכל יגמר. הייתי משוכנע עתה, שצה"ל יצליח להדוף את הסורים. ידעתי שהמצב לא יימשך זמן רב. צה"ל יגייס את המילואים ויהדוף את הסורים. אבל, חששתי כל הזמן שמא חיילים סורים ייכנסו לבונקר, וגילו שאנחנו חיים ויהרגו אותנו כמו כלבים. "הזמן חלף לאט. החבר'ה ניסו להרדם, כדי להעביר את הזמן. חלק איבדו את ההכרה. בגלל כאבי לא הצלחתי להרדם. הכאבים היו בחזה ובבטן ובקושי נשמתי. ישבתי כפוף, כדי שאצליח לנשום כמה שיותר אוויר. "מחשבותי נסובו על הבית, החבר'ה, הגרעין. חשבתי על השעות היפות, שהיו לי בחיי. רק אז הירגשתי מה זה שמש, מה זה נוף, מה זה לדבר עם בני אדם, לראות בני אדם. הרגשתי את הערך של כל דקה בחיים. עודדתי את עצמי ואמרתי, שהכל יסתיים בטוב – צה"ל יחלץ אותנו, אני אשכב בבית חולים וכל החבר'ה יבואו לבקר אותי. "דאגתי גם לשאר החבר'ה. ידעתי כל הזמן, שמצבם בכי רע. רוני בר היה הרוג. שייע חזר להכרתו. הרימונים החרישו אותו והוא צעק: 'מים! מים!' בקול חזק מאוד, עקב החרשות. לכן, גם לא שמע שענינו לו, שאין מים. פחדנו, שהסורים ישמעו את צעקתו. הייתי הכי קרוב אליו. גררתי את עצמי אליו, ולאחר מאמצים מרובים הצלחתי להגיע. שמתי ידי על פיו. היתה זו יד ימין, שנפגעה מרסיסים. שייע לא תפש את העניין. הוא אחז בידי ומשך אותה. נשכתי את שפתי והחנקתי את הצעקה, שעמדה לפרוץ מפי. הוא הסב לי כאבי תופת. לאחר מספר דקות של עצבנות, שהיו לנו עם כל צעקה של שייע, הציע מישהו לכתוב לו על פתק, שאין מים ושישתוק, כי יש סורים בסביבה. ובאמת, העסק הזה עזר."

שעות הניתוק התארכו מאוד. אולם, כשמפקדת הגדוד כבר נואשו מלמצוא את לוחמי תל-סאקי בחיים, התעוררה הרשת וקולו של אחד החיילים נשמע: "כאן 'גפרור', כולם פצועים והרוגים, המצב חמור מאוד, חייבים חילוץ מידי!". הלילה, שבין יום א' לבין יום ב' (8-7 באוקטובר) עבר על חיילי תל-סאקי בין ייאוש לתקווה, כשמדי פעם נשמע ברשת קולו של המג"ד, מעודד ומבטיח חילוץ, שיגיע במהרה לתל. בבונקר היה, כאמור, מחסור במים ובמזון. לייזי, ביומנו: "בשעה 24.00 אמר מנחם לאחד השריונאים, סג"מ, שנפצע קל והיה מסוגל ללכת, שייצא לעבר הטנק, שנשאר על התל עקב קלקול, ויביא מים. הסג"מ פחד וסירב ללכת רק לאחר שמנחם איים עליו ואמר לו, שאם הוא לא ייצא, ייצאו מנחם ואני, למרות פציעתנו ושהעסק עוד ירבץ על מצפונו – רק אז הוא ניאות ללכת יחד עם אביטל. הם יצאו – וחזרו עם רבע ג'ריקן. אביטל סיפר לנו, שהם התקשרו במכשיר הקשר למפקדה ושם מסרו, שעלינו להחזיק מעמד ושצה"ל נערך להתקפת נגד ביום שני בבוקר. הם גם הביאו איתם מנת קרב אחת, אולם איש לא היה מסוגל לאכול." במשך הלילה לא ניסו הסורים לפרוץ לתוך הבונקר. מנחם ואביטל לקחו שני רימונים, אחד בכל יד, הוציאו את הנצרות והיו מוכנים להשליכם על כל חייל סורי, שינסה להכנס לבונקר. היומן: "קיווינו, שעד ליום שני ב-8 בבוקר צה"ל כבר יגיע אלינו ויחלץ אותנו. קיווינו, שהסורים יהיו עסוקים בנסיגה ולא יתפנו אלינו. הגיע יום שני בבוקר. בשעה 6 לערך שמענו תנועה של טנקים, שנעו לכיוון ההפוך מהכיוון, שבו נעו עד עכשיו. הבנו, שהסורים מתחילים לסגת. כמעט התפוצצנו מרוב שמחה. כל כמה דקות ביקשנו מהשריונאים שלנו, שיטו אוזן ויזהו את הטנקים לפני הרעש. בכל פעם שהם ענו, כי אלה טנקים סוריים, התאכזבנו. השעה כבר 8 בבוקר ואין זכר לצה"ל. "הצמא הציק לנו. פתחנו את קופסאות מנת הקרב והתחלנו לשתות מכל קופסה את הרוטב: רוטב בשר, רוטב תירס, ועוד כמה דברים מבחילים. מצבי הלך והחמיר. הרגשתי צורך דחוף להשתין. לא יכולתי לקום וללכת לפתח. לקחת מימייה והטלתי בה את מימי, בישיבה, לאחר מאמץ עצום. "בשעה 12 בצהריים כמעט פרחה נשמתנו. הפגזה כבדה ידרה עלינו מסביב, והתברר כי אלו היו כוחותניו. שמחנו. חשבנו, שהם קרובים. אולם, הפגזה זו הביאה לבונקר את הסורים. הם נכנסו ותפסו מחסה. שם גילו את גופת אחד הההרוגים. היה להם חשד, שבבונקר ישנם עוד כמה אנשים. הם ירו צרורות לתוך הבונקר. שמענו אותם מתווכחים: 'מית-לא-מית' – אם אנחנו בפנים במתים או לא. עצרנו את נשימתנו. עמדנו עם 'עוזים' דרוכים ורימונים בלי נצרות, כשבליבנו ההחלטה, שאם הם נכנסים פנימה, אנחנו זורקים רימונים ומתים יחד איתם. מהניסיון המר של חברינו ידענו, שאין טעם להכנע.

135B

שיח לוחמים בזמן הפוגה

"ובכן, בפתח עומדים חיילים סורים, הנמצאים בנסיגה והם דנים ביניהם אם אנחנו מתים או לא. אנחנו בפנים, יושבים ורואים את צילם, לא מוציאים הגה, 'עוזים' דרוכים ורימונים בלי נצרות בידינו. הזיעה ניגרת ממצחנו. היינו חייבים לשמור על קור רוח. פניתי בתפילה כלפי שמים: עד עכשיו יצאנו בניסים גדולים ואנו חיים. לא נהרגנו בהפגזה הנוראה, שירדה עלינו. נשארנו בחיים למרות הפגז ושני הרימונים, שחדרו לבונקר. דווקא עכשיו, כשצה"ל קרב ובא והודף את הסורים, דווקא עכשיו, אחרי כל הסבל שעברנו, נגזר עלינו למות? בשמיים שמעו את תפילתי. אחד הסורים אמר 'רסס' – כנראה שהתכוון לרימון רסס ושנייה אחרי זה ראיתי משהו נזרק פנימה. היתה התפוצצות עצומה. התמלאנו ברסיסים. האוויר בבונקר היה מחניק. לא הוצאנו הגה מהפה. לאחר מכן שמענו אחד מהם אומר: 'חאלס, מית' – והם הסתלקו. "נשמנו לרווחה. תקוותינו לחיים ניעורו מחדש. הרשנו לעצמנו לדבר בקול. קיווינו, שהגדוד לא שכח להודיע לכוחות הראשונים של צה"ל, שלא ייכנס לטהר את הבונקר, אלא יבדקו אם אנו בפנים. בשעה 13.00 חזר הסיפור הוקדם – כמעט במדוייק. שמענו קולות בערבית וחיילים סורים עמדו בפתח. שוב חטפנו רסיסים. זה אולי מוגזם לומר, אבל הפכנו אדישים לרסיסים. מספר רימונים נתקעו בגופות חברנו. אלה חסמו את רוב הרסיסים. הושטתי את ידי והרגשתי משהו. אני חושב, שזה היה מוח. "הסורים הסתלקו ושוב נשמנו לרווחה. אבל, הפחד לא סר. מבחוץ נשמעו קולות מלחמה. הבנו, שהקרב מתחולל ממש לידנו ועוד מעט ניפגש עם כוחות צה"ל. קולות המלחמה קרבו ובאו. השריונאים אמרו לנו, שהם מזהים קולות של טנקים ישראליים. לפתע שמענו קולות ירייה מבחוץ. לא ידענו מה קורה. אך מיד שמענו צעקות בעברית: 'טנקיסטים, יש שם מישהו חי?' "קשה לתאר במלים את אשר התחולל באותה שעה בבונקר. בליבי. בליבנו. היו כאלה, שצעקו צעקות גיל ושמחה. אני לא יכולתי לצעוק. דמעות זלגו מעיני וחנקו את גרוני". יש להזכיר, כי ארבעה מחייל הכוח של איציק כנען, ששהה בבונקר המזרחי שעל התל (אלה אנשי כוח החילוץ השני), החליטו בשלב מסויים לנסות ולחץ את עצמם. הם השמידו מפות קוד ומסמכים שונים והתכוננו לדרך אשר לפניהם. מאחר שאיציק נפצע עוד קודם לכן ותנועתו היתה מוגבלת, החליטו הלוחמים להתפצל לשני זוגות: מאיר ואבי, שיכולים לנוע מהר יותר; כנען ומדמוני, שינועו לאט יותר.

הארבעה עשו דרכם בין חיילים סורים לכיוון כוחותינו. מאוחר יותר איבדו מאיר ואבי איש את רעהו, אך פרידתם לא הייתה ארוכה. עם אור ראשון, ביום שני, פגשו השניים בכוח שריון ישראל ופונו. בינתיים המשיכו מדמוני וכנען בדרכם לאט לאט לכיוון כוחותינו. גם הם נאספו מאוחר יותר על ידי כו חשריון והועברו לבית חולים. חילוצם של אנשי תל-סאקי התאפשר לאחר שכוחות המילואים כבר היו ברמה. בצהרי יום שני הגיעה חטיבת טנקים לאיזור תל-סאקי. עם כוחות השריון הגיע גם מג"ד הח"ל המוצנח, ייה, ומספר זחל"מים, שנועדו לפינוי הלוחמים מתל-סאקי. במקביל, ביקש המג"ד להכין שני מסוקים לפינוי מהיר של הפצועים, הנמצאים בתל. למרות הפגזה סורית כבדה, עלו הזחל"מים עם המג"ד אל תל-סאקי בשלושה כוחות משנה. גלעד עלה לבונקרים. הוא קיבל הנחייה להיכנס בזהירות לבונקרים, שכן ייתכן וישנם שם סורים, אבל לא לירות פנימה לפני שיברר אם נמצאים בבונקר חיילים ישראלים. והם, אכן, היו שם. לחימה עיקשת עוד קודם למלכודת ולחילוץ בתל-סאקי, ביום הכיפורים, בשעה 19.00, הוחל בפינוי התצפיות והמוצבים. יומן המבצעים של הגדוד מדווח: "מאת מנחם. אננס ואפרסק לקפל לאורן. מוצב ב' לקפל לאל-על." הטנקים הסורים, שחדרו ליד מוצב א', התפצלו לשלוה ראשים: דרום – רמת מגשימים ואל-על; מרכז – חושנייה; צפון – כיוון קונייטרה. המג"ד ייה קיבל דיווח שוטף על המצב והעבירו הלאה למפקדה. יוסי דיווח מ-א', כי השריון הסורי ממשיך לזרום ללא הרף מערבה, כשעל תעלת נ"ט כבר פרושים שלושה גשרים. בשעות הערב פגעו אנשי א' במקלעים ובמרגמות 52 ו-81, בשיירת השריון הסורית. כשמגיעים טנקים שלנו, מרים יוסי פגזי תאורה, והשריונאים פוגעים בטנקי אוייב. נחסמה תנועת הטנקים מערבה והם פונים דרומה. כ-50 טנקים סורים הושמדו, אך הלחץ על המוצב הלך וגבר. יומן המבצעים: "20.05 מאת א': אנקים וכוח חי"ר מזוחלם עולה מדרום ומצפון." סיפר יוסי: "טנק ראשון נכנס למעוז ועלה על עמדת המרגמה. אמרתי לראיה לעלות ולדפוק פצצה. הטווחהיה 10-15 מטר. אריה ירה והפצצה גירדה את הצבע של הצריח. הצוות קפץ ואני דפקתי ב'קלצ''. הכנסתי פצצה נוספת לעכבר הטנק השני. אריה לחץ על ההדק. עקר. החלפתי פצצה, אריה ירה ופגע. הצוות רץ החוצה לעבר הצפוני של המעוז. רצתי בתעלה ומטווח של 7 מטר פגעתי בשלושה אנשי צוות". עתה יש צורך לטהר את המעוז מחיילים סורים, שחדרו אליו. הדבר נעשה. בשעה 1 לאחר חצות, מוצאי יום הכיפורים, מזהה יוסי שיירה סורית נוספת: כ-150 טנקים, נגמ"שים, תותחים. בכל הגזרה נמשכות ההפגזות והחדירות של השריון הסורי. אל המוצב השכן מגיע טנק למרחק של כמאה מטר ומשותק על ידי טנקים שלנו. על א' מורידים ארטילריה שלנו, כדי להקל מהלחץ הכבר של השריון והחי"ר הסורי. במפקדה באל על יושב ייה המג"ד ושוקל את המצב. הוא סיפר: "הסורים נמצאו כחמישה ק"מ מאל-על. יש לפנות מיד את כל אנשי הגדוד לכיוון עין-גב. אני יוצא מהבונקר בפעם הראשונה, תופס את הרס"ר ומודיע לו, שתוך חמש דקת אף אחד לא נשאר באל-על. לעלות על כל כלי הרכב ולהסתלק. פקודה דומה ניתנה לגלעד בנח"ל גולן. תחושה מזופתת לראות את כולם עוזבים בבהלה את על-אל. "הרס"ר אמר לי: 'אתה בא? אני משאיר כאן את ה'כרמל', כדי שיהיה לך רכב להסתלק'. "אמרתי לו: 'קח גם את ה'כרמל'. אני לא אסתלק מפה'. "והוא השיב: 'טוקמק, תיזהר!'

140

תמרות עשן בעיצומם של הקרבות

המצב: תל-סאקי נצור וכתוש. א' מנהל קרב קשה עם חי"ר, טנקים ושריוניות, שהגיעו עד לטווח של 40 מטר מהמוצב. ניתנת הוראת פינוי למי שיכול להתפנות. חיילי המוצב השכן מתפנים על פלוגת הטנקים לפילון. חיילי שאר המוצבים מתפנים למפקדת הפלוגה. ההפגזה אינה מאפשרת פינוי בתל-ארס. בשעה 14.00 הבחינו בתל-פארס בשלושה הליקופטרים סורים חגים מעל המוצב. סיפר אחד החיילים: "מיד עם הפסקת ההנחתה הופיעו הליקופטרים סורים וריססו את פתחי הבונקר. הליקופטר אחד הופל על ידי קצין מרפיד ואחד נפגע על ידי הסמג"ד במרגמה 52 בכינון ישיר. מיד לאחר מכן יצאנו אנו והתחלנו לסגת לכיוון מערב. באמצע הריצה מהתל שמענו את הסורים עושים לב"ב בבונקרים שלנו. מסתבר, שההליקופטרים הורידו את החיילים לפני שעלו עלינו." במפקדה ברפיד התרכזו כ-150 לוחמים מהתצפיות ומהמוצבים בכוונה לסגת לכיוון הכנרת. עם ערב יצאו כולם מערבה – 15-20 לוחמים על כל טנק. כשנתקלו הטנקים נאלצו להתפנות ללחימה, הוביל הסמג"ד מנחם את כולם ברגל, במשך 12 שעות, לכנרת. מנחם – העיד לימים שבתאי הרס"ר – הציל 150 איש ממוות. יום ראשון. יוסי גור ואנשיו ב-א'. יומן המבצעים: 12.50: טנקים חדרו לתוך המוצב. מבקש עזרה מיידית. חלקנו פגוע, חלקנו נפגע נשקם. יש פצועים מחוץ לבונקרים. לא יכול להכניס אותם פנימה. 13.05: לא מקבל ארטילריה, המצב אבוד. 13.06: ארטילריה בסדר, אפשר להמשיך. 13.25: להפסיק ארטילריה על המוצב. לחכות לפקודה להמשיך. מתי יקפלו אותנו? מתחיל מאבק לחילוץ א'. מתקשרים למח"ט טנקים ומבקשים לקבל כמה טנקים, כדי להתחבר איתם בחסות החשיכה דרך ציר המערכת עד למוצב ולחץ את האנשים. התשובה שלילית. פונים גבוה יותר. אין אישור לתוכנית הזאת. האלטרנטיבה שנותרה: להסתנן מן המוצב רגלית. ייה פונה לגור: "התכונן ליציאה רגלית. הסתירו את הגוסס, קחו את שני הפצועים האחרים אתכם והתגנבו דרך הכוחות הסורים עד לערוץ הרוקאד". גור: "אין אפשרות לצאת. סורים בתוך המוצב. טנקים בשער." האפשרות לפינוי רגלי של המוצב נופלת. התקיפה הסורית עליהם נמשכת. גרין, המ"כ, תופס פיקוד על המוצב ומטווח את הארטלריה. גרין: "הסורים נסוגים מהמוצב. להמשיך בארטילריה. מצב הפצועים מחמיר. ניסו לתקוף אותנו בסיוע טנק. דפקו אותו. הארטילריה טובה." המצב ב-א' נרגע מעט. הסורים נואשו, כנראה, מלכבוש אותו, או פשוט אינם מאמינים, שנותר עוד מישהו חי בתוך המוצב המנופץ. מכל מקום, המוצב ממשיך בדיווחיו, מהם מתברר שהסורים החלו לסגת מזרחה, בחזרה לשטחם. יום שני, 5 בבוקר. א' מדווח: "עשרות חיילים סורים ללא חגור ונשק, כנראה טנקיסטים שנטשו, בטווח 200-300. אין חיילי אוייב בתוך המוצב. רק פצועים. טנק סורי בפתח המוצב. לא להפעיל לחץ על האוייב מסביב. לתת לו לנוע בחופשיות מדרחה. לפתוח באש רק כשהכרחי מטווח קצר" ואז מנסים הסורים פעם נוספת לכבוש את מוצב א', אולי כדי לעצור משם את כוחותינו. טנקים עולים אליו, אש ארטילרית נופלת עליו. אש שלנו יורדת על המוצב. הסורים הרפו ממנו. כעת נותר רק לפנות אותו. יוסי גור, מ"מ א', סיפר על בוקר יום שני, עד לחילוץ: "עם בוקר החלה הפגזה רצינית על המוצב. טנקים סורים דפקו מטווח 200-500 מטר. ההפגזה נמשכה שלוש שעות. צפופה מאוד. הפגיעות היו ישירות והשכפצים של הבונקרים החלו להתפורר. רסיסי הבזלת והאבק נשפכו דרך פתחי האיוורור לתוך הבונקר. בעמדת השער אי אפשר היה להימצא. החיילים ירדו לשפניה. גם לשם חדרו הרסיסים. בעיקר זנבות ורסיסים של 'אר.פי'ג'י', שבחסותם התקדמו חייל חי"ר סורים לעבר המעוז. בקשת ארטילריה לא נענתה. לקחתי איתי שני פצועים עם נשק, שתי מחסניות לכל אחד ורימונים בחגורה ויצאתי לפתח הבונקר מול שער המוצב. שלושה חיילים סורים הצליחו לחדור לחצר. יריתי ב'קלצ'. הם הסתתרו מאחורי המקלחת. שני הפצועים האחרים עמדו אחרי עם רמונים מוכנים. החייל מעמדת השער עלה למעלה וזרק רמונים לתוך החצר. חיילים מעמדת הסמל זרקו רמונים. אחד הרמונים נזרק לפתח הבונקר, בו נמצאו הפצועים. הם היו משוכנעים שנהרגנו. הרימון התפוצץ לי בפרצוף. רסיס אחד נכנס לי לאף, ורסיס שני לאוזן. החיילים הסורים נסוגו. שוב נמשך הריכוך, בעיקר של פגזי 'אר.פי.ג'י', שנורו משער המוצב לתוך חצר המוצב. הפגיעות היו מדוייקות ופגעו סמות לפתח הבונקר. בחסות החיפוי שבו הסורים ופרצו למוצב. שלושה חיילים כנסו, אחד מהם עם מקלע ושרשרת על הצוואר, שריסס את החצר. ניהלתי איתו חילופי אש. ושוב, רימונים שנזרקו מלמעלה, פתרו את הבעייה. חייל נוסף נפצע מרסיסי רימון. עד לחילוץ שרר שקט, פרט לצליפות של חיילי חי"ר, שהיו פזורים בשטח. בסביבות השעה 4 אחרי הצהרים הגיעו שני ג'יפים של סיירת שריון. היה חסר מעט מאוד, שאפתח עליהם באש. וייה סיכם: "ראשית, אנשי הגדוד, שישבו במוצב ובתצפיות עם פרוץ המלחמה, המשיכו להחזיק בהם גם לאחר שהסורים עברו אותם מערבה. הם סיפקו בדיווחים מידע חיוני, שקול ומהימן, על האוייב, עוצמתו ותנועותיו, דבר שאיפשר את תכנון בלימתו והדיפתו של הצבא הסורי. דיווחים אלה היו מקור האינפורמאציה היחיד מהשטח. 143

חיילים רצים לתפוס מחסה בעת הפגזה סורית

"שנית, אנשי המוצבים היו היחידים, שהמסוגלים היו לטווח את אש הארטילריה שלנו על טורי השריון הסורי. הם סייע ובכך ללוחמי השריון שעמדו בקרב קשה עם הסורים. "שלישית, הסורים היו חייבים לכבוש אותם מוצבים ותצפיות, שישבו ממש על ציר התקדמותם. עמידתם העיקשת של לוחמי המוצב אילצה את הסורים להקצות שוב ושוב כוחות וזמן לכיבוש המוצב, דבר ששיבש והשהה את התקדמותם. ואולי – וזה בגדר השערה – אותם לוחמים בודדים ועקשנים הכניסו ספיקות בלב הסורים לגבי עוצמת הכוח, העומד מולם. שכן, כיצד ייתכן, שמוצב מבודד יעמוד כך על נפשו, אלא אם כן יש עוד כוחות בסביבה. לכן, אולי, התקדמו הסורים הזהירות ובאיטיות רבה כל כך מחשש למלכודת אפשרית". קרב נואש במזח בכך לא תמה מלחמתו של גדוד הנח"ל המוצנח. אולם, בשעה שהגדוד ליקק את פצעיו, ניסה לעכל את אשר עבר עליו, התארגן והצטייד מחדש, לחמו אנשים הנח"ל מלחמה נואשת במעוזי קו בר-לב. רחד המעוזים, שאוייש בנחלאים, היה מוצב המזח. שאלת לחימתן של המעוזים והמשך קיומם במלחמה, או פינויים בשלב זה או אחר, עלתה בתיכנונים ובמשחקי המלחמה, שנערכו לפני מלחמת יום הכיפורים. ואומנם, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. ואמונם, בימים הראשונים של המלחמה היתה הבלימה של הכוחות הערביים, התוקפים בקו המערכת של סיני וברמת הכולן, מלאכתם של הכוחות הסדירים, לרבות אלה שבמעוזים. הם נשאו בנטל הכבד ובמחיר הכבד של הבלימה, בהיותם מנותקים מן העורף, עד להגעתם אל כוחות המילואים. מעוזי הגולן לא פונו, למעט שלושה מוצבים ומוצב החרמון שנפל. לוחמיהם המשיכו להילחם בסורים ולדווח על תנועותיהם לרבות ניסגת הכוח הסורי מ"עמק הבכא" ב-9 באוקטובר, עד לחבירה כוחותינו עימם וסילוק הסורים מהגולן, ב-10 באוקטובר.