במלחמת ששת הימים, שפרצה בבוקר 5 ביוני 1967, לחמו הנחלאים בכל החזיתות – בין אם ביחידות סדירות ובין אם במילואים. בין מקבלי הציונים-לשבח באותה מלחמה לא חסרו נחלאים.
טוראי עזרא וישניא, שלחם באום-כתף, היה אחד מהם.
מתחם אום-כתף היה מבוצר לפי מיטב כללי הדוקטרינה הסובייטית. שלוש תעלות-ביצורים ארוכות, ובהן נשק מגוון, נמשכו זו מאחורי זו. תותחי נ"ט, טנקים ומספר גדודי ארטילריה הוסיפו לחיזוקו של המתחם. כדי להביס את המגנן הרחב, העמוד והמצויד היטב כל-כך, פעלה אוגדתו של אריק שרון במספר כיוונים בעת ובעונה אחת. היו שראו זאת כקרב המסובך ביותר בסיני, שכן בו-בזמן תקפו את המצרים מצדדים שונים צנחנים, שהונחתו ממסוקים, כוחות שריון וכוחות חי"ר, אשר פרצו לתוך התעלות מאגפיהן.
בתוך כל התקופה המורכבת והגדולה הזו ידע טוראי עזרא וישניא רק את חלקו שלו בפריצה לאחת התעלות. ספק אם ידע בכלל, כי בה בשעה שעתיד היה לפרוץ אל עמדות המצרים, יתקיפו הצנחנים מאחור את עמדות הארטילריה וטורי שריון בצירים אחרים ימלאו את הלילה באש ובאבק. אבל, גם כך, שינן עזרא לעצמו את תפקידו, שנראה מסובך למדי. פלוגת קורס המ"כים הנחלאי, עימה נמנה, נועדה לחדור לאחת התעלות מאגפה להמשיך לטהר אותה לכל ארכה. הייתה זו תעלה ארוכה מאד, שחצתה את הכביש הראשי והתמשכה הלאה לתוך המדבר. הוא עצמו היה בין חמשת הפורצים שעליהם הוטל לזנק מיד עם פיצוץ הגדר ולחס, לפי תכנון מדויק, את המקלעים והתול"ר שבעמדת האגף, השומרת על הכניסה לתעלה.
וכך מצא את עצמו צועד, עם עשרות חבריו, בלילה, רגליו טובעות בחול, בידיו ררנ"ט. המצרים הרגישו בכוח, המנסה לאגפם מימין וריכזו לעברו אש שטוחת-מסלול, ועוד קודם לכן אש ארטילרית כבדה.
"אחרי שהגענו אל נקודת היציאה באוטובוס", סיפר עזרא וישניא, "הלכנו זמן ניכר בחול ברגל. הופגזנו קשות. התקרבנו לתעלה האמצעית, שהייתה מדופנת בבטון ושזורה במצדיות. לפני העמדה הייתה גדר תלתלית, שגבהה כמטר וחצי, ואחריה היו מוקשים. התוכנית הייתה לפוצץ את הגדר ולהציב רתקים. אחר כך צריכה הייתה חולייה, ובה גם אני, לחסל את העמדות המצריות, שחלשו על הכניסה לתעלה מהאגף. היו שם תול"ר, מקלע בינוני, מקלע כבד ורובאים.
"כל הדרך נעתי בחוד", המשיך עזרא לספר, "על הכתף היה לי פנס קטן. מכיוון שהייתי קיצוני בחוליה הפורצת, נועד הפנס לסמן לאנשי הרתק מאחורי עד היכן מותר להם לירות".
הפלוגה התקרבה ליעד תחת אש כבדה. החבלנים ניגשו לגדר עם הבונגלור, ואז גילו, כי סמוך למקום, שנועד מלכתחילה לפריצה, קיימת נקודה בה הגדר נמוכה יותר. לפיכך החליטו לנסות לעבור את הגדר באותה נקודה ללא פיצוץ.
"היינו בעלייה", נזכר עזרא, "והמצרים ירו ודרדרו עלינו רימונים. שלושה קפצו לפני מעל לגדר במקום שסומן. התקרבתי, ואז חטפתי צרור של שישה כדורים בשתי הרגליים ונפגעתי מרסיס ביד. התמוטטתי. נגעתי ממש בגדר. הצלחתי לזוז קצת, שכבתי עליה – ואז צעקתי לחברה שמאחורי שיעברו מעלי".
חבריו של עזרא סיפרו, כי מיד כשנפצע, הוא נפל, זז קמעה נשכב בגופו על גדר התיל הסבוכה והחל צועק: "תעברו מעלי! תעברו מעלי!"
ואכן, כך התאפרה הפריצה במהירות רבה. החיילים דילגו מעל גופו של חברם הפצוע קשה וזינקו פנימה. הוא שכב על הסבך הדוקרני, כשמשתי רגליו ניגר דם. לא, הוא לא חש את דקירות הגדר באותה עת. בניסוחו: "אחרי שאתה חוף פגיעה כזאת ברגלים, אתה כבר לא מרגיש כלום. העיקר שכולם עברו מהר, כי המצרים ירו בקצב רצחני."
משסיימה היחידה לעבור מעליו, רק אז התהפך עזרא על כבו, ניסה לבדוק אם נותרה תחושה ברגליו – זאת כשהקליעים שורקים מעליו, כמעט פוגעים בו. הוא היה מאושר כאשר גילה, כי חש משהו בקצות אצבעותיו. אחר-כך כיבה את הפנס שעל כתפו ובקור-רוח פירק את פצצת הררנ"ט שבנשקו וקרא לחובש.
החובש הגיע, נדהם למראה הפגיעה. "נאלצתי להרגיע אותו", סיפר עזרא, "ועזרתי לו לעצור את הדם שלי. בינתיים, חזר אלי מראש המדרון חבר טוב שלי ונתן לי לשתות מים. מכיוון שהיה לו מעצור בנשק, נתתי לו את הנשק שלי. אז הגיע גם רופא, הזריקו לי מורפיום ופינו אותי."
על מעשהו זה זכה, כאמור, עזרא וישניא בציון לשבח. כשהיה בבית החולים, בא אליו סרן זאב נדלר, ממפקדי יחידת הנח"ל, שהשתתפה בקרב, ובישר לו על הצל"ש. גם הוא עצמו קיבל צל"ש על הקרב באום-כתף.