מבצע קדש

המערכה החלה. גדוד הצנחנים התארגן בשטח, תוך כדי חילופי אש עם כוחות מצרים, שהיו מפוזרים באיזור. בו בזמן חצה גדוד הנח"ל המוצנח, בפיקודו של מוטה גור, את גבול ישראל-מצרים ליד כונתילה. הטור הממונע כלל גם שני גדודים נוספים מהחטיבה, בפיקוד המח"ט אריק שרון והמג"ד אהרן דוידי שתחת פיקודו היתה גם פלוגת מ"כים של הנח"ל ומג"ד המילואים שרולנה. מגמת כל הכוח הזה היתה להתחבר עם הגדוד של רפול, שמיד לאחר הצניחה על היעד החל להתחפר ולהכין את המתחם לחטיבה כולה. לאחר כיבוש כונתילה ותמד על ידי הגדוד המוביל של דוידי, קודם לראש החטיבה גדוד הנח"ל המוצנח. בשעות אחרי הצהריים הסתער הגדוד עם הפלוגות של קלאר, ארליך ופוקס (נהרג כמג"ד בשחרור ירושלים, במלחמת ששת הימים) והשתלט על העיירה והבסיס המצרי בנח"ל. הכיבוש וההתארגנות המהירים גרמו לשינוי תוכניות – ובמקום להשאר בנחל אבטחה הוטל על הגדוד להמשיך ולהוביל עד להתחברות עם גדוד הצנחנים במיתלה. ובינתיים, במשך היום, העבירו המצרים את החטיבה השנייה שלהם מהגדה המערבית לגדה המזרחית של תעלת סואץ, וגדוד וחצי ממנה תפסו מערכי הגנה מתוכננים משני צידי מיצר המתלה. עם בוקר יום רביעי ביקש אריק שרון אישור מהרמטכ"ל להכנס למעבר. התשובה לא ניתנה מיד ורק בצהרי היום ניתן אישור לערוך "סיור מוגבל". הסיור הורכב על בסיס גדוד הנח"ל המוצנח בפיקודו של מוטה ובאחריות כוללת של הסמח"ט חקה, שיצא לסיור עם מטה מצומצם, על זחל"מים. בראש הטור נעה פלוגה ד' של וקסי ואחרי הטנקים פלוגה מסיעת של פוקס, מרגמות כבדות ויחידת סיור. השאלה, עליה התנהל פולמוס סוער גם שנים רבות לאחר המבצע היא, אם זוהי משמעותו של "סיור מוגבל". כך או כך, "הסיור המוגבל" הזה עמד לעבור תוך שעות אחדות סערת קרב, שמעטות כמוה בהיסטוריה של צה"ל.

60B

חופרים שוחות באדמה

בשעה 12.30 נכנסה השיירה למיצר. תחילה התפתלה הדרך בתוך ואדי, אולם ככל שהעמיקו הלוחמים את דרכם במיצר, הלכה הדרך ונעשתה צרה יותר וסגורה יותר מחמת ההרים הגבוהים והתלולים, הסוגרים עליה מצפון ומדרום. עד מהרה הפכה הדרך להיות למדרגה צרה ושטוחה, שהנסיעה בה הופרעה על ידי כלי רכב מצרים רבים, שהיו מוטלים פגועים בצידיה. איש לא ידע אז, כי שני גדודים מצריים מחטיבה 2 המצרית אורבים לכוח צה"ל. סיור אווירי של צה"ל דיווח כי המיצר נקי מכוחות אויב. אולם, מאות חילים מצריים באו במשך הלילה ממערב למיצר ותפסו עמדות אש נוחות ביותר. שריוניות ברן, בזוקות, תול"רים ומקלעים בינוניים היו ערוכים ומוסווים בצידי הדרך ומעליה, בתוך כוכים חצובים מראש במדרונות התלולים. בין המצוקים והמערות נפרש מערך נוסף של רובאים ומקלענים. היה זה מארב מוות אימתני. סמוך לכניסה למיצר הבחינו אנשי החוד של הסיור בחיילים המתרוצצים בשולי הגבעות. אולם הם סברו, כי אלה חייליו של רפול או כמה פליטי חרב מצריים. לפתע נעלמו הדמויות הללו כאילו בלעה אותן האדמה, והחששות החלו להתעורר יותר ויותר. איש עוד לא ידע אז איזו תופת מצפה לו בהמשך. אש דלילה ובלתי יעילה, שנורתה לעבר הכוח הנוסע אל לב המלכודת, לא עצרה אותו. סמוך לשעה 12.50, כשזחל"מי החוד היו בתוך המיצר, הונחתה עליהם לפתע אש כבדה. מ"מ החוד, כספי, דיווח כי האש חזקה. מוטה הורה לו להחלץ אחורה. כספי הודיע, שאינו יכול, הוא תקוע וזקוק לעזרה. מוטה הורה לטנקים לחפות והמשיך קדימה לחלץ את כוח החוד ואת הנפגעים שבו. "הייתה זו אש חזקה ויעילה", סיפר לימים אחד הנחלאים אשר נסע בחוד הכוח, "שפגעה בראשו של נהג הזחל"מ, בו הייתי, והרגה אותו במקום. היה צורך דחוף לפנות את תא הנהג. המקלען תפס את ההגה. אולם, הנהג היה מרוסק מפגיעה ישירה והייתה סכנה שנתהפך לתוך הוואדי. היינו זחל בודד. מאחורינו ראינו את עיקול הדרך, ומאחוריה, בוואדי, נע הזחל"מ של מינצר, כשבעקבותיו מתקדם שאר הכוח. מפקד הזחל"מ, סגן כספי, קרא במכשיר הקשר: 'יורים עלי אש חזקה! אל תכניסו כלי רכב נוספים בשום אופן!' – ועל הנהג-מקלען פקד: 'סע מהר!'. מוטה הורה לכספי לקפוץ מהזחל"מ ולהסתתר, אולם כספי השיב, שזה בלתי אפשרי, מכיוון שהדרך גלויה וחשופה והאש עזה. בגלל ברד הכדורים אי אפשר היה אפילו לפתוח את הדלת האחורית. פתאום הבחנתי שמכשיר הקשר רוחש, ואילו כספי יושב בשקט ואינו מגיב. נגעתי בו בכתפו. הוא היה מת. תפסתי מקלע וניסיתי לירות לעבר מקורות האש של האויב. אך רק התרוממתי והמקלע נפגע והתרסק לי ביד. החשש העיקרי שלנו היה, שהאוייב ינסה להסתער עלינו מהגבעות ולחסל אותנו. על כן, כל עשרים שניות השלכתי רימון – פעם לדרום הדרך, פעם לצפון. אחד החיילים בזחל"מ לקח את מכשיר הקשר והודיע לוקסי, המ"פ על מצבנו. וקסי ביקש, שנחזיק מעמד והבטיח כי תוך זמן קצר יחלצו אותנו. קולו הבוטח עודד אותנו".

60A

חופרים שוחות באדמה

הזחל"מ השני הגיע במהירות עד הזחל"מ הפגוע, חלף על פניו כשהוא ממשיך בנסיעתו, עקף כלי רכב מצרים פגועים והמשיך לנסוע עד שיצא משטח האש. הזחל"מ השלישי, בו נסעו המג"ד והמ"פ, התקדם, אל שטח האש. אחריו היה הכוח כולו. אש בזוקות, תול"רים, מקלעים כבדים ובינוניים טווחה עליהם בצורה מדוייקת מן המצוקים והכוכים. בפני מוטה עמדה אפשרות: לסגת לאחור, בנסיעה בהילוך אחורי בלבד, שכן אי אפשר היה לתמרן בדרך הצרה, או לנסות לפרוץ קדימה, כדי לצאת משטח האש מוטה החליט לרוץ קדימה ולתקוף את המצרים מאחור. סיפר סג"מ דן שליטף קשרו של מוטה: "נכנסנו למיצר לאחר הידיעות על היתקלותו של כספי. אש חזקה מאוד ניתכה עלינו מן הרכסים, עד שהיה הצורך לטמון את הראשים עמוק בזחל"מ ואי אפשר היה כלל להתבונן בשטח וללמוד את מבנהו. כשהגענו לזחל"מ של כספי, כוונה לעברנו אש מרוכזת מאד, כך שמוטה הורה לנהג להמשיך הלאה. המשכנו עוד כ150 מטר ואז נכנסנו לתוך משאית שרופה. הזחל"מ נעצר. מוטה הורה לכל אנשי הזחל"מ לזנק על העבר הדרומי של הדרך, שם גילינו ציבורי אבנים, שמאחוריהם מצאנו מסתור. מיד אחרינו, הגיע הזחל"מ של יאיר ובעקבותיו זחל"מים נוספים, שלא עצרו, אלא המשיכו הלאה במהירות. מוטה שלח את וקסי לעצור את יתר השיירה. וקסי יצא מהמחסה, הספיק לצעוד עוד שני צעדים בלבד, נפגע-ונהרג. מוטה לא הבחין בכך והמשיך לחפש אחר מקורות האש של האויב. על הדרך המשיכו לנוע זחל"מים. אז הורה לי מוטה לעצור את השיירה על מנת להתארגן לתקיפה. אמרתי לו, כי וקסי נהרג ואין טעם שאצא מהמחסה, שכן צפוי לי גורל דומה. רק אז שמע ממני מוטה לראשונה כי וקסי נהרג." ובנתיים, אנשי זחל"מ החוד הצליחו לקפוץ ולתפוס מחסה בוואדי בצדה הדרומי של הדרך לאחר שבמקום זה לא היו מוגנים דיים, זינקו לוואדי מצידה הצפוני של הדרך, שם מצאו מסתור זמני מפני האש העזה, שטווחה עליהם. כמה זחל"מים נוספים נתקעו באותו זמן ליד זחל"מ החוד התקוע, והאש שהומטרה עליהם גברה והלכה. הסמח"ט, בג'יפ הפיקוד שלו, הבחין בזחל"מים הלכודים והורה לדוידי להישארק מאחור ולטווח את המרגמות הכבדות אל הרכס הדרומי. אש המרגמות הייתה בלתי יעילה משום שפני השטח לא היו נהירים לרגמים, והם טווחו על הרכסים ולא על הכוכים שבמדרונות, מהם ירו המצרים. הסמח"ט עצמו המשיך קדימה עם שאר הכוח. האש, שהומטרה עליהם, הייתה כה עזה עד כי המקלענים לא היו מסוגלים להרים ראש ולהשיב אש. הכדורים חדרו מלמעלה אל תוך הזחל"מים, עובדה שהעלתה מרגע לרגע את מספר הנפגעים. עקב מסך האש ודלקות שפרצו במספר כלי רכב תקועים, לא הבחין הסמח"ט בזחל"מ החוד התקוע וגם הזחל"מ של המג"ד לא נראה. הסמח"ט, בהנחה שמוטה ממשיך קדימה, המשיך אף הוא עד שיצא קליל משטח האש. כל אותה עת ניסה הטנק היחידי, שנותר במיצר, לאחר ששניים אחרים חלפו עברו, לרות על מקורות האש של האויב, אך יכולתו הייתה מוגבלת מאד. תמונת המצב, כשעה אחרי תחילת הסיור הזה הייתה כדלהלן: כוח הסמח"ט, שמנה פלוגה וחצי ושני טנקים, שהה בחלק המערבי של המיצר, מנוטרל מחוץ לטווח האש; כוח המג"ד שמנע את זחל"מ הפיקוד של כוח השריון, טנק אמ.אקס. ומספר לוחמים היה מן העבר הצפוני של הדרך; כ200 מטר מהם היה תקוע הזחל"מ של כספי, שני זחל"מים נוספים ואמבולנס; הכוח של דוידי, ועימו המרגמות הכבדות שהו בפיתחו המזרחי של המיצר. מעמדת הפיקוד שלו בואדי הבחין מוטה במצרים על המצוק הצפוני, היורים אל עבר כוח החוד, שהיה פרוס מתחתם לאורך הדרך. כדי להשתיק את המצרים, נשלח לפעול נגדם טנק האמ.אקס. שאומנם הצליח מדי פעם להשתיק את הירי. כן החלו לטווח את המצוק באש המרגמות ובמקביל נשלחה הסיירת לטהר את העמדות. עקב בעיות תצפית, קשר, ופני-הקרקע נתקלו הלוחמים של הסיירת ושל הנח"ל שבאו אחריהם בקשיים לאתר את האויב ורבים מהם נפגעו. מוטה שלח את הטנק פעמיים מערבה, כדי להחזיר את הכוחות, שעברו לשם בתחילת הקרב. ואומנם, בשעה 16:30 הם חזרו. הפלוגה של פוקס ומחצית הפלוגה של וקסי-עתה בפיקודו של יאיר לי- נשלחו לטהר את שני רכסי המצוקים, מדרום ומצפון. לקראתן נשלחו פלוגות צנחנים ממזרח, ולאחר קרבות טיהור קשים ע"י חוליות מעמדה לעמדה, טוהר המעבר לחלוטין. אבידותנו בסיכום הקרב הזה היו: 38 הרוגים ו-120 פצועים. לאויב נמנו 260 הרוגים.

61B

ציוד ואספקה הוצנחו אל החיילים

אריק שרון סיכם את הקרב במילים הבאות: "קורבנות המיתלה לא היו קורבנות חינם. מעבר לשאלה אם היה צריך להיכנס למיצר, בשיקול כולל של מערכה או משיקולים טקטים של החטיבה, היה קרב הכרחי מנקודת מהות אנשיה. עשרים איש נלכדים במלכודת מוות, זועקים לעזרה, ומפקדם חש קדימה לחלצם. ... יש מעשים הנבחנים לא רק בפריים המיידי- אף שגם זה לא נהדר כאן- אלא מטביעים חוטמם על אופי הצבא, על נכונותו להילחם ועל העליונות שלו במשך שנים ודורות רבים לעתיד לבוא. פעולת חילוץ הפצועים בקרב היא מעשה שכזה." בקרב במיתלה הוענקו שלושה צל"שים לחיילים מגדוד הנח"ל המוצנח. סג"מ דן שליט, קצין הקשר של מוטה גור, קיבל את אות העוז: "..השטח, שבו ישב כוסה באש משלושה כיוונים לכל תנועה בו הייתה כרוכה בסכנה חמורה", נאמר בתיאור המעשה, "מאחר שממקום המחסה לא השיג קשר עם יחידות המשנה, יצא מדי פעם ועמד בשטח פתוח, חשוף לשלושה כיוונים, והשיג קשר. על מעשה זה חזר במשך ארבע שעות, פעמים ללא ספור". שלמה ניצני, שלימים היה סמג"ד הנח"ל המוצנח, קיבל את עיטור הגבורה: "בשעת הפעולה במצרים נפתחה אש חזקה על הזחל"מ עליו פיקד סמ"ל שלמה ניצני. נהג הזחל"מ נהרג מיד. סמ"ל שלמה ניצני לקח את הגה הזחל"מ ובאש החזקה נסע קדימה, חילץ מספר פצועים, שנפלו מזחל"מ אשר נסע לפניו, העלה את הפצועים לזחל"מ, וכל זאת תחת אש כבדה של האויב. לאחר מכן הפעיל מספר כלי נשק, שהיו בידי הפצועים, נגד עמדות האויב ושיתק אותנו. ע"י פעולה זו הציל חיי פצועים וחיי חיילי יחידתו". עיטור העוז הוענק לטוראי מנחם לבוב. בקרב על המצרים היה מקלען ורץ-מ"פ. כשנפתחה האש הכבדה על השיירה משני צידי המיצר, הייתה לבוב בזחל"מ הפיקוד. הוא תפס את מקלעו והחל לירות. תוך כדי הירי נפגע בשתי ידיו, אולם המשיך לירות עד אשר התהווה חסם בקנה. המקלע השני בזחל"מ שותק אף הוא ואז הוחלט לקפוץ מהזחל"מ ולחסל את האויב במדרון השמאלי. חבריו קפצו שמאלה, מנחם לבוב חיפה עליהם ורק כשתפסו מחסה הצטרף אליהם. אולם, בדרך נפגע מרסיס בגבו. המחסה היה גרוע. האנשים שכבו חשופים בשטח, בעוד הטור מתקדם מתחתיהם דרומה. המ"פ נהרג, המג"ד פקד לרדת לוואדי. בוואדי הסתבר שמכשיר הקשר נשאר ליד המ"פ ההרוג, וקסי. מנחם התנדב להביאו. הוא רץ תחת אש ושב לוואדי כשבידו מכשיר הקשר. למרות האש החזקה, יצא מנחם מידי פעם לשטח הפתוח והעביר בעל פה את הוראות המג"ד-כל זאת, תחת אש צפופה. כאשר נחלץ הכוח התקוע, הופיעו באויר מטוסי האויב, צללו מעל הלוחמים והפגיזו אותם. מנחם לקח מקלע ותחמושת מחייל שנפצע, טיפס על אחד הרכסים- וחיסל חולייה מצרית, שניסתה להתקרב. כל אותו זמן, יש להזכיר, היה גופו מלא רסיסים. אולם, הוא לא נטל לעצמו אתנחתא, אלא הפסיק בתפקידי רץ, מקלען וחובש. כאשר הפצועים התפנו בדרך האויר, נשאר מנחם במקום, כדי לסיים את הקרב. רק למחרת, משחולץ כל הכוח, הגיע גם הוא עצמו לחדר הניתוחים. הפלוגות, שלחמו במשך היום, פונו לאחור ולקראת בוקר נשלחו להשתלט על המיצר שתי הפלוגות האחרות של הגדוד-א' ו-ג'. המ"פיים-קלאר וארליך- פרסו את פלוגותיהם במבנה קרבי והחלו לטהר את הרכסים בשיטתיות. מסתבר, שבשטח נותרו עשרות מצרים והם חוסלו מעמדה לעמדה. הפלוגות נשארו בשטח עד לפקודת ההתקדמות מערבה לתעלה ודרומה לשארם א-שייך. במשך יום חמישי התארגנה כל החטיבה להגנה מפניי שיריון מצרי, שעלול היה להגיע מאיזור בירגפגפה. לקראת ערב התקבלה ההחלטה במטכ"ל לזרז את כיבוש דרום סיני ולהצניח כוח בעיירה א-טור. הפעם הוטלה משימה זו על גדוד הנח"ל המוצנח ובשעה 20:00 הוטסה מחצית הגדוד להבסיס הצנחנים וחיל האויר לקראת הצניחה למחרת היום. תחילה תוכנן לצנוח עם פלוגה אחת בא-טור ואחת בשארם א-שייך. אך ברגע האחרון שונתה התוכנית וביום שישי בשעה 15:30 צנחו שתי הפלוגות על שדה התעופה הצבאי א-טור, השתלטו עליו והנחיתו גדוד חי"ר לאבטחתו. במוצאי שבת הצטרפו הפלוגות של הנח"ל המוצנח אל גדודי הצנחנים בדרך לכיבוש שארם א-שייך וסיום המלחמה. גבורה ברפיח כאמור, גם יחידות המשקים של הנח"ל נטלו חלק בקרבות "קדש". בערבו של 31 באוקטובר החלו היחידות השונות, ובכללן יחידות המשקים, שסופחו לחטיבת גולני, להערך להתקפה על מתחם רפיח המבוצר. המתחם המצרי ברפיח הצטמצם לשטח צר בין חולות שפת הים לבין החולות הנודדים של איזור חלוצה, כשהוא בנוי מרשת עמדות צפופות בין בוסתנים ומשוכות-צבר. כל אחת מהעמדות הייתה מגודרת היטב, ממוקשת ומכפה באש אוטומטית על רעותה. על המתחם הגנו חטיבת חי"ר. פלוגת טנקים, שתי פלוגות של מכוניות משמר הגבול המצרי, ארטילריה, תותחים מתנייעים נגד טנקים, תותחי נ"ט ויחידת מתנדבים פלשטינאית. כאן לא ניתן היה לבצע פריצה לעומק, לאגף ולכתר. היה הכרח לפצל את הכוח התוקף למספר יחידות משנה, שלכל אחת מהן ניתן יעד משלה.

62A

ריכוז שבויים ותושבים מקומיים ברפיח

הפיקוד הקצה להתקפה על מתחם רפיח שתי חטיבות – חטיבת "גולני" וחטיבה 27 של השיריון, שהייתה מצומצמת בכוחה. לחטיבה זו היה גדוד חרמ"ש אחד, ארבע פלוגות טנקים (אמ.אקס. B , "שרמן" ושתי פלוגות "סופר-שרמן"). פלוגה אחת מתוך הארבע סייעה לחטיבת "גולני" בהתקפה על צומת רפיח. המשימה לכבוש את צומת רפיח ואת המוצבים שבין גבול ישראל והכביש שמדרום לרפיח, הוטלה על "גולני", אשר במסגרתה, כאמור, היו יחידות המשקים של הנח"ל. זאת, כדי שחטיבת השריון תוכל לחזור לאחר מכן דרך המתחם הכבוש ולפרוץ לעומק המערך המצרי. למרות שבפעולה זו כבר ניטל גורם ההפתעה, והמצרים ידעו כי ההתקפה על המתחם בוא תבוא, יצאו חבלנים של חטיבת "גולני" בלילה שקדם להתקפה ופינו שלושה מעברים בשדה המוקשים המצרי, שהתמשך במקביל לגבול הבינלאומי בין צומת רפיח וחולות ניצנה. מעבר לשני המוצבים, שהחזיקו המצרים להגנת השדה, נמצא כביש רפיח-ניצנה ועליו מוצב גדול. ביום חמישי עם שחר נערך הקרב. היה זה קרב קשה, רצוף מעשי גבורה עילאיים. מפקדים המשיכו לפקד על חייליהם גם לאחר שנפצעו וסירבו להתפנות, חיילים השתטחו על גדרות, כדי לאפשר לחבריהם לעבור על גופם לתוך המתחם המצרי.

 

62Bאחד מהלוחמים שרוע בעמדתו ומעליו הבאזוקה

לאחר לחימה עיקשת, שנמשכה כשלוש שעות, בין מוקשים ואש תופת, נכבשו המוצבים והכוחות החלו להתקדם מערבה, כדי לטהר את מחנות רפיח. מבצע "קדש" הווה בסיס להפקת לקחים רבים בצה"ל לגבי הנח"ל. הוא הראה, כי השיטה הוכיחה את עצמה. החייל הנחלאי יכול לרכוש את אימוניו בפסק זמן קצר, לצאת למשק – ובהיקראו לקרב, הוא מוכיח את עצמו כלוחם מן המעולים שבצה"ל. בכך הכירה לא רק מפקדת פיקוד הנח"ל, אלא גם צמרת משרד הביטחון – דבר שתרם, בין השאר, להגברת תודעת הנח"ל בקרב הנוער. סגן אלוף איתמר בן ברק, מפקד הנח"ל באותם ימים, סיכם את הדברים כך: "כיוון שהוכח, כי שיטת הנח"ל היא שיטה יעילה, הרי כל מי שטען עוד כנגד הנח"ל ודרכו, ואמר כאילו הכוחות הטובים 'מבוזבזים', נאלץ לסכור את מעיין טענותיו. הוכח כי הכוח הנחלאי והפוטנציה העצומה העצורה בו, אינם הולכים לאיבוד".