מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים, שפרצה בבוקר 5 ביוני 1967, לחמו הנחלאים בכל החזיתות – בין אם ביחידות סדירות ובין אם במילואים. בין מקבלי הציונים-לשבח באותה מלחמה לא חסרו נחלאים.

גדוד 908:

סיפור השתתפות גדוד 908 (טירונים) מפורט ב-2 האתרים הבאים:

מחזור חורף 1967 – מלחמת ששת הימים בעמק הירדן
חטיבה מרחבית 2 - גזרת הכנרת וישובי עמק הירדן

גדוד 906:

טוראי עזרא וישניא, שלחם באום-כתף, היה אחד מהם.

מתחם אום-כתף היה מבוצר לפי מיטב כללי הדוקטרינה הסובייטית. שלוש תעלות-ביצורים ארוכות, ובהן נשק מגוון, נמשכו זו מאחורי זו. תותחי נ"ט, טנקים ומספר גדודי ארטילריה הוסיפו לחיזוקו של המתחם. כדי להביס את המגנן הרחב, העמוד והמצויד היטב כל-כך, פעלה אוגדתו של אריק שרון במספר כיוונים בעת ובעונה אחת. היו שראו זאת כקרב המסובך ביותר בסיני, שכן בו-בזמן תקפו את המצרים מצדדים שונים צנחנים, שהונחתו ממסוקים, כוחות שריון וכוחות חי"ר, אשר פרצו לתוך התעלות מאגפיהן.

101B

טור זחל"מים בדרך לאום-כתף

בתוך כל התקופה המורכבת והגדולה הזו ידע טוראי עזרא וישניא רק את חלקו שלו בפריצה לאחת התעלות. ספק אם ידע בכלל, כי בה בשעה שעתיד היה לפרוץ אל עמדות המצרים, יתקיפו הצנחנים מאחור את עמדות הארטילריה וטורי שריון בצירים אחרים ימלאו את הלילה באש ובאבק. אבל, גם כך, שינן עזרא לעצמו את תפקידו, שנראה מסובך למדי. פלוגת קורס המ"כים הנחלאי, עימה נמנה, נועדה לחדור לאחת התעלות מאגפה להמשיך לטהר אותה לכל ארכה. הייתה זו תעלה ארוכה מאד, שחצתה את הכביש הראשי והתמשכה הלאה לתוך המדבר. הוא עצמו היה בין חמשת הפורצים שעליהם הוטל לזנק מיד עם פיצוץ הגדר ולחס, לפי תכנון מדויק, את המקלעים והתול"ר שבעמדת האגף, השומרת על הכניסה לתעלה.
וכך מצא את עצמו צועד, עם עשרות חבריו, בלילה, רגליו טובעות בחול, בידיו ררנ"ט. המצרים הרגישו בכוח, המנסה לאגפם מימין וריכזו לעברו אש שטוחת-מסלול, ועוד קודם לכן אש ארטילרית כבדה.

"אחרי שהגענו אל נקודת היציאה באוטובוס", סיפר עזרא וישניא, "הלכנו זמן ניכר בחול ברגל. הופגזנו קשות. התקרבנו לתעלה האמצעית, שהייתה מדופנת בבטון ושזורה במצדיות. לפני העמדה הייתה גדר תלתלית, שגבהה כמטר וחצי, ואחריה היו מוקשים. התוכנית הייתה לפוצץ את הגדר ולהציב רתקים. אחר כך צריכה הייתה חולייה, ובה גם אני, לחסל את העמדות המצריות, שחלשו על הכניסה לתעלה מהאגף. היו שם תול"ר, מקלע בינוני, מקלע כבד ורובאים.
"כל הדרך נעתי בחוד", המשיך עזרא לספר, "על הכתף היה לי פנס קטן. מכיוון שהייתי קיצוני בחוליה הפורצת, נועד הפנס לסמן לאנשי הרתק מאחורי עד היכן מותר להם לירות".
הפלוגה התקרבה ליעד תחת אש כבדה. החבלנים ניגשו לגדר עם הבונגלור, ואז גילו, כי סמוך למקום, שנועד מלכתחילה לפריצה, קיימת נקודה בה הגדר נמוכה יותר. לפיכך החליטו לנסות לעבור את הגדר באותה נקודה ללא פיצוץ.
"היינו בעלייה", נזכר עזרא, "והמצרים ירו ודרדרו עלינו רימונים. שלושה קפצו לפני מעל לגדר במקום שסומן. התקרבתי, ואז חטפתי צרור של שישה כדורים בשתי הרגליים ונפגעתי מרסיס ביד. התמוטטתי. נגעתי ממש בגדר. הצלחתי לזוז קצת, שכבתי עליה – ואז צעקתי לחברה שמאחורי שיעברו מעלי".
חבריו של עזרא סיפרו, כי מיד כשנפצע, הוא נפל, זז קמעה נשכב בגופו על גדר התיל הסבוכה והחל צועק: "תעברו מעלי! תעברו מעלי!"
ואכן, כך התאפשרה הפריצה במהירות רבה. החיילים דילגו מעל גופו של חברם הפצוע קשה וזינקו פנימה. הוא שכב על הסבך הדוקרני, כשמשתי רגליו ניגר דם. לא, הוא לא חש את דקירות הגדר באותה עת. בניסוחו: "אחרי שאתה חוף פגיעה כזאת ברגלים, אתה כבר לא מרגיש כלום. העיקר שכולם עברו מהר, כי המצרים ירו בקצב רצחני."
משסיימה היחידה לעבור מעליו, רק אז התהפך עזרא על כבו, ניסה לבדוק אם נותרה תחושה ברגליו – זאת כשהקליעים שורקים מעליו, כמעט פוגעים בו. הוא היה מאושר כאשר גילה, כי חש משהו בקצות אצבעותיו. אחר-כך כיבה את הפנס שעל כתפו ובקור-רוח פירק את פצצת הררנ"ט שבנשקו וקרא לחובש.
החובש הגיע, נדהם למראה הפגיעה. "נאלצתי להרגיע אותו", סיפר עזרא, "ועזרתי לו לעצור את הדם שלי. בינתיים, חזר אלי מראש המדרון חבר טוב שלי ונתן לי לשתות מים. מכיוון שהיה לו מעצור בנשק, נתתי לו את הנשק שלי. אז הגיע גם רופא, הזריקו לי מורפיום ופינו אותי."

על מעשהו זה זכה, כאמור, עזרא וישניא בציון לשבח. כשהיה בבית החולים, בא אליו סרן זאב נדלר, ממפקדי יחידת הנח"ל, שהשתתפה בקרב, ובישר לו על הצל"ש. גם הוא עצמו קיבל צל"ש על הקרב באום-כתף, שנקרא כיום "עיטור העוז" .

גשר חי
הציון לשבח של נדלר הוענק לו על מעשים, שאירעו סמוך לאותם רגעים בהם היה עזרא וישניא מוטל על הגדר וחבריו עברו מעליו. פלוגה, בפיקודו של נדלר, התקדמה במעלה היעד, כשמשימתה לטהר את המרחב שבין התעלה השנייה, בה פעל הכוח של עזרא, והשלישית, העורפית והמרוחקת מרחק ניכר.
"צוידנו במטעני חבלה", סיפר נדלר, "וכן בבזוקות ובררנ"טים, למקרה שכוח טנקים ינסה לנוע לעבר התעלה האמצעית, השנייה, שמתחתנו, בה פעלה הפלוגה של עזרא. הטנקים, אומנם, לא באו. אבל נתקלנו בעמדות רבות, ובהמוני מצרים, שנמלטו מהתעלה האמצעית למעלה, לעברנו. ירינו ללא הפוגה, טיהרנו מצבורים ועמדות. אם היו לפני הקרב היסוסים לגבי כושר הלחימה של חלק מהכוח – חיילים שסיימו אך ימים אחדים קודם לכן את הטירונות – הרי שהופתעתי לטובה. הם לחמו כגברים.

"הלחימה הקשה יותר החלה כשחצינו את הכביש. אז הרגשתי מכה חזקה בפנים. הושטתי את היד לפה – והיא חזרה מלאה דם. כל הפה היה מלא דם ושברי שיניים והשפתיים נקרעו לגמרי".
נדלר נפגע כאשר הגיע למשאית שמתחתיה הסתתרו שני מצרים. הוא הגיב במהירות, ירה בהם והמשיך להתקדם בריצה כשהוא יורה לכל עבר. קצין מפלוגתו, שחלף על ידו, ראה לפתע כי מפקדו פצוע וכל פניו וחזהו שטופים דם. הלה קרב אליו, אך נדלק סימן לעברו כי הוא ממשיך, אך אינו יכול לצעוק פקודות. קולו היה חלוש וקטוע. לכן ביקש מאותו קצין שירוץ לצידו ויעביר בצעקה את פקודותיו. וכך היה – השניים רצו, יורים ממותניהם, כשנדלר משמיע כל פעם את פקודותיו באוזני מלווהו, והלה, על-תקן של רמקול, צועק אותן מייד לחיילים שמסביב.
שעה וחצי לאחר שנפצע, ולאחר קרב בלתי פוסק, הגיע הכוח ובראשו נדלר הפצוע לנקודת סיום המשימה. נדלר דיווח במכשיר הקשר על ביצוע התפקיד ועל הרוג אחד ומספר פצועים.
"וגם אתה פצוע!", נשמע קול מפקדו במכשיר.
"איך אתה יודע?", שאל נדלר.
"עם קול שלך לא קשה להבחין", אמר המפקד, "פנה את עצמך מיד!".
אבל, נדלר עוד לא סיים. הוא ביקש רשות לארגן את הכוח. באותה שעה שוב החלה הפגזה. לבסוף פונה נדלר, הועבר לבית החולים, שם נותח בפיו. צל"ש הרמטכ"ל הוענק לו על שהמשיך להוביל את פלוגתו, למרות שנפצע בפניו והתקשה בדיבור, במשך שעה וחצי של לחימה רגלית רצופה, ועל שדאג לפינוי חייליו הפצועים בטרם התפנה לטפל בו עצמו.
ולעצם קרב ההבקעה במתחם אום-כתף. בזיכרונו הקיבוצי של צה"ל חרותה הייתה אום-כתף כמאסה מכאיבה ממבצע "קדש". אז נשברו ההתקפות על מתחם זה והוא נפל רק בעקבות כיתורו וניתוקו מהעורף. הזיכרון מ1956 היה עדיין טרי ולקחיו נלמדו.

101A

טור זחל"מים בדרך לאום-כתף

אבל, גם המצרים למדו את הלקחים. לגביהם היה מתחם זה מפתח-ההגנה על קדמת סיני. הם בנוהו ושיכללוהו על פי קווי הדוקטרינה הסובייטית, אותה אימצו לעצמם. כובשי המתחם, שראהו למחרת המערכה, וכן החיילים שפקדו את המקום מאז, נדהמו כולם מהיקפו: מתחם כזה צריך היה לבלום ארמיה שלמה.
בעריכת המתחם נוצלה הטופוגרפיה ניצול מרבי. האגפים נשענו על מכשולים טבעיים בפני פרצת שריון – דיונות חול טובעניות מצפון, ושטח הררי טרשי ומבוצר בדרום. בין האגפים המוגנים הללו נערך המתחם לעומק. החזית – ארבעה ק"מ של רכס, המתמשך מצפון לדרום – פנתה מזרחה בשלוש שורות חפורות לרוחבה, זו מעל זו במדרון הרכב. במרבית חלקיהן היו החפירות בעומק קומת אדם, מדופנות בטון, מתעקלות וזרועות מצדיות מבוצרות של מקלעים ותותחי לא-רתע. בין החפירות מוקמו טנקים מחופרים בעמדות-תובה ותותחים נגד טנקים. מעבר להן, בעורף, במערב, רוגזו אגרופי שריון ניידים. העמדות שבתוך החפירות, ביניהן ומעבר להן, ערוכות היו לסיוע הדדי ולהנחתת אש על המוצבים במקרה שייכבשו. השטח שלמרגלות החפירות, כלפי מזרח, היה זרוע מוקשים.
כוחות השריון של אריק שרון אמורים היו לאסור קרב על כשמונים הטנקים, שרוכזו באבו-עגילה. לשם כך היה צורך לחדור פנימה ולהתמודד עם השריון המצרי. מפאת אופיו של המתחם לא היה מקום לאיגוף – נותרה רק הגישה החזיתית; ובשל המיקוש ניתן היה להתקדם רק בכביש ממזרח, שהוביל לתוך המתחם בחצותו אותו באמצעיתו. כדי להיכנס בציר זה, שהיה מטווח היטב ומכוסה באש כפולה ומכופלת, הכרח היה לעקור את האויב מהחפירות, שהשתרעו לימין הכביש ולשמאלו כמלתעות-צבת. בהכרח, הייתה זו למשימת חי"ר.
חטיבת הרגלים של אל"מ יקותיאל ("קותי") אדם קרבה, איפוא, באותו לילה אל החפירות של אום-כתף, לקראת הלחימה שהייתה לאחת ההבקעות הקלאסיות של מלחמת ששת הימים. קותי ומפקדי כוחות-המשנה סיכמו את ציר ההתקדמות אל היעדים.
סוכם, כי החטיבה תנוע בשני טורים מקבילים: סא"ל עופר בן-דוד, מפקד גדוד גליל הנחלאי, ינווט את כל השדרה, והכוח שלו יוביל. בעקבותיו ינוע רס"ן דב ("דבג'ה") קלעי, מפקד גדוד נחלאי אחר, ולאחריו סא"ל יוסף קסטל, מפקד גדוד מילואים. לאחר מכן סוכמו כל פרטי הפריצה והכיבוש.

בשעה 19:00 החלה התנועה. פלוגה ה' של סרן אליעזר רם, המ"פ מגדודו של עופר בן-דוד, יועדה לבצע את הפריצה אל תוך החפירה העליונה. היא הוציאה מתוכה מחלקת-חוד, אשר נעה בראש השדרה הדו-טורית, כשהיא ערוכה במבנה פריצה: רתק מימין, רתק משמאל, ובתווך פורצי הגדר ותופסי פאתי היעדים. צמוד אליהם נע עופר עם חבורת הפיקוד שלו. לידו נע קותי וחבורתו. אחריו החל המבנה הדו-טורי. משמאל: יתרת פלוגה ה' ופלוגה ב' של סרן לויט מגדוד גליל.
במבנה דומה נע גם כוחו של דבג'ה: חוד מפלוגה ו' של סגן אפרים כץ מגדוד אחר, אחריה מימין יתרת פלוגה ו' ופלוגה א' של סגן משה כפרי (מ"פ א' של גדוד זה). משמאל – פלוגה ד' של סגן זאב לס (מ"פ ד' מאותו הגדוד).
אחרי הכוח של דבג'ה נעה יחידתו של קסטל. מפקדה הוביל את יחידתו כשהוא נע צמוד ממש לאיש האחרון בכוחו של דבג'ה וכשמחלקת הסיירים שלו נעה עימו כחוד ליחידה אחרי חוד זה נעה פלוגה ד', אחריה מחלקת חבלנים ואחר כך פלוגה ג' ולאחריה פלוגה ב' וסגן מפקד היחידה סוגר על הכל.
המעמס אותו נשאו החיילים, ובעיקר הסדירים, היה כבד ביותר: לפחות עשר מחסניות לאיש, כשרבים נשאו אף למעלה מזה; בכל רימוניה שבחגורה נמצאו שני רימונים וביתר חלקי החגור ובתרמיל היו עוד ארבעה-חמישה ואפילו שישה רימונים. אל אלה נוספו מטעני חבלה, אשר נלקחו בכמויות גדולות לשם פריצת המצדיות.
עופר, המג"ד, ניווט בשיטה פשוטה של קביעת אזימוט לפי מצפן ומדידת מרחק. ציר ההתקדמות היה קשת של איגוף ימני, הפונה אחר כך מערבה, ואחר כך דרומה. עופר חש, כי גורל החטיבה כולה הופקד בכושר ניווטו. סטייה של מעלות אחדות עלולה הייתה להביא לחשיפת חלק ניכר מהכוח לאש של עשרות מקלעי "גוריונוב" במצדיות המצריות. המובילים משכו בקצב מואץ.
בשלב האחרון של התנועה לשטח ההיערכות, בין קולות הנפץ של הפגזה מצרית, ניתן היה להאזין לרעש מנועי מסוקים ממעל. בשדרה החטיבתית עבר מפה לאוזן רחש נרגש: אלה הצנחנים של דני מט, מפקד חטיבת צנחנים, היוצאים לפשט על הארטילריה המצרית בגיחה מהעורף.
הגישה העקיפה אל היעדים האריכה את הטווח הישיר של ארבעת הקילומטרים לשמונה ק"מ וחצי. הייתה זו דרך קשה בדיונות חול גבוהות, שצריך היה לחצותן בניצב. ככל שהתארך המסע, גברה העייפות וההליכה הפכה למסע מפרך. אף על פי כן התברר בדיעבד, כי מכל החטיבה לא נחשלו אלא ארבעה-חמישה חיילים.

92A

הצנחת ציוד בסיני

זמן קצר לפני 22:00 הגיעו כל כוחות החטיבה לשטח ההיערכות. אז הורה קותי לקצין-הקשר להעביר למפקד האוגדה שדר: "הגעתי להיערכות, מוכן להמשיך במשימה".
"הישאר במקומך", פקד אריק שרון, "השין לא לפני 22:30. מעבר קו ההתחלה לפי פקודה. סוף". את מחצית השעה של ההמתנה ניצלו קרי-המזג שבין החיילים הסחוטים לתנומה; אחרים, רועדים מקור, שקעו בהרהורים שעל סף טבילת-אש; והיו שבהו לפניהם, אל תוך האפילו חורשת-הסוד. ב22:30 בקע ממכשיר הקשר קולו של אריק: "המשך במשימה, בהצלחה. סוף".
הכל נדרכו. קותי סיים קבוצת פקודות אחרונה תמציתית: "עופר, אתה שוטף את החפירה המרכזית; דבג'ה, אתה נכנס לחפירה התחתונה, יוס'קה, אתה חוסם לכיוון מערב ומוכן לתפוס את החפירה המערבית – פעל!"
ואז קותי נתן את האור הירוק לארטילריה להתחיל באש הריכוך. זו החלה, ובבת-אחת החלו להתאבך להבות ועשן במתחם שממול. איש לא ראה דבר, הרעש היה מחריש אוזניים. ברעש הכבד זינקו היחידות קדימה, כדי לסגור את 250 המטרים עד קו ההסתערות.

לפתע חש עופר, כי אש הסיוע מתקרבת אליו במידה מסוכנת. הפגזים חלו נופלים בין אנשיו, והוא שיער, כי הם באו מאחור. הוא דיווח על כך לקותי. המח"ט החליט להסתפק בהנחתה של 20 דקות במקום חצי שעה, וההפגזה המסייעת פסקה. העשן נמוג ועופר נע קדימה שבעקבותיו קותי. לאחר דקה-שתיים נתקל בגדר דו-שיפועית נמוכה למדי, לפניו ממש התמשכה החפירה. הניווט היה, איפוא, "בול".
ברגע, בו הרגיש כוח החוד בגדר, צעק מ"פ, סרן אליעזר רם, לעבר חוליות הרתוק והורה להן להשתטח. אחד החבלנים שאג: "מוקדים בין בגדרות!" – ובו בזמן פתח מקלע "גוריונוב" מצרי באש הישר ממול. חוליות הרתק שבצדדים לא המתינו לפקודה ופתחו באש ממקלעיהן. אליעזר, שראה כי הגדר נמוכה, רץ קדימה עם סגן טקסי, מפקד מחלקת הפריצה, ועם קצין נוסף מן העתודה, ואליהם הצטרפו תופסי פאתי היעדים וחוליה מיוחדת מצד ימין, אשר נועדה לטפל בטנק מצרי, שנמצא כמשוער אי-שם מימין.

אולם, עוד בטרם הגיע הגל הראשון אל קצה החפירה וכבר נפצעו שני חיילים מתופסי פאתי היעדים ולחפירה קפצו רק שלושת הקצינים. מקלע ה"גוריונוב" שותק בינתיים באש הרתק, אך צוותו נשאר, קרוב לוודאי שלום, שכן מיד לאחר מכן נשמע טרטורם הקרוב של שני מקלעי "קרל גוסטב" וכן נזרק רימון, אשר רסיסיו חדרו לרגליו ולאחוריו של אליעזר.
קודם לכן, ברגע בו קפצו שלושת הקצינים לתוך החפירה, רץ אחריהם סגן מפקד הכוח ומתח סרט סימון מן הגדר עד קצה החפירה. באותה עת עמד המג"ד, עופר, יחד עם קצין-המבצעים שלו ליד הגדר עצמה. בסמוך לעופר היה שרוע על התיל עזרא וישניא. עופר שסבר כי זהו אחד המסמנים, הרעים עליו בקולו: "מדוע אינך מסמן?!"
"אני פצוע", השיב עזרא, "תעברו מעלי!"

בעזרת קצין-המבצעים העביר עופר את מחלקת המטהרים של אבי את הגדר, אחד אחד, בכוונו אתם פנימה, כשוטר-תנועה, תוך כדי השמעת אזהרה: "גדר, זהירות, תרימו רגליים ורוצו!" – וכך, בעוברה מעל גופו של וישניא הפצוע, זרמה מחלקתו של אבי פנימה. משראה עופר, כי השיטור פועל כהלכה, הוא השאיר את המלאכה לקצין-המבצעים ונכנס בעצמו פנימה, במקביל למחלקתו של אבי. בתוך כך הספיק אף לוודא, כי מפקד הפלוגה הימנית, פלוגה ג', סרן זאב אונגר, שאמור היה לטהר את קו הרכס, אכן נמצא במקומו.
כל הפריצה כולה לא נמשכה יותר מדקה וחצי. בעקבות עופר עברו גם קותי וחבורתו ונכנסו לתוך החפירה.
ובינתיים, שלושת הקצינים המשיכו לרוץ בתוך החפירה. תול"ר ירה לעברם, מתוך החפירה, פגז מטווח רחוק. השלושה שלפו רימונים והטילו אותם לתוך עמדת התול"ר. התפוצצות אדירה – והעמדה שותקה כליל. בשלב זה הבחין אליעזר, מ"פ ה', כי החפירה אינה מתמשכת בקו צפון-דרום כמצופה, אלא ממזרח למערב. לאחר עמדת התול"ר המחוסלת נסתיימה החפירה. שלושת הקצינים נפנו לאחור ורצו בחזרה, כשלפתע נגלה לעיניהם, במרחק של כשלושים מטר, כוח של עשרים חיילים, העולה לעברם. בשנייה זו לא נמצא אליעזר בתוך החפירה, אלא מחוצה לה, על הדופן, משם ביקש לראות את המתרחש מאחוריו. אליעזר פקד אינסטינקטיבית שלא לפתוח באש, שכן החיילים ממול נראו לו מסודרים וזקופים מדי. אליעזר השמיע צעקה: "דב?!" – ונענה ע"י סגן משה כפרי, מפקד הפלוגה המובילה מכוחו של דבג'ה. שני הכוחות כך התברר, התגודדו באותה חפירה, מאחד שדבג'ה "פלש" לחפירה לא-לו. בטרם נוצרה תסבוכת קשה להתרה פנה דבג'ה עם הכוח שלו בתעלת הבריח הראשונה וירד לחפירה המיועדת לו.

95A

תעלת יעד מבוצר בכונתילה, סיני

עתה נכנסה לתמונה מחלקת הטיהור של אבי, אשר פילסה את דרכה קדימה בתוך החפירה המרכזית (העליונה), כשהיא מחליפה מדי פעם את חוליותיה, הן משום שהיו בה פצועים והן משום שבקרב הטיהור מתכלית התחמושת במהירות.
סגן מפקד המחלקה נפצע עוד בתחילת הטהור, ואחריו נפצעו שני חיילים נוספים. רק מפקד המחלקה נשאר במקומות בראש, כשלידו רב"ט אורי, שטיהר בעצמו את מרבית החפירה הצרה. הוא פשוט שכח, או סירב להתחלף, ולפיכך רץ כל העת בראש. משאזלה תחמושתו, היה חוטף מחסנית מאחד החיילים שמאחור וממשיך.
לאחר טיהור של כ-600 מטר, הגיעו מחלקת המטהרים יחד עם אליעזר, מ"פ ה', עד לכביש, שחצה את החפירות באמצעיתן. בנקודה זו החליט אליעזר להשאיר את מחלקתו של אבי במקום, כדי לאבטח את נקודת החצייה של הכביש מצפון לדרום ולקדם את המחלקה הבאה, זו של פיני, כדי שתמשיך בטיהור מעבר לכביש. אולם, בטרם התבצע ההחלפה, זינקה אל-על פצצת תאורה מצרית, ולאורה נתגלו צלליות שחורות. היו אלה כעשרים חיילים מצרים שקפצו מתוך החפירה. חלקם ניסה להימלט דרומה בריצה שפופה, חלקם ירה לאחור.
"הסתער!", פקד אליעזר על כל הנמצאים במקום. הייתה זו הסתערות-בזק, בקטע של כשלושים מטר בקירוב, תוך המטרת כמות-אש עצומה בירי מן המותן. לאור הזיקוק הדועך מלמעלה נראו הדמויות האפלות קורסות תחתיהן ונעלמות. משכבתה פצצת התאורה, בלם אליעזר את ההסתערות והשיב את כל אנשיו אל החפירה, כדי לבצע החלפה מסודרת.
רק משהחל הטיהור מעברו הדרומי של הכביש, התברר, כי הקטע הקודם היה אך המבוא הקל. ההתנגדות בקטע השני הייתה עזה הרבה יותר: מכל עיקול הושלכו רימונים. אליעזר ידע, כי בקטע זה לא יוכל לעבור ולכבוש, כך סתם, היה עליו להיטהר ממש. הוא בלם את אנשיו ופקד עליהם לירות בכל דבר שנע בשטח, להיטהר כל כוך, לרסס באש כל עיקול. ואכן, הזהירות השתלה. בקטע זה, הקשה ביותר, לא היו לאליעזר כל נפגעים – עד לנקודה בה היה עליו, לפי פקודה, לסיים את הטיהור.

נקודה זו נמצאה כק"מ אחד מדרום לנקודת החצייה של הכביש, בקרבת תעלת-בריח נוספת, אשר קישרה בין החפירה העליונה לתחתונה. אולם, ברגע בו הגיע אליעזר לקרבת תעלת-הבריח, החלו אנשיו לספוג אש מרגמות. הפצצות נפלו בתכיפות ובריכוז. פיני המ"מ נפצע מרסיסים. לא נותר כל ספק, כי זוהי אש המכוונת על ידי קצין מצרי קר-רוח. אליעזר פקד להתקדם כשלושים מטר, אולם כאן לכדה אותו אש המרגמות בצורה מסוכנת עוד יותר. לפיכך, פקד לחזר, השיבה את האנשים כארבעים מטר לאחור, כדי לצאת מטווח המרגמות המצריות. לרגע נדמה היה, כי הם מצאו מחסה. אולם רק לרגע. שכן, מקלע "גוריונוב" מצקי ירק מלועו אש, שבאה מלמעלה. היתה זו אש יעילה מאד, קרובה מאד, אשר הצמידה את האנשים אל קרקעית החפירה.
קל היה להשיב אש לעבר הרכס מימין, אך אליעזר נמנע מלעשות כן, מאחר שעל קו הרכס נעה פלוגתו של סרן זאב אונגר, מ"פ ג'. אליעזר ניסה לכלות את סימני הזיהוי של הפלוגה, אך לא הבחין בהם. עם הפלוגה השכנה לא היה לו קשר. הוא, התקשר איפוא, עם עופר מג"ד, וביקש ממנו לציין בדיוק את מקומה של הפלוגה של אונגר.
כאשר קלט עופר את השדר של אליעזר, נמצא הוא עצמו במצב מוזר למדי. גם הוא עמד מעבר לכביש במרכז חבורת הפיקוד, אשר נעה מאחורי מחלקות של פיני, שהחלה בטיהור הקטע שמעבר לכביש. במרחק ניכר, נקודת החצייה של הכביש, אבטחה מחלקתו של אבי, ואילו המחלקה השלישית, זו שביצעה את הפריצה, השתהתה עדיין בקטע הצפוני של החפירה והמתינה עד אשר ייצאו מתוכה אנשיו של דבג'ה.

כאשר המחלקה הקדמית הייתה מרותקת למקומה בגלל אש ה"גוריונוב" ושתי המחלקות האחרות מרוחקות מאחור, פנה עופר לאנשי חבורת-הפיקוד ושאל: "נו, יש פה מישהו שיחסל את ה"גוריונוב" הזה?"
סגן יחיעם סורוקין ז"ל, נע בראש החוליה לעבר העמדה, הטיל שני רימונים לתוכה, אך מכיוון שהייתה מחופה – המשיך האויב לירות ממנה. יחיעם עקף את העמדה, בא ממולה, השליך את הרימון פנימה, קפץ והחל לטהרה ב"עוזי". אולם, מפתחה האחורי הגיח חייל מצרי, אשר ירה בגבו של יחיעם למוות. רק לאחר מכן חוסלה העמדה. על מעשהו זה קיבל יחיעם ציון לשבח לאחר מותו על ידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש.
באותו זמן עצמו גילתה המחלקה של פיני חפירה צרה, שהובילה מתוך החפירה המרכזת למעלה אל הרכס, הישר אל עמדת ה"גוריונוב". אליעזר, ועימו עוד מספר אנשים, החלו לנוע בה. אחר מטרים אחדים נתקלו בעמדת תול"ר ובה שני חיילים מצרים. בהסתערות מהירה חוסלה העמדה והאנשים המשיכו להעפיל לעבר עמדת ה"גוריונוב". לפתע נשמעו קולות-נפץ, והם ראו את העמדה עולה באש. משהגיעו למקום, כבר שתק "גוריונוב".
רק בבוקר, משתם הקרב באום-כתף, נתגלה למרבה התדהמה, כי בעמדת ה"גוריונוב" שהוצתה, נותר בחיים חייל מצרי, אולי היחידי בכל מתחם או-כתף. היה זה בתום הקרב. סמל נשלח למקום, כדי להביא את הלהביור. משקרב לעמדה העשנה, נורתה מתוכה אש והרגה אותו. חיילים נוספים הגיעו ואף הם נתקלו באש. שניים מהם נפצעו. רק לאחר שהוטלו פנימה עוד שני רימוני-הגנה ורימון-זרחן, יצא מבין האודים העשנים החייל המצרי, טוראי – כל גופו היה מפויח, בטנו מרוטשת, בני-מעיו בחוץ, ובעינו מבט של בוז ומשטמה יוקדת. כך כרע תחתיו.

95B

פינוי נפגעי הקרב על כונתילה

באזור עמדת ה"גוריונוב" סיימה פלוגה ה' את טיהור החפירה המרכזית ואחר התארגנה להגנה היקפית עד אור הבוקר. לאליעזר עצמו נדמה היה, כי הלחימה בקטע השני של החפירה, הארוך והקשה יותר, דרומה מן הכביש, נמשכה כעשרים דקות. למעשה הייתה השעה 01:10.
פלוגה ג' של אונגר נכנסה למתחם מיד לאחר המחלקה השנייה, זו של אבי, בפלוגתו של אליעזר. מכיוון שכבר עברו אנשים לפניו בפרצה, לא התעכב אונגר לבדיקת מציאותם של מוקשים. הוא ראה את סרט הסימון הלבן, אותו הספיק סגן מפקד היחידה למתוח עוד בדקות הראשונות של הפריצה, ורץ לאורכו, כשהוא מושך אחריו את הפלוגה ומיד מתפרס ימינה, כדי לעלות אל גב הרכס שמעל לחפירה המרכזית. אותה עת עמד עופר יחד עם קצין המבצעים, וברצותו לוודא כי אונגר אכן נכנס ופנה לכיוון הנכון, קרא בשמו. "זאב ישנו!", השיב מ"פ ג', ועוד טרם שהגיע אל הרכס, טפח טפיחות נמרצות על קסדת הפלדה של חיילי הרתק הימני מפלוגתו של אליעזר, פלוגה ה', בהורתו להם להסיט את אישם לבל יפגעו באנשיו-שלו. אחר המשיך להעפיל בריצה ימינה, כשהוא צועק לאחור: "לרוץ על הסרט!".
הידיעות המוקדמות על גב הרכס כללו עובדה משמעותית אחת: מצויים בו מצדיות בטון וקטעי חפירות לאין ספור. אונגר ידע, כי מלאכתו לא תהא קלה. כן ידע, שמחמת אופיו של גב הרכס לא יוכל להתפרס לרוחב. אי לכך ארגן את כל פלוגתו בגלי הסתערות כיתתיים, אותם עמד לשלח גל אחרי גל, כיתה אחרי כיתה. הכיתות עצמן אורגנו בהתאם ליעדים, כשמחציתה של כיתה מיועדת לרתק באש אחת אחת המצדיות והמחצית האחרת, ובה חבלן מצייד במטעני נפץ, מסתערת על המצדית ומפוצצת אותה.

אונגר הסתער בראש, ולידו – כעתודה פלוגתית, כיתה של שמונה חבלנים, מצויידים כהלכה במטענים, לשם טיפול בבונקרים עקשניים במיוחד.
לאורך כל הקטע הראשון של גב הרכס, מן הקצה הצפוני ועד נקודת החצייה של הכביש, כ-400 מטר, רץ המ"פ עם כיתה אחת בלבד מהמחלקה הראשונה, מפקד המחלקה הראשונה ורץ-מ"פ. כל מה שנראה כמצדית או כקטע חפירה, רוסס בכדורים מבלי להיעצר. התחושה הייתה משופרת, שכן בינתיים לא היו נפגעים, פרט לאותם שנפצעו בנקודת הפריצה ליד הגדרות. זאב אונגר רצה לדעת מה קורה מאחור, והוא קר בשמו של מפקד המחלקה השנייה. התשובה שקיבל הייתה: "יגאל בסדר!".
עד מהרה חש אונגר תחת נעליו את אספלט הכביש. הוא רקע ברגליו כדי להיות בטוח בעף ואחר חצה אותו בריצה. מעבר לכביש החל גב הרכס עולה בתלילות. מפקד המחלקה שלידו קרב אליו: "בוא, נרוץ קדימה במהירות, המצרים בורחים, לא נספיק לתפוס אותם!".
"בסדר", ענה זאב, "אבל נעלה כאן תוך מתן אש". וכך, כשתת-מקלעיו פולטים צרורות תכופים, הסתער הגל הראשון בתלולית שמדרום לנקודת החצייה של הכביש. באותו רגע נפתחה הישר ממול אש עזה, והרץ-קשר של זאב נפל, נקוב כדורים במצחו ובצווארו. ברגע זה כבר חש זאב, כי כוח האש של הכיתה שלידו מדלדל והולך. הוא הורה לכיתה הראשונה להיעצר, קידם את הכיתה השנייה, ותוך זמן קצר גם את השלישית והרביעית. חיילי הכיתות התערבבו אלה באלה, אך כיוונו את דרכם לפי החזית המסתערת שלפניהם – המ"פ, המ"מ, ועוד תשעה לוחצים ,בהם רגם המחלקה, שהיה מזניק כפעם בפעם פצצות תאורה.
ההתנגדות ממול הלכה וגברה. זאב ראה כיצד חודשים הכדורים הנותבים הירוקים של מקלע מצרי ממש אל בין אנשיו, ומדלדלים בהדרגה את שורותיהם. לידו רץ מפקד הכיתה הרביעית, עמוס ירדני, בידו רומה-רימון נגד טנקים ועימו חייל, שהזין אותו. עמוס חיפש, לאור התאורה שממעל בונקרי אויב ושילח בהם פגזים בדיוק מעולה. פירה נוספת התגלתה. מפקד מחלקה מספר 1 קפץ לתוכה יחד עם אחד ממפקדי הכיתות והשניים החלו רצים בתוכה ומטהרים, בעוד המ"פ עצמו מטהר על שפת התעלה למעלה. לאחר עשרות מטרים הגיח המ"כ מתוך התעלה ובא אל המ"פ מוכה הלם: "המ"מ נהרג, מת בידיים שלי".
"קרא לחובש ובוא אחרי!", פקד המ"פ.

הלוחמים המעטים סביב זאב פחתו. סגנו נהרג, מפקד מחלקה מס' 1 נהרג, שני הקשרים הפלוגתיים נהרגו, ומכל הגל המסתער לא נותרו עימו אלא שני מ"כים ושלושה-ארבעה חיילים. נוסף לכך, ה"עוזי" שלו נותר ללא תחמושת. זאב חטף מקלעון מידי אחד החיילים, קידם בצעקה את מחלקה 2, ויחד עם מפקדה, יגאל, רץ בראש המחלקה הרעננה-יחסית ועימו אותם מן המחלקה הראשונה, שנותרה נשימה בריאותיהם.
כ-800 מטרים טוהרו כבר מעבר לנקודת החצייה של הכביש. עד קצה היעד נותרו עוד כ200 מטר. "גוריונוב מעלינו!" – צעק יגאל. המקלע המצרי ירה מטווח חמישה עשר מטרים לכל היותר, וצידד את אישו לעבר הגל המסתער. שני הקצינים לא נעצרו. תוך כדי ריצה שלפו רימונים והטילו אותם. הרימונים התפוצצו בבת אחת. רעש אדיר, הבזק, המקלע השתתק.
חוד הפלוגה הגיע אל קצה היעד. זאב נעצר, השכיב את אנשיו על קו הרקיע, ולאור פצצת התאורה טיהר את קטעי החפירות מן החיילים המצרים, שנראו נמלטים מתוכן ברצפה שפופה. לאחר מכן קידם את מחלקתו השלישית, הרעננה עדיין, וארגן אותה להגנה היקפית בעמדות שמסביב, נוכח התקפת-נגד אפשרית. מפקד מחלקה 2, יגאל, נשלח לאחור, כדי לאסוף את הנפגעים, שנותרו לאורך קו הרכס ולהביאם לתחנת האיסוף.
באגפו הימני של הכוח נכנסה למתחם פלוגה ז' של זאב נדלר, במקביל לפלוגה של זאב אונגר. היה זה צוות קרב מאולתר של כשבעים לוחצים, עליו הוטל לטהר את מדרונו המערבי של הרכס, ולאבטח את הכוח כולו מאותו צד. עקב האפשרות של הימצאות טנקים או נשק אנטי-טנקי במקום, צוידו אנשיו של נדלק בהתאם. לא היה שם אפילו רובה אחד, אך לעומת זאת היו לכוח שמונה בזוקות ותריסר רומי-רימון, מקלעים, מקלעונים ו"עזים". עד לנקודת החצייה של הכביש הייתה ההתנגדות מעטה. היתקלות ממשית באויב הייתה גם כאן רק מדרום לכביש, לאחר החצייה.

147A

תופסים שלווה לאחר הקרב הקשה באום-כתף

הלחימה המצרית, שהתקשחה בקטע הדרומי של החפירות, נשברה כ500-600 מטר מדרום לכביש, ואז החלה מנוסה המונית מערבה, במדרון הרכס, לעבר האזור המנהלתי של החטיבה המצרית. הנמלטים גלשו במדרון גושים-גושים, נתקלו באש המרוכזת של אנשי פלוגה ז', שזינבו בהם. הבזוקות הופעלו נגד כלי הרכב וצרורות המקלעים, המקלעונים וה"עוזים" קצרו במצרים. מספר הנפגעים בפלוגה היה קטן. זאב נדלר עצמו נפגע בלסתו, אך לא דיווח על כך, ולעופר נודע הדבר רק מששמש אותו מדבר באלחוט כשדבריו מתלעלעים, כמעט בלתי מובנים.
מכשהגיע אל קצה היעד, הורה לו עופר להיערך להגנה סביב רכב מצרי בוער של מטול טילים נגד טנקים, להתקשר עם פלוגה ג', משמאל, ולתאם עימה את ההיערכות להגנה. נדלר עלה על הרכס, מצא את אונגר ומסר לו את מכשיר הקשר שלו, כדי שיוכל לארגן באמצעותו את פינוי הנפגעים.
בשלב זה, כאשר הושלם כיבוש היעדים, אך טיהורם היה ראשוני בלבד, הכניס עופר למתחם את פלוגה ב' של סרן דן לויט, פלוגת חיילים צעירים. מלכתחילה רצה עופר להימנע מהכנסת פלוגה זו לקרב. "אבל", כפי שסיפר אחר-כך, "על פרצופו של הסגל ראיתי שאם לא אקח איתי גם את הפלוגה הזאת, הרי הסיכויים שלי, שאם אשאר בחיים עד הבוקר, יערכו לי תלייה פומבית בפלוגה ב'"...
הייתה זו, איפוא, פלוגת-עתודה. עופר הוציא מתוכה כמחלקה לנשיאות אלונקות ולסיוע בפינוי הפצועים. כל היתר הופעלו בטהור אותם בונקרים, אשר נשטפו בהסתערות הראשונה. כפי שהסתבר אחר כך, לא היו אלה עמדות לחימה, אלא עמדות התבצרות לחיילים המצרים. רימון, שהוטל לתוכם, עדיין לא חיסל אותם והותיר בהם חיילים מצרים חיים. את המצדיות הללו טיהרו, הפעם באורח יסודי, חיילי פלוגה ב'. בחלקם גם נפל לטהר את בונקר-הפיקוד ולשבות שם את הקולונל המצרי. קצין בכיר זה נתפס בעודו מנהל, בצורה מעוררת כבוד, את הקרב האבוד. הוא שכיוון את האש על מוצביו שנכבשו, מצפון לנקודת החצייה של הכביש, בנסותו לבלום על ידי כך את ההסתערות דרומה. כך, ליד מערכת הקשר הפתוחה שלו, נתפס.

כמחצית השעה אחרי שעופר דיווח לקותי, כי היעד בידיו, הגיע אחרון הפצועים לתחנת האיסוף, לידיו של סגן ד"ר מור. רופא צעיר זה, אשר סיים את לימודיו אך חודש ימים קודם לכן ובהופיעו בגדוד ישר מקורס קציני-רפואה, נראה שמנמן וכבד-תנועה, נתגלה כרופא קרבי מעולה, שכבש בלילה אחד את לב כל החיילים באורח טיפולו בפצועים.
ומה קרה בפלוגה הנחלאית הנוספת, זו של רס"ן דב ("דבג'ה") קלעי, ובכן, לחימה קשה הייתה גם מנת-חלקם, אולם הם ביצעוה על הצד היותר טוב. כוח זה, שהיה שכנו של סא"ל עופר בן דוד, פרץ את גדרות מתחם אום-כתף עשרות מטרים ממזרח לאזור הפריצה של עופר, כדי להגיע אל שורת החפירות התחתונה. יחד עם דבג'ה נע מפקד פלוגת החוד, סרן אפרים כץ, מפקד פלוגה ו'. אחד מחבלניו הטיל עצמו על הגדר הראשונה, חבלן אחר על הגדר השנייה ועל גבי שניהם זרמו החיילים פנימה, שהם רצים על פני סרט-סימון לכיוון פתח החפירה.
אבל, עוד טרם שהגיעה הפלוגה אל חפירתה, נפתחה עליה אש שטוחת-מסלול מימין (מכיוון מערב) ומלמעלה. כץ שיער, כי הייתה זו אש של תת-מקלעי "קרל גוסטב", שנורתה מאחורי שפתה של אחת החפירות. הוא היה משוכנע, איפוא, כי סטה שמאלה מדי וכי חפירתו נמצאת למעלה יותר. על כן ביקש את אישורו של דבג'ה להעפיל מעלה עם מחלקת-החוד. הוא הגיע אל שפת החפירה, וכאן אירעה פגישתו הבלתי ציפוייה עם אליעזר, מפקד הפלוגה המובילה של הכוח השכן. תוך שניות ספורות היה כץ ועשרים האנשים אשר עימו בתוך החפירה, ואחריהם הפלוגה כולה. עד שהובררה הטעות, היו כבר אנשי שני הכוחות מעורבים זה בזה. אולם עקב השיטור, נכנסה פלוגה ו' לתוך החפירה, הכבושה לכאורה, ומיד נפתחה עליה אש מבפנים. קרה כאן מה שאירע בכל איזור התעלות. חיילים מצרים נשארו בתוך העמדות המבוצרות, אשר הרימונים בשטיפה הראשונה לא הכריעו כליל, והיה צורף לבערן בהסתערות רימונים ובריכוז של אש אוטומטית. בבוקר שלמחרת, כשתם הקרב, הלך כץ לראות את החפירה, שאותה לא שטף בלילה. בקטע קטן אחד מנה קרוב ל90 זנבות של פצצות-מרגמה, אשר נפלו בדיוק עילאי פנימה והיו מיועדות לנחות על ראש פלוגתו, שלא נכנסה לחפירה זו.
פלוגה ד', של סגן זאת לס ופלוגה א' של סגן משה כפיר הגיעו בזו אחר זו בעקבות פלוגת-החלוץ של סרן כץ – תחילה לתוך החפירה המרכזית ומשם, על פי הכוונתם הזריזה של המפקדים , עד תעלת-הבריח, וממנה אל החפירה הדרומית. הם טיהרו את העמדות, שהותירה פלוגה ו' של כץ, הגיעו עד לכביש, עברו את הגדרות, ולנכדו אף הם בהפגזת המרגמות המצריות. דבג'ה סבר, כי אין טעם להסתבך במיקוש ובהפגזה במקום, בו כבר קלושה ההתנגדות המצרית ממילא, ולפיכך ייטיב לעשות אם יכניס, תחת זאת, גם את יתר הפלוגות לתוך החפירה המרכזית ויארגן אותן שם להגנה – על עצמן ועל הכביש, אשר פתיחתו למעבר הטנקים ואבטחתו היו מטרתה העיקרית של הלחימה בחפירות.
משה כפרי הגיע לקצה התחתון של תעלת-הבריח, נכנס לתוך החפירה המזרחית התחתונה, אולם עד מהרה נמצאה הפלוגה בנקודת החצייה של הכביש, שבה נקטעה החפירה. כפרי העביר את אנשיו בנקודת החצייה והחל מתקדם דרומה, תוך חיפוש אחר המשכה של החפירה. הוא נע עוד כ150 מטר, אבל לא מצא כל חפירה. תחת זאת הומטרה על הפלוגה אש עזה של נשק אוטומטי ורימונים מן החפירה המרכזית למעלה, מאותן עמדות מצריות, אשר קידמו את הסתערותו של סרן אליעזר רם. רגלו של דבג'ה רוססה בנתזי מתכת, אך הוא המשיך לפקד על הכוח ורק בבוקר הגיע אל תחנת האיסוף.
כשנתקל החוד של פלוגה ו' בגדר, ידע כץ, כי במרחק לא רב מעבר לה ימצא את המשך החפירה התחתנה. אולם, פלוגתו לא הספיקה להתקדם אלא עשרות מטרים בלבד, כשהבחין לאור זיקוק, שזינק אל-על, כי הוא נמצא בליבו של שטח זרוק מוקשים נגד-אדם. בצעקה בלם את אנשיו, ודיווח על המיקוש לדבג'ה, שנמצא עדיין מצידה האחר של הגדר. באותו רגע עצמו החלו נופלים פגזי מרגמות, אש מצרית, על המוצב עצמו. מיד פקד דבג'ה לפנות ימינה ולעלות, הפעם ביודעין, לתוך חפירתו של הכוח השכן. אך מכיוון שמ"פ ה', אליעזר רם, לא הגיע עדיין לקטע זה של חפירתו, היה חשש שאם ייכנס כץ, יירו שתי הפלוגות זו בזו. לפיכך הורה דבג'ה לחזור לאחור, צפונה, עד הכביש, ולהיכנס לחפירה המרכזית באיגוף, בקטע אשר כבר טוהר קודם לכן עלי ידי אליעזר.
כשעה לאחר ההיאחזות בחפירות בקע הרעש המיוחל. טנקים ראשונים החלו נכנסים למתחם, בכביש שנפתח ע"י החי"ר.
כדי לא לנסות "לשכתב את ההיסטוריה" חובה להדגיש, כי גם לחימתו של הכוח של סא"ל יוסף קסטל, מג"ד גדוד המילואים, בחפירה השלישית, המערבית, הייתה קשה ויעילה. אולם, לפרטי הקרב שלו לא נכנס כאן, בגלל העובדה, שגדודו לא היה גדוד נח"ל והלא בספר הנח"ל עסקינן.

זה היה סיפור לחימתם של גדודי בית הספר למ"כים של הנח"ל ויחידת נח"ל דרום באום-כתף. לחימה, שבמהלכה היו ליחידות כ-11 הרוגים וכ-40 פצועים.
בכך לא תם הסיפור. לאחר יום של התארגנות ומנוחה במתחם, הועלה כל גדוד הנחלאים על רכב והם נעו בכבישים הפנימיים בסיני לאל-עריש, כדי להשלים את הכיבוש ולהחזיק בעיר. על החוף נעו קבוצות גדולות של חיילים מצרים בורחים, חלקם עם נשק, חלקם בלעדיו. באחד הסיורים האלה נתקלה כיתת הסיור בכוח גדול של חיילים מצרים חמושים וניהלה עמם קרב. למקום הגיעו כוחות תגבורת, כדי לעזור בחיסול כוח זה. בקרב נהרגו שני חיילים ונפגעו אחדים.
יש לציין, כי בקרבות אום-כתף השתתפו גם חיילים נחלאים, שכל הכשרתם הצבאית הסתכמה בארבעה חודשי טירונות, והם הוכיחו את עצמם כלוחמים לכל דבר.

אדם מול טנק
כאשר גדודי הנח"ל האמורים ניהלו את הקרבות הללו, לחמו אנשים הנח"ל המוצנח עם חטיבת הצנחנים, במסגרת אוגדת טל. המשימה הייתה לכבוש ולטהר את רצועת עזה ואת הציר רפיח-קנטרה עד לתעלת-סואץ, כשהפריצה הראשונה היא בגזרת רפיח.
הכוח המצרי, שהגן על צומת רפיח, היה מחופר במגננה אדירה, שהוכנה במשך שנים, ברוחב של כ15 ק"מ ובעומק של 60 ק"מ. אורכן של התעלות הגיע עד ל12 ק"מ ובניהן המתינו שתי חטיבות מחופרות ומבוצרות. השטח היה ממוקש ומגודר, ותותחים, תותחי נ"מ ומקלעים היו מוצבים בין התעלות, כשבעורף – מאות קני-תותחים. כנגד כל אלה הטיל רפול, המח"ט, למערכה את גדוד הנח"ל המוצנח, בפיקודו של טיבי שפירא, את גדודו של יאיר תל-צור ואת מפקדת החטיבה וכח-עתודה נוסף בפיקודו של פיחוטקה. לכל כוח צורפה פלוגת טנקי "פטון" (גדוד הצנחנים הנוסף הועבר תחת פיקודה של חטיבת חי"ר אחרת ולחם בעזה).

גדוד הנח"ל המוצנח, שעבר את הגבול בסביבות כרם שלום, אמור היה לתקוף מן האגף את חטיבת הרגלים המצרית מס' 11 ולטהר שלוש תעלות של 12 ק"מ כל אחת, על כל מה שבתוכן וביניהן.
וכך עלה הגדוד על החטיבה המצרית: טיבי במרכז, משמאלו פלוגתו של רן, מימינו בנדה ופלוגתו, כשיורם ("ייה") בראש פלוגתו משמשים חוד, והמסייעת של נחשון – מאסף. התוכנית היתה להגיע לאגף הדרומי של המתחם הקווי ולטהר את התעלות מצפון לדרום, עד צומת רפיח. אולם, 15 טנקים מצרים, שהתמקמו באגף הדרומי, חייבו המשך האיגוף, וכך עלה הגדוד אל המתחם מאחור, במרכז.
תוך כדי איגוף נלקחו הטנקים של הגדוד למשימה אחרת, וכך נשארו הפלוגות בלי נשק אנטי-טנקי, למעט בזוקות ישנות.

103A

כוחות צה"ל באל-עריש

מיד עם תחילת ההסתערות נותקה פלוגת-החוד משאר הגדוד. זחל"מ המ"פ פרץ יחידי לתוך המתחם, נפגע ונשאר תקוע, כשכל אנשיו פגועים, לרבות ייה, המ"פ. שאר הזחל"מים נפגעו בזה אחר זה עוד מחוץ למתחם עצמו. טיבי, המג"ד, שניסה לפרוץ בעקבות ייה, נפגע ברגלו ונשאר לבדו בתוך המתחם. ככל שניסו שאר זחל"מי הגדוד להרחיב את אחיזתם במתחם, כן רבו הנפגעים, כשטנקים ותותחי נ"ט מצרים יורקים אש ללא הרף. לא היתה ברירה אלא לעזוב את הזחל"מים המטווחים ולעבור לקרבות פנים אל פנים בתוך התעלות כנגד מאות חיילים מצרים. בשעה 14:00 לערך, לאחר לחימה עיקשת, טוהר קטע תעלות של כק"מ וחצי ובמרכזו כונסו עשרות הנפגעים, כשטיבי מארגן אותם וד"ר אסא, פצוע בעינו, וד"ר מרקוביץ, עושים כמיטב יכולתם להגיש טיפול רפואי בשעות הארוכות של הכיתור והניתוק.

אבי קורן היה אחד מחיילי הנח"ל המוצנח, שהשתתפו בקרב על הצומת. על קטע אחד מהקרב סיפר: "נכנסנו לתוך המתחם והזחל"מ התחיל לדהור במהירות. חצינו מספר תעלות, כשאנחנו יורים אש חזקה מכל הכלים. מאחת התעלות ירו לכיוון הזחל"מ שלנו פצצת ררנ"ט. הייתה פגיעה בצד שמאל. מיד היו שלושה פצועים – מ"כ ושני חיילים. המ"מ, אני ועוד חייל קפצנו מהזחל"מ וניסינו להתקדם לתעלה, כדי לטהר אותה. השלכנו פנימה שני רימונים. מיד נפתחה לכיוון שלנו אש חזקה, נשכבנו וזרקנו עוד שני רימונים. המ"מ ניסה לקפוץ לתוך התעלה ונפגע בראש. הוא מת מיד. קפצנו אחריו והצלחנו לטהר את התעלה. אחר כך העלינו את הפצועים וההרוג על הזחל"מ, כששני חבר'ה מחפים עלינו".
כאשר התקשרו עם המ"פ, הם קיבלו פקודה לחזור לתחנת האיסוף, שם יטפלו בנפגעים. הנהג חזק ראשון אל הזחל"מ. המנוע עדיין פעל. הם סובבו את הזחל"מ ושעטו לאחור. תחנת איסוף הפצועים כבר זזה קדימה, ונמצאה בתוך המתחם עצמו. במקום נמצאו שלושה אמבולנסים, טנק-חילוץ, רופא, חובשים ורכב-קשר. דקות ספורות לאחר שהגיעו אל תחנת האיסוף היחידתית, החלה הפגזה כבדה. מרגמות 120 מ"מ ו81 מ"מ, מטווחות היטב, ריססו את השטח בצפיפות. הפצועים הורדו במהירות והועברו תחת מחסה. ניתנה פקודה להתפזר והאנשים מיהרו להתחפר בתוך החולות. ההפגזה נמשכה זמן רב.
אותה שעה הבחין מישהו בטנק מסורבל, שנע בכבדות על קו האופק. לרגע נעצר, ואחר כך שוב המשיך לנוע, כשהוא משלים מעין מעגל סביב תחנת האיסוף.
"זה מצרי!", שאג מישהו, "זה בטוח מצרי!"

הטנק נעצר. מפקדו הבחין, כנראה, בריכוזי הרכב של תחנת האיסוף. הכל קפאו בעמדותיהם. ואז, לאט-לאט, נראה קנהו של הטנק מסתובב לעבר המקום, ממנו צפו בו האנשים. ששת הצנחנים, שהגיעו קודם לכן בזחל"מ, התעשתו ראשונים.
"תפסתי את הבזוקה ורצתי לכיוון התעלה", נזכר אבי קורן, "תוך כדי ריצה צעקתי שיביאו לי את הפצצות. הסמל עם עוד חייל באו אחרי ויחד התבצרנו בתוך התעלה".
במהירות רבה הוטענה הפצצה. הטנק נראה מרחוק, עומד על קו האופק, ללא תנועה. אבי העלה אותו על הכוונת – וירה.
"התרוממנו כדי לראות את הפגיעה", סיפר, "עשן קל עלה מחלקו האחורי, אלא שלא ראינו להבות. כנראה שהייתה שם פגיעה קלה. הטנק עמד אז שם, ואני הייתי במרחק 200 מטר ממנו, טווח לגמרי לא אידיאלי לבזוקה".
ואז ביצע הטנק תפנית חדשה לעבר תחנת איסוף הנפגעים. האם הוא יפתח באש?
"הייתה מין תחושה לא טובה", סיפר אבי, "הסתכלתי על הבזוקה שלי ונזכרתי של'סטאלין' הזה יש תותח של 122 מ"מ ושריון חזית בעובי 220 מ"מ. נעשה לי לא טוב".
הטנק התחיל להתקדם. תחילה, באיטיות, קדימה – ואז החל להגביר את מהירותו. פגז נוסף נורה לעברו ופגע בחיבור התיבה והצריח. הטנק נעצר. פרצה צהלה כללית. אבל, מוקדמת מדי. שכן, משהתפזר העשן התברר, כי הטנק היה עדיין שלם. ולא רק שלם, אלא שהוא החל להתקדם לכיוון הנחלאים ממול.

"הוא זינק מן הדיונות והתחיל לזוז לעברנו", סיפר אבי, "הוא נראה כמו שור, שהפציעות רק הרגיזו אותו עוד יותר. באותה שעה היה במרחק של 250 מטר מאיתנו. בדיוק באותו רגע הגיע הזחל"מ של דובי".
דובי עם הררנ"ט שלו מיהר להתמקם בתוך התעלה, ליד אבי. השניים החליטו לתת ל'סטאלין' להתקרב מעט, כדי שהפגיעה תהיה מושלמת. הצנחנים הודו לאחר מכן, כי ההתרגשות הייתה עצומה. "ידענו", סיפרו, "שכאן צריך לעשות את המקסימום ולפעול בקור-רוח, כדי לצאת בחיים מן העניין".
מישהו העלה הצעה להתקדם לעבר הטנק ולהתקרב אליו יותר. כל המבטים הופנו לעבר הטנק השועט הישר לתוך ריכוז הפצועים.
מישהו פלט בעצבנות: "נו, דובי..."
דובי זקף את הררנ"ט שלו ובחן את הפצצה. הטנק היה במרחק של 60 מטר בלבד. דובי גהר על הכוונת. עכשיו הטנק כבר היה במרחק של 50 מטר.
"אם אני מפספס", הרהר דובי בחרדה, "לא אספיק אפילו לטעון פצצה נוספת..."
ואז ירה. ואז היתה התפוצצות. ואז, משזקפו דובי ואבי את ראשיהם מן החול, היה הטנק כולו אחוז להבה עצומה וענני עשן תימרו ממנו לגובה רב.
שלושה חודשים היה הטנק החרוך וכרות-הראש מוטל בין הדיונות הטובעניות. אנשי הנח"ל המוצנח התגאו: "זה ה'סטאלין' שלנו!"
והייתה להם, בעצם, סיבה טובה לגאווה. דובי ואבי קיבלו על מעשה זה את עיטור המופת.
אבל, עד שקיבלו את העיטור, עד שהתגאו בטנק שלהם, הם עדיין נצורים בלבו של המתחם המצרי.
"נבלמתי ויש לי אבידות קשות", דיווח טיבי הפצוע לרפול, שהורה לו להחזיק מעמד בעוד הוא מתקדם לעברו. בדרך נבלם רפול על ידי עמדות אויב. התברר, שהייתה זו מפקדת החטיבה המצרית. רפול, תוך שהוא יורה ב"עוזי", משליך רימונים ומתפקד כמח"ט וכחייל גם יחד, התקדם לעבר צומת רפיח, טיבי דיווח לרפול על מצבו הקשה של הגדוד, שהמשיך בינתיים בלחימה.

103B

כוחות צה"ל באל-עריש

בין הלוחמים היה גם גולדי, רב"ט לוי גוטפרוינד ז"ל, שימים אחדים קודם לכן השתחרר מהכלא הצבאי, שם ישב משום שסירב ללכת להדריך והעדיף להישאר עם חברי הגרעין שלו. במהלך הקרב נפגע הזחל"מ, בו ישב, פגיעה ישירה, אך מקלע ה0.5 נשאר תקין. גולדי, שנפצע מהפגיעה, עלה על הזחל"מ הפגוע וחיפה בעזרת המקלע הכבד על חבריו, שפשטו לעבר עמדות הנ"ט ולעבר עמדות מצריות מבוצרות. במהלך הקרב, שנמשך כשעתיים, נפצע גולדי פעמים אחדות מאש האויב, נפל על רצפת הזחל"מ, התאושש, התרומם והמשיך לחפות. הוא סירב להתפנות. לאחר מכן, בפגיעת פגז ישירה, הוא נהרג. לחימת הגבורה שלו היתה בעלת חשיבות רבה במהלך הקרב כולו, כאשר בשלב הקריטי הוא היה עמוד התווך של התקפת כוחותינו. על כך הוענק לו לאחר מותו עיטור המופת.

עיטור נוסף הוענק ליוסף קרביץ. וכך נאמר בכתב העיטור: "ביום ה5 ביוני 1967, במוצבי רפיח, נפגע הזחל"מ, שבו נסע, מפגז נ"ט והחל לבעור. המ"מ נהרג והסמל נפצע קשה. טוראי יוסף קרביץ הוריד את הכוח וארגנו להגנה היקפית, חילץ אישית באור יום שני פצועים תחת אש אויב מטווח של 150 מטר. תוך כדי חילוץ נפצע קשה בעצמו. פקודותיו המרגיעות והתנהגותו האישית עודדו את אנשי הזחל"מ עד שפונו".
בקרב רפיח שירת טוראי יוסי טאוויל כחובש גדודי. היה היה בזחל"מ של תחנת האיסוף הגדודית ועימו רופא, חובש-קשר ונהג. "לפתע", סיפר, "נחת פגז על הזחל"מ. קפצנו ממנו ומצאנו מחסה במכתש של עמדת מרגמה. הנהג נהרג. אני והחובש-קשר נפצענו. אבל, לא היה זמן לחשוב על הפצעים. מסביב בערו שבעה זחל"מים והפצועים החלו לזרום במספרים גדולים, כשביניהם הרבה פצועים קשה. רוב הפגיעות היו כוויות, בעיקר באזור הרגליים, הגב והחזה. הרבה לא יכולנו לעשות מלבד לתת עידוד ולהגיש מים לצמאים ומורפיום לסובלים. את עצמי לא חבשתי, אפילו לא ראיתי איזה פצע נפצעתי. חלצתי את הנעל, שלחצה על הפצע, ושקעתי בעבודה. שתים עשרה שעות נשארנו בשטח. פינוי לא הצליח להגיע. קשר עם הגזרות האחרות לא היה ולא ידענו אם אנחנו מצליחים להתקדם, או לא. היו גם רגעי פחד. פה ניסתה מרגמה לצלוף בנו, שם התקרב פתאום איזה טנק. בנקודה שלנו שכבו עשרות פצועים. חומרי חבישה הספיקו עד לסוף היום. בסך הכל עבר הזמן די מהר, בגלל היותנו עסוקים בעבודה. המשכתי בעבודה, כשרק נעל אחת על רגלי הבריאה. לאט-לאט- התרחק הקרב מהמקום ובשעות הלילה המאוחרות בא רכב פינוי לתחנת האיסוף החטיבתית ומשם הועברו הנפגעים בהליקופטר לבתי חולים. ניסתי לשכנע את הרופא שאני עוד יכול להישאר, שהשד אינו נורא כל כך, אבל הוא הסביר לי שמקומי עכשיו אינו בשדה, והשפיע עלי להתפנות".
בבית החולים שכב יוסי עשרה ימים, כשרגלו מסתבכת בזיהום, אולם הוא יצא בסופו של דבר מן העניין – עם ציון לשבח על חלקו בקרב.

אל התעלה
לאחר השמדת מתחם חטיבה 11 המצרית, התברר לחיילי הגדוד המוכים והתשושים, כי הם נמצאים בשוליו הדרומיים של מערך חטיבתי מצרי רענן, שאגפיו האחרים טרם נפגעו מצפון. באותו זמן נכנסו לפעולה המרגמות הכבדות של צה"ל, שבטווח עיוור, ללא מפות (שנשרפו קודם לכן), הצליחו לפגוע במתחם המצרי ולשתק את אישו. אבל, כמו שרפול אמר: "את האויב יש להשמיד מקרוב בתמ"קים ולא בתותחים".

וכך אורגן כוח שריון, שעלה על המתחם המצרי הצפוני, כשה"פטונים" יורקים אש ודורסים את היעד. החיילים המצרים החלו בורחים, כשטיבי הפצוע יורד מערבה לחסום את דרכי נסיכתם. השעה היתה 18:30. השמים היו כחולים-אפרפרים, השמש עמדה לשקוע מאחורי הדיונות. רוח קלילה נשבה וריעננה את הצנחנים שהיו במצור. עכשיו, לאחר שבע שעות של מלחמה רצופה, הם יכלו להסיר סוף-סוף את הקסדות מראשיהם. כולם קמו. הבריאים והפצועים גם יחד.
אחד הפצועים קשה, שלא איבד את הכרתו, סיפר: "הגבהתי את ראשי. במרחק של כ50 מטר התקדם טנק. בחזית הטנק ניצב רפול ואמר כמה משפטים. לא שמתי לב לתוכנם. הרגשתי חולשה רבה וסיכת הנוזלים, שהייתה נעוצה בווריד, הכאיבה לי מאד. הנחתי ראשי שוב על אדמת החול היבשה, איבדתי את הכרתי לכמה שניות. חשבתי: רפול והחבר'ה הגיעו והכל יסתדר. אנחנו ננצח, השאר לא חשוב".

107

חיילי צה"ל על גדות תעלת סואץ ליד קנטרה

מסוקים פינו את הפצועים עד שעה 2 אחר חצות. טיבי פונה אחרון. לאחר המלחמה סיכם רפול את הקרב על הצומת במילים: "מפקדי המשנה בצנחנים מתורגלים לפעול באופן עצמאי תוך תיאום שבהבנה, ולא על פי הוראות מגבוה. יאיר, טיבי, ושאר מפקדי כוחות המשנה ידעו, שהאויב עולה עלינו במספר לוחמיו ובאיכות ציודו. הם הכירו את המשימות ואת השטח, וידעו שעלינו הוטל לפעול לא עלפי ספר מלחמה קלאסי, אלא להשמיד את האויב ויהי מה. קרב רפיח הוכיח, שהחטיבה אכן הכינה עצמה היטב למלחמה. עלינו על שטח עצום, הרבה מעבר למה שיועד לשני גדודי חיל רגלים ממנוע ולגדוד טנקים. העבירות בשטח היתה קשה. האויב היה רב משחשבנו. היה הכרח, שכל כוח יפעל באורח עצמאי, תוך תיאום פנימי של הכרת המציאות וההתפתחות בעת הפעולה".

וטיבי, שנים לאחר אותו קרב, אמר: "תוך רבע שעה עד חצי שעה מתחילת הקרב נפגעו לנו 12 זחל"מים. כלומר, כמחצית כוח הזחל"מים שותק. למען ההגינות יש לומר, כי אף אחד לא ידע מה אורך התעלות ולא היו נתונים מדייקים. הבלאגן היה לא קטן ומן החיילים נדרשה יכולת לחימה אישית. אחרי הכל, הזחל"מים לא הותאמו למלחמה כזו בתעלות, לא היו עליהם מקלעים, לא כלי נשק לירי מן הסיפון וכו'".

ביום שלישי, 6 ביוני, היתה תמונת המצב כדלקמן: קרב הצומת הסתיים – המלחמה עדיין לא. יוסי ק., הסמג"ד, שקיבל את הפיקוד עם פינויו של טיבי לבית חולים, ערך את הכוחות מחדש. בשעה 5 בבוקר ניתנה פקודה לסייע בכיבוש עזה. מתוגברים ביחידת "פטונים" יצאו האנשים צפונה. עברו בכביש הראשי של רפיח, הגיעו לחאן יוניס, שם עלה טנק על מוקש. פרצו את הדרך לחאן-יוניס, ובמהירות פנו לעבר עזה, כשהם מטווחים כל הדך על ידי מרגמות מצריות. מצד הדרך נורו לעברם יריות ממוצבים, שלא חוסלו. משהגיעו לעזה, פרץ הכוח לרחובה הראשי של העיר, כשאנשיו יורים לצדדים והטנקים הורסים קיני התנגדות מועטים, שעוד נותרו. העיר נפלה.
בדרך חזרה החליט רפול לגמור חשבון עם חאן-יוניס. חלקה המזרחי של העיירה נכבש על ידי גדוד מילואים. אולם חלקה המערבי, שהיה מבוצר ומוגן הרה יותר, הוסיף להטריד ולעמוד במריו. בשעות אחרי הצהריים המאוחרות חדרו כמה כוחות משנה לעיר בדרכים צדדיות. ושוב עלו טנקים על מוקשים, והצנחנים נאלצו להלחם בתוך העיירה, כשהערבים יורים מהחלונות ומשליכים רימונים. השמש שקעה, רפול לא ראה טעם להקריב חיי אדם רבים בכיבוש העיירה בשעות החשיכה. הוא ריכז את הכוחות שכבר חדרו עמוק לתוך העיירה, ובאחד המקרים היה אף צורך לחלץ כוח שאוגף על ידי המצרים ונלחם שם בחירוף נפש.
עיטור המופת, שהוענק לרב"ט הרפז זילברשפיץ, קשור לאותו מקרה. "ביום ה6 ביוני 1967, בחאן יוניס", נאמר בכתב העיטור, "נתקע הזחל"מ, שבו נסע רב"ט הרפז זילברשפיץ, מול כוח אויב בבתים שולטים. רב"ט הרפז זילברשפיץ הפעיל את המק"כ לטווחים שבין 5-50 מטר כנגד אויב, שירה עליהם באש נק"ל, והטיל רימונים מהבתים. הוא ביצע את הפעולה לפי פקודת האש של המ"מ. רוב אנשי הכוח, שהשיבו אש מעבר לדופן הזחל"מ, נפגעו. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

106A

לאחר כיבוש רצועת עזה

בלילה התקדמו אנשי המרגמות של החטיבה ממזרח לעיירה והחלו להנחית אש על החלק העומד במריו. אנשי המרגמות, שמצאו תותחים אנגליים ומרגמות רוסיות עם כמויות עצומות של תחמושת, אשר נעזבו על ידי המצרים, הפגיזו בארטילריה מעורבת זו את חאן-יוניס. למחרת, יום רביעי, לאחר ריכוך ארטילרי, שנערך בלילה, חדר רפול לחאן-יוניס. הוא הגיע עד חוף הים, טיהר את המצבים והעמדות שם. על פי ידיעות שקיבל, נחתו כוח קומנדו מצרי וטנקים מצריים בחוף ימה של חאן-יוניס, והוא מיהר לקדם את פני הבאים. אבל, התברר שהידיות היו מוטעות. עד צהרי יום רביעי הייתה העיירה חאן-יוניס מרוסנת ומטוהרת ורק יריות בודדות עדיין נשמעו מבין הפרדסים ומבתים בודדים.
ביום חמישי, היום השלישי למלחמה, בשעה 6:30 בבוקר, נתקבלה פקודה לנוע לעבר קנטרה. היה ברור, שלנוכח התמוטטות הצבא המצרי צפויה הפסקת אש ולפיכך יש למהר ולהגיע לתעלה מוקדם ככל האפשר. שעות אחדות לאחר מכן נתקל כוח החלוץ באש כבדה בתחנת הרכבת של אל תמר, כשלושה ק"מ צפונית לקטנרה. רפול נפצע, הזחל"מ נפגע מפגיעה ישירה, אך לא היו אבידות בנפש. חיילי הזחל"מ עברו לזחל"מים אחרים, הושבה אש והמוצב היורה שותק.
באותה שעה הופיעו מעל שני מטוסי "מיג-21" והחלו בהפצצה. קפיצה מהירה מהזחל"מים הותירה את הכוח ללא נפגעים. לאחר שה"מיגים" נעלמו, נכנס הגדוד בסיוע טנקים ותותחים לקנטרה. העיר הייתה ריקה. בתום טיהור, תפיסת מוצבים, שחלשו על התעלה, ותפיסת שבויים אחדים, נשארה היחידה לאבטח את האיזור.

על חלקו במהלך הקרבות מזרחית לקנטרה, הוענק עיטור המופת לסגן נפתלי פישר ז"ל על לחימתו. וזהו סיפור המעשה: "...נפתלי איגף טנקי אויב מסוג טי-55 בשטח חשוף. בהיות הטנקים מועסקים על ידי טנקים של כוחותינו, ירה והשמיד שני טנקי אויב באמצעות ג'יפ התול"ר שלו. כן הסתער ברגל, בראש מחלקות, על מוצב אויב וטהר עמדות באש מתת-מקלע 'עוזי'".
הלחימה בדרום הייתה הקשה ביותר, שנפלה בחלקם של גדודי הנח"ל במלחמת ששת הימים. גדודי הנח"ל האחרים נטלו חלק במלחמה, אם כי לא באותה עוצמה.

במסגרת יחידת נח"ל תיכון התארגנה פלוגה, שהייתה מורכבת מחיילים סדירים, מחיילים שהיו בחל"ת (חופשה ללא תשלום) ומחיילים מישיבות-הסדר, שחזרו לאחר הטירונות לישיבותיהם. כל אלה נקראו בחזרה כשבועיים לפני פרוץ המלחמה. לשם שיפור כושרה, התכנסה היחידה באיזור בית-נבאללה, שם ערכה אימונים מרוכזים בנשק קל, בכושר גופני ו"ריעננה" את החומר הצבאי שאת יסודותיו רכשה בטירונות.
לקראת המלחמה תוכננו לפלוגה מספר תפקידים, במסגרת העוצבה, שהחזיקה בגזרה, כגון תפיסת יעדים להגנה ואבטחת מתקים חיוניים. אולם, סמוך לפרוץ הקרבות שונו משימות היחידה והיא עלתה לגבעה, הנמצאת מול מוצב לטרון. במסגרת זו היתה היחידה כפופה למפקדת-החבל, שישבה בנחשון. בשל הנחיתות בכלי הנשק, היה על היחידה לעשות מאמץ בהתחפרות, כדי למנוע קורבנות בנפש בעת הפגזה ירדנית אפשרית.
ביום שני בצהריים החלה ההפגזה הירדנית על ישובים ישראליים בגזרה. ההפגזה קרבה והלכה לגבעה, עליה ישבו חיילי היחידה הנחלאית. בשעה 14:00 הונחתה ההפגזה על הגבה, אולם ההתחפרות המוקדמת מנעה נפגעים.
מאוחר יותר, במסגרת ההתקפה של עוצבר החי"ר של אל"מ מושיק על מוצב לטרון והכפר אמאוס, הוטל על חיילי הנח"ל לבצע הטעייה מכיוון קיבוץ הראל ולתת סיוע מרגמות להתקפת יתר גדודי החטיבה על מוצב לטרון. לאחר ההתקפה והכיבוש התבצרה היחידה באמאוס, ביעד המבוצר שייך אל-ג'בל, ועסקה בטיהור הכפר מלוחמים ירדניים. יחידה זו אף נתקלה פעמים אחדות בכוחות גדוד הקומנדו המצרי, שנעו בסביבה, והשמידה אחדים מהם.

הקרבות באזור עזה גבו מחיר דמים כבד

יחידה אחרת, נח"ל חוף, הייתה במלחמת ששת הימים בבסיס הטירונים. עם תחילת הכוננות קיבלה היחידה הוראה להתארגן כיחידת חי"ר במלוא מובן המילה. לצורך זה קיבלה תוספת של אמצעי לחימה שונים, כדי להשלים את הפיכתה ליחידת חי"ר. לאחר השלמת ההתארגנות צורפה היחידה לחטיבת אל"מ יהודה, שפעלה במסגרת פיקוד הצפון בדרום-הרמה הסורית. הגדוד עזב את הבסיס ב25 במאי ועלה צפונה. בשלב ראשון קיבל הגדוד משימות הגנה באיזורי ישובי עמק-הירדן. ובינתיים נוצלה תקופת ההעירכות לצורך השלמת אימוני היחידה בסוגי נשק שונים, ובחלק מהכוחות הועבר גם נושא הזחל"מ. נוכח המשימות הצפויות, התאמן חלק מהיחידה בטיפוס צוקים ובכיבוש יעד מבוצר.
במסגרת ההיערכות בהגנה המסרו מספר תכנונים, כגון תקיפת תאופיק ומוצבים אחרים, ואף פשיטה על עמדות תותחים בירדן לכוח החי"ר של אל"מ אהרן. התכנונים כללו גם תצפיות ולימוד נושא התצפית מתצפיות-שטח ומתצלומי-אוויר. עם פרוץ הקרבות נשארה יחידת נח"ל חוף במוצביה עד 9 ביוני.

בתחילת המערכה תקפו שני מטוסי "מיג 21" סוריים את מוצבי היחידה, אך ללא נפגעים. עד 9 ביוני הפגיזו הסורים את מוצבי הסביבה, אך גם בהפגזות אלו לא נפגעו מוצבי אנשי נח"ל חוף.
ב9 ביוני קיבל מפקד החטיבה הוראה לבצע פעולת הטעייה לעבר תאופיק. לשם כך הוחלט להפעיל את יחידת נח"ל חוף. היחידה התארגנה במהירות, ובשעה 08:45 הורה המח"ט לבצע את המשימה.
היחידה יצאה משטח הכינוס אל איזור היערותה בסמוך לתל-קציר. ואז, בשעה 10 בבוקר, כשהושלמו הכנות היחידה, החלה הנחתה ארטילרית כבדה עליה. באותה הנחתה נהרגו המג"ד, סא"ל שלמה חלמיש, וקצין-הקשר שלו. כם נפצעו קשה שישה חיילים, שפונו מן המקום.

לאחד נפילת המג"ד קיבל הסמג"ד את הפיקוד על היחידה, שנשארה במקום עד לשעה 13:30, כל העת תחת אש כבדה, שהסבה נפגעים נוספים. כאשר שככה מעט ההפגזה, וניתן היה לצאת מהאזור, קיבל הסמג"ד הוראה להחזיר את הגדוד לשטח הכינוס. הגדוד חזר, מלקק את פצעיו.

ירושלים
אין לתאר את מלחמת ששת הימים מבלי להזכיר את קרבותיהם של אנשי המילואים של הנח"ל השחרור ירושלים. הייתה זו לחימה הירואית, שמעטות דוגמתה בהיסטוריה היהודית. אולם, לא נכנס כאן לתיאור כל מהלכי אותם קרבות. רק סיפורם האישי של כמה מן הלוחמים יובא להלן, ויש בכך כדי לתת מושג-מה לאשר התחולל שם, מבלי לפגוע, כמובן, כהוא-זה במעשיהם של שאר חיילי הגדודים והחטיבה.

109A

הנפת גדל ישראל בעיר העתיקה

טוראי יקי חיימוביץ, שהתגייס לנח"ל כחבר גרעין הצופים, סיפר: "משימת הפלוגה שלי הייתה כיבוש גבעת התחמושת. היה זה מבצע קשה, שכן הריכוך הארטילרי לא השפיע על הירדנים הרבה, וכן תגברו אותם רבים מהחיילים, שברחו כבר מבית הספר לשוטרים. אני רובאי פשוט. נמצאתי בסוף המחלקה, אולם בטרם החל הקרב הממשי, נפצע הבזוקאי שלנו ואני החלפתי אותו. כך עברתי להתחלה ורצתי תיכף אחרי המ"מ שלנו, יורם אלישיב, שנהרג אחר כך. התחלנו לרוץ קדימה ויורם, שרץ ראשון, השרה ביטחון בחבר'ה. ההתאקלמות שלי בקרב הייתה כשנשלחתי עם הבזוקה לשמש רתק. הייתי צריך לצאת מהתעלה ולרוץ חשוף לאש אוייב. לאחר תקלה החלטתי להתעלה מהבעיה. המשכנו להתקדם, כשאני בראש המחלקה, ואז התחילו הרימונים להגמר. באחת ההצטלבויות פגע צרור כדורים נותבים בדופן התעלה, נפצעתי בפנים, כמו ממכת אגרוף. אני לא יכול לשכוח את התמונה הזאת. אני יכול לראות בבירור את הגדורים המאירים, הפוגעים בקיר שלידי. למרות שנפגעתי, חיסלתי את הליגיונר, שירה בי, והמשכתי הלאה לטהר עוד שתי עמדות. אחרי הטיהור נכנסתי לעמדות לחפש רימונים, שכאמור, חסרו לנו. רימונים לא מצאתי, אך בינתיים נפצעתי במקרה מהכידון שלי. חבשתי את עצמי והמשכתי. אז, הגענו לקטע מסובך ביותר. ראינו מולנו פתח שחור וחשבנו, זה המשך של התעלה, אך קטע מכוסה. ירינו אל הפתח, אבל הירדנים השיבו אש ולא ראינו שהם נחלשים. תפסתי יוזמה, התקדמתי בקפיצות-קרב והגעתי לעמדה סמוכה. שם היה בזוקאי ירדני – שבאמת כל הכבוד לו – היה ממש גבר. למרות שכבר היה פצוע, לא התבלבל, טען לבדו את הבזוקה – בלי מספר 2, והיה מוכן לקרב. התגברתי עליו וכל אותו זמן התעכבו החבר'ה ליד אותו פתח שחור שבהמשך התעלה. לפי אורח לחימתו של הצד שכנגד התחלתי לחשוב, שאולי אלה שבצד השני הם בחורים שלנו. אולם על הסיסמה שקראתי, הם ענו בצרור. לבסוף נגמרו להם הרימונים וערפל-הקרב התפזר כדרכו בבת אחת. ראיתי ליד הפתח השחור קצה של עמדה מבטון והבנתי, שלשווא ירינו לתוך הפתח. העמדה הירדנית הייתה על ידו. זרקתי לתוכה כמה רימונים, טיהרנו אותה והמשכנו הלאה. נכנסתי לעמדה הזאת כדי לחפש רימונים, וברגע שנכנסתי הרגשתי שמימיני, במרחק של חצי מטר, יש מישהו. הסתובבתי ויריתי, ובאותו רגע ירה גם הוא. למזלי, הוא הראים את הקנה יותר מדי והחטיא. אני פגעתי בו. התברר, שבעמדה הזאת היו קירות פנימיים, שהפכו את הרימונים שלנו לבלתי-מזיקים. הצלחתי לארגן חומר-נפץ ולפוצץ את הבונקר. זהו, טוב שהייתי קר-רוח".

יהודה קנדל, מבארות-יצחק, לשעבר חבר גרעין של "בני עקיבע", היה רץ-מ"מ בקרב על גבעת התחמושת. "מכיוון שכך", סיפר, "הייתי בראש הטור. הגענו לעמדה קשה לפיצוח. עליתי בזחילה מעל לעמדה וזרקתי רימון פנימה. זה היה קצת מסוכן, מכיוון שהם נלחמו חזק וירו הרבה, אך דבר לא קרה לי. המשכתי הלאה בתעלה כ-20 מטר, וראיתי לפני 10 או 15 ירדנים. יריתי עליהם בצרורות קצרים, עד שנגמרה לי התחמושת. אז חזרתי לאחור והתחמשתי. היה קטע, בו נפצע המ"מ שרץ לפני. ראיתי, שיש לו חור בצוואר, אז סתמתי לו אותו עם האצבע. הוא סבל וחירחר, וזה לא היה נעים ביותר, אך תודה לאל, הוא בסדר. אחרי הקרב לא הרגשתי שום דבר, פרט לעייפות".

שלמה אפשטיין ז"ל, חבר גרעין הצופים, שהצטרף לקיבוץ חצרים, היה חובש בנח"ל המוצנח. עם שחרורו חזק לקיבוץ חצרים. במלחמה היה חובש מחלקתי. על פלוגתו הוטל להגיע למוזיאון רוקפלר. אולם, עוד בהיות פלוגתו בשכונת מחנה-ישראל ניתכה עליה אש עזה. כבר במטבחים הראשונים נפצעו 45 איש. ידיו של שלמה היו מלאות עבודה. הוא רץ מפצוע לפצוע, חבש ודאג לפינוי. לפתע שמע את קריאתו של אחד החיילים הפצועים, דוד חגואל. כאשר פנה אליו , שמע שריקת פגז. אפשטיין, אינסטקטיבית, גהר על הפצוע, גונן עליו גופו. הפגז נחת סמוך אליהם, אפשטיין ספג את כל הרסיסים ונהרג. הפצוע ניצל.

אפשטיין צויין לשבח לאחר מותו על מעשה ההקרבה שלו. ציון לשבח, אף הוא לאחר המוות, קיבל איתן נאווה ז"ל. איתן, בן מושב מולדת, שירת בצנחנים, הצטרף להיאחזות הנח"ל אלמגור. המלחמה טיהרה פלוגתו את תעלת-הקשר שבין בית הספר לשוטרים לגבעת התחמושת, כשאיתן מטהר בונקרים ומצדיות בקלע שבידו, ומחפה על חבריו המסתערים. כשנפגעו מספר מפקדים, נשאר איתן על ידם ופגע במספר ירדנים, אשר ניסו להתקרב לעברם. אולם, ההסתערות משכה אותו קדימה והוא מצא את עצמו בתוך הכוח המטהר את התעלה המערבית. ההתקדמות נתקלה בקשיים. רימונים ואש אוטומטית מנעו התקדמות בתעלה. היה צורך בסיוע מיוחד. איתן זינק עם מקלעו, יצא מהתעלה ולאורך עשרות מטרים נע בשטח החשוף וחיפה על חבריו. תוך כדי ירי נפגע באש אוייב ונהרג.

109B

בעיצומו של הקרב על ירושלים בסמטאות העיר העתיקה

היו עוד מעשי גבורה עילאיים, היו עוד ציונים לשבח, היו גילויי גבורה של נחלאים-לשעבר מן הנועזים ביותר של יכולת אנוש. רק מקצתם פורטו לעיל, לא כולם. ואין בכך כדי לומר, כי זה, שעליו סופר, עדיף על זה שלא סופר. זהו צרור מקרי של תיאורי קרב וגבורה, שיש בהם, אולי, כדי לתת משהו מלוחמת הצנחנחלאים בירושלים.