יקי פריד
https://www.facebook.com/profile.php?id=100008323653193
זכרונות מכראמה – ב"ה
פעולת כראמה 21/3/1968
באותה תקופה עשיתי מסלול של אימון מתקדם בגדוד 50 של חטיבת הצנחנים 35 (נחל מוצנח )
סיימנו בינואר 68 קו במוצבי בקעת הירדן (אישית הייתי במוצב על גשר אלנבי ) ויצאנו משם לאימון בבוקיעה . בסוף האימון התחלנו במסע ניווטים חזרה לכיוון הבסיס בביל"ו. באמצע המסע בהגיענו לכפר נעמה מערבית לבית אל קיבלנו פקודה "לא יוצאים לניווטי לילה כי יש כוננות".הביאו אוטובוסים והסיעו אותנו ל"נבי מוסא" שם התארגנו על זחל"מים קיבלנו תדרוך ובבוקר 21/3 חצינו את הירדן בגשר אלנבי לכיוון העיירה כראמה .
מפקד הגדוד היה טיבי שפירא , מ"פ פלוגה ג' היה מוטי פז מ"מ המחלקה שלי היה אריה ארנון וסמל המחלקה יעקב יניב (כיום מנהל יד בן צבי)
הגענו לכראמה מכוון מזרח למערב והחלו טיהור של בתים. אני שרתתי כמפעיל בזוקה וכל בית שהיינו צריכים לטהר יריתי פגז לתוכו לפריצת הדלת מרחוק בטרם נכנסו אליו הלוחמים. .
בשלב מסוים, הגענו למערב העיירה במרדף אחרי מחבלים שברחו מערבה לכיוון הירדן , בשלב זה הכח שלנו הציב מארב בין העיירה לנהר ירדן , אני לא יודע/זוכר אם כדי למנוע ממחבלים לנוע לכיוון ישראל או לפגוע מכאלו שכבר ברחו מערבה.
זכור לי שאחרי שהשכבנו את המארב וחזרנו מזרחה לכיוון העיירה, באו מולנו כח של שריוניות קלות שכונו "דוכיפת" (מצאתי בגוגל שאלו היו שריוניות פאנהארד AML 90) כשהשריונית הראשונה בה ישב מפקד הכח שלהם חלף על פני , ואני הייתי כאמור בזוקאי וככזה ישבת בזחל"ם מאחור , שמתי לב שמפקד השריונית "קלט בעינו את ראשיהם של החברה שהשכבנו במארב וכנראה חשב שהם כח אויב כי החל לסובב את התותח לכיוון המארב שלנו. צעקתי ועשיתי סימנים בידיים שמדובר בכח שלנו ומפקד השריונית סימן לי שהבין ואכן הפנה את התותח לכיוון אחר. (אשמח לאתר את המפקד הזה)
במהלך התנועה חזרה למרכז העיירה זחל"מ המ"פ מוטי פז חטף רימון יד שנזרק מתוך הזחל"ם פגע באנטנה חזר והתפוצץ בתוך הזחל"ם מהפיצוץ נהרגו ונפצעו לוחמים שהיו בזחל"ם. ביניהם רב"ט יוסי דקל שהיה קשר של המ"פ ובכך הושמד גם מכשיר הקשר , אני זוכר את מוטי פז רץ רגלית אחרי הזחל"ם שלנו וסימן לעצור כי רצה להגיע למכשיר קשר תקין. כמו כן נהרגו רב"ט יהושע שוברט וסמל אבינועם שמשוני כנראה מאותו רימון אבל אני לא בטוח.
אני זוכר שכאשר הגענו לכיוון מרכז העיירה הגיע זחל"ם בפיקודו של יעקב יניב שעומד זקוף ופניו זרועים רסיסים שחורים וצועק לפנות דרך להגיע לתאג"ד וכשחלף על פנינו ראיתי מהפתח האחורי של הזחל"מ שלו, חברה שוכבים פצועים וכנראה גם ההרוגים היו שם.
בשלב מסוים התארגנו במרכז העיירה לחזרה לישראל כאשר חולפים לידינו משאית או שניים מלאים במחבלים שבויים (אחד הלוחמים ששמר על על השבויים שישבו על רצפת המשאית הכריח את השבויים לצעוק "יַעִישׁ דַיַין" (יחי דיין ). בשלב ההתארגנות לחזור הגיע לפתע מכוון מזרח טנק פטון ירדני ואריה המ"מ, הורה לי לנסות לפגוע בו עם הבזוקה. אני נשכבתי והעליתי את הטנק על הכוונת, (ברגע זה זכרתי את הטנק המצרי מסוג סטלין שלוחם מהגדוד הצליח במלחמת ששת הימים לנטרל בפגיע מדויקת של ררנ"ט וטנק כזה עם שלוט הערכה ניצב בכיכר המרכזית של מחנה גדוד 50) ולפני שיריתי את הפגז הבחנתי שבצריח הטנק עומד לא אחר מאשר יַה יַה (יורם יאיר) שהיה מ"פ פלוגה א' ולקח בשבי את הטנק והגיע לנקודת הריכוז מבלי ליידע . לשמחתי הבחנתי בו בטרם נורה הפגז.
בסיום ההתארגנות חזרנו לשטח ישראל דרך גשר אלנבי והגענו חזרה "לנבי מוסא" בהגיענו פגשנו את שבתאי ,הרס"ר המיתולוגי של הגדוד , כשהוא מצוברח ושאלנו אותו מה קרה? והוא ענה שאנחנו אמורים לחזור לירדן כדי לחלץ טנק ישראלי שנשאר שם עם לוחמים שלא ידוע מה מצבם. בסופו של דבר החזרה לשטח בוטלה , כנראה שהיה ברור שאין אנשים חיים שנשארו בשטח . למחרת יום שישי נסענו ללוויות של הרוגים אני הייתי בבית הקברות ברמלה ככיתת כבוד ליוסי דקל ז"ל . ובשבת היינו בבית.