מאת: חומי קינן

בהיאחזות הנח"ל בסיני-  פרק א'

חודש מאי 1971. הטירונות  סוף סוף הסתיימה לאחר המתנה ארוכה וללא תקלות. לא, מה פתאום ?  בשום אופן לא  קיבלתי חניך מצטיין  פלוגתי. רחוק מזה.

בתום  ה"רגילה"  הצטרפתי כמתוכנן לחברי הגרעין שלי  המנוסים  , שחוו

במקביל אליי  תקופה כלל לא פשוטה בנח"ל גולן. התפריט של נח"ל גולן כלל תקריות אש למכביר מול הסורים, מסדרים ומארבים אין ספור , שהצריכו  מאמץ עילאי של הבנות והבנים כאחד. החבר'ה  מהגרעין שלי היו הצעירים שם, והם הצטרכו לשלם שכר לימוד לא פשוט ,לעומת  החיילים  הוותיקים יותר.

יתכן שפיקוד הנח"ל התחשב בעומס על חבריי , והועידנו למקום שקט ושליו סמוך  לעיר אל-עריש.

מכל מקום  , חבריי שיכלו להשוות בין 2 ההיאחזויות טענו שהגענו לגן-עדן, לא פחות מכך!

לעומת  חבריי הוותיקים אני פתחתי את היום ברגל שמאל, ומעשה שהיה כך היה:

נדרשתי להגיע  בשעות הצהריים  לפיקוד ביפו.

שמח וטוב-לב צעדתי לטרמפיאדה הסמוכה למשטרת טבריה, מצוייד במיטב העוגיות של אמא ,  ומצפה  בכליון עיניים לפגוש את חברי הגרעין  שלי.

אלא מה, היצר הרע החליט לחמוד לו  לצון, ולקטרג  על חשבוני:

" חומי, אתה כבר לא טירון. מה אתה חובש את הכומתה על הראש? תפסיק

כבר להיות יורם."

נו, לא הצטרכתי יותר מבדל- מחשבה: הלוא תם פרק הטירונות. הסרתי בביטחון את הכומתה והנחתיה על הכתפת שלי , עבירה חמורה באותה  עת.

את ההמשך אתם בוודאי משערים : אתרע מזלי ובאותו יום  הוחלט

במשטרה הצבאית על  עריכת "מבצע- מלביש".   לא הייתי ערני, ולפתע  נשמעת חריקת בלמים של ג'יפ  המ.צ.:  "חייל , עלה  מיד על הג'יפ !" נצטוויתי בקול סמכותי.

הובלתי  אחר כבוד יחד עם חיילים נוספים , לבסיס של המ.צ  שם נערך לי משפט מהיר.

חרף העובדה שחלפו כ-50 שנה מאז המקרה,  האירוע מתחילתו ועד סופו – טבוע עמוק בזכרוני.  פסק הדין  לא היה נורא:  נזיפה בתיק האישי, וכן 10 לירות קנס. באמת  שאפשר לחיות עם זה.

לפני  המשפט , ניחם אותי המשפט האווילי  של משה דיין, בהיותו רמטכ"ל , כשהצהיר:  "חייל  שלא  חווה משפט צבאי בתקופת שרותו, ,   אינו  חייל אמיתי".

ההיגד  הטעון הזה נועד  לחפות כמובן    על מעללי  בנו וחבורתו, אך כשהוצעדתי בשמאל ימין  אל מול השופט, המשפט הזה דווקא סייע וניחם אותי.

כך תם לו המשפט הראשון שלי…

באיחור לא קטן נפגשתי עם חבריי לגרעין בפיקוד הנח"ל, ואני כמובן  מספר ומעצים בהתלהבות  את  חווית המשפט.לאחר נסיעה ארוכה ומתישה במשאית הדודג'  הצה"לית, , הגענו בערבו של אותו יום להיאחזות נח"ל סיני.

כאחד המאמין באהבה ממבט ראשון,  יש בעיניי  אהבה  זהה גם כלפי מקום חדש.

ההיאחזות  בעלת המדשאות המטופחות  וצמחיה עבותה, העידה על מקום פסטורלי , השונה מאד מתמונת  הבסיסים הצבאים המוכרים.

ו.. אכן כן, שדרת הקזוארינות המוזכרת  בשירה  המוכר של נעמי שמר,בלטה

לנגד עינינו במלוא הדרה.

כאשר נפגשנו עם סגל המפקדים הופתענו לטובה מהאווירה הנעימה ששרתה שם. לא נתקלנו בצרחות ובפקודות בלתי הגיוניות, נהפוך הוא.

מסתבר שהיתה יד מכוונת  לתחושה הפמיליארית שקיבלה את פנינו:

קצין  מנצ' במלוא מובן המלה: היה זה   יענקלה, מפקד ההיאחזות ,  בן כפר-גלעדי, שטרח וקיים ראיון אישי עם כל המצטרפים החדשים. הוא  הצניע את סמכותו  ואת דרגותיו ,  וקנה אותי  מהרגע הראשון.

מחשבתי  אז נדדה לתקופת הפלמ"ח, לסיפורי "חבורה שכזאת"  של פוצ'ו, והנחתי  שנצבור כאן  חוויות טובות לרוב.

אמרתי – ולא ידעתי עד כמה צדקתי בנבואתי.

3 גרעינים נוספים חברו יחדיו אלינו:

גרעין " קידר " לכפר עזה , אשר דמה  מכל הבחינות לגרעין שלנו.   גרעין "צמרת" לקיבוץ אורים,   קטן ואיכותי שהורכב מעולים חדשים אידיאליסטיים.

ואחרונים חביבים גרעין" משמרות" למשמרות.אגב, המדריך החברתי שלהם היה  עוזי חגי, הצלע הרביעית  של   "המשמרתון"  המיתולוגית, שכללה את הזמרים שלום חנוך, מאיר אריאל  וחנן יובל.

עם החבר'ה של גרעין משמרות  יש לי עבורכם  סיפור מיוחד, שיתואר בהרחבה

כבר בפרק הבא.

 

בהיאחזות הנח"ל בסיני- פרק ב'

יש פעמים בהם סגולותיו של מקום , ושכיות-חמדה של תקופה, מצריכים

פרספקטיבה של שנים רבות וארוכות, כך ששיני -הזמן תצבענה בבטחה

ובהחלטיות על המזל הרב ששפר עלינו בהיותנו שם.

כך בדיוק אני חש עתה ,בהעלאת זכרונות מתקופת שרותנו בנח"ל סיני,

אי-שם בראשית שנות השבעים.

באותה עת לא הרגשנו שום דבר יוצא דופן: שמירות מרובות, עבודות בשדות ובמטעים,מסדרים צבאיים  שכללו  לעתים  אימונים

צבאיים. דהיינו: שגרה אופיינית של היאחזות אחת מני רבות.

כיום, ממרחק עצום של יובל שנים, אני קובע בוודאות , שהיתה זו אחת התקופות היפות ביותר שחוויתי, קל וחומר כחייל במדים.

היה בהיאחזות קסם בלתי רגיל שקשה מאד להגדירו.

אך טבעי הוא שמספר גורמים חברו יחדיו בתזמון מושלם,על מנת לממש את הקסם.

כפי שציינתי,  סגל הפיקוד בראשות המ"פ גילה סובלנות ואמפטיה רבה, מיקומה האסטרטגי של ההיאחזות בצפון-סיני , העניק אף הוא יתרונות לרוב:

היינו קרובים מאד לאל-עריש השלווה , עיר דיג טיפוסית  ועתירת דקלים .

בנוסף,  מרכז השק"ם העצום בפאתי העיר, היווה  מדי פעם מטרה  קולינרית.

מדרום לנו שכן בסיס חיל-האוויר, והקרבה לאצולת הצבא , זיכתה אותנו  בביקורים לשם צפייה במופעי- בידור  מן השורה הראשונה.

לא פחות חשוב:  היינו רחוקים קילומטרים ספורים מחוף-הים, וכשרוחו של יענקל'ה המפקד היתה טובה עליו,נסענו לחוף המשגע,  ולזמן קצר נדמינו   להיאחזות האחות, נח"ל ים .

התקופה כידוע, לפני מלחמת יום-כיפור, השקט והשלווה בולטים בכל פינה.

בשעות הערב המאוחרות היו פעמים בהם ביקשנו מהסגל לנסוע עם  הקומנדקר הצבאי לאל-עריש , על מנת לקנות   דגים ולצלותם על גחלים, כמאמר השיר.

בדרך כלל היה זה תפקידן של הבנות לבקש מהמפקדים את  הנסיעה המנהלתית הזאת ,

ובדרך כלל הסגל לא  עמד בפני קסמיהן של הבנות…

חשוב לציין , קופידון על שלל חיציו עבד  שעות נוספות בהיאחזות שלנו.

אינני מתפלא כלל שההיאחזות המוריקה והמטפחת הצמיחה זוגות רבים.

חלקם נשואים באושר עד היום הזה  (היי פפו ואסתי, אהלן צביקה ואלישבע) ,

חלקם  החזיק מעמד זמן מה, והיו גם זוגות פק"ם ( לפרק זמן  קצר במיוחד…).

אני טיפה מקדים את המאוחר ובכל זאת:  הייתי רכז התרבות של המקום, ועשיתי זאת בהנאה מרובה . לקראת ט"ו באב, החלטתי לשחזר את חג האהבה

שחגגו אבותנו משכבר הימים. היכן עושים זאת? כמובן, בכרמי ההיאחזות, כדת וכדין.

בהגיע הערב כאשר הירח התמלא במלוא הדרו, הבנים הועמדו בצד אחד של הגפנים , והבנות  , לבושות בלבן ( היתר מיוחד של הקצינים) , ניצבו בקצה  הנגדי של השורות. בנימין האות נפגשו המשתתפים בלב הכרם בינות הענבים.

ההגרלה העיוורת זימנה זוגות לאותו ערב   ובשום אופן אסור  היה להתחלף .

בתום  המפגש בין שורות הגפנים  שבנו למועדון,   קראנו שירי אהבה, שיחקנו ורקדנו, ומי יודע? אולי הגיעה העת שאגבה  את דמי השדכנות  המגיעים לי בדין.

התשבוחות שאני מרעיף על התקופה הזאת, מוכיחות  כאלף עדים, שחבורת צעירים יכולה להיות שמחה ומאושרת, גם  ללא שימוש בחומרים משני-תודעה.

במלים אחרות: לא עישנו שם סמים, בוודאות. גם לא שתינו, אלא אם כן קוראים ליין-הפטישים הצה"לי של הקידוש- אלכוהול…

החשיבה הזאת ליוותה אותי לאורךהדרך כאיש חינוך של בני הנעורים:

אפשר וצריך לשמוח ולעלוז, וניתן לעשות זאת  בדרכים כשרות למהדרין!

כאן המקום להקדיש מלים חמות  לאיש  יקר, חבר ראש הנקרה, איציק מישר, שהיה המדריך החברתי של הגרעין שלנו , לאורך 2 תקופות ארוכות: נח"ל גולן ונח"ל סיני.

קיבוץ היעד שלנו   שם לו למטרה שחברי גרעין רבים ככל האפשר, ישובו לקיבוץ וייהפכו לחברים מן המנין  בתום השרות הצבאי.

זו הסיבה שאיציק נבחר לתפקיד הקשה והמאתגר.  פרט חשוב: איציק כבר  היה  בעל משפחה, נשוי באושר לנילי ואב ל-3 ילדים קטנים( הבת הרביעית נויה, טרם נולדה).

למרות הצרכים והמחויבות המשפחתיות, איציק שהה ב-2 ההיאחזויות זמן רב,

נוכחותו והדרכתו, השפיעו עלינו מאד.

איציק אינו איש של מלים גבוהות, ובסתר ליבו הוא אף בז  לאלה המדברים בפאתוס כשרוממות-אל בגרונם. איציק הוא אדם של דוגמא אישית, חקלאי בכל רמ"ח איבריו, ופיו וליבו שווים.

נשארנו  לא מעט קיבוצניקים בהשוואה לגרעינים אחרים , ודומני שיש לאיציק חלק נכבד בכך.

אקנח  בסיפור  אישי   קצת  חריג. אני מאד מקווה שחל עליו חוק ההתיישנות , אחרת –

אני עלול למצוא את עצמי מאחורי סורג ובריח אפילו היום…

לפני הכל נחוצה אכספוזיציה קצרה:

מבין  4 הגרעינים שאיישו את  ההיאחזות,  היה גרעין אחד  צעיר מאיתנו,

ואיך להתנסח בעדינות, רמתו נפלה מיתר החבר'ה.

נכון, זה לא פוליטילי-קורקט , אך זו היתה המציאות.

מטבע הדברים, התפקידים המרכזיים של הנקודה רוכזו בידי הוותיקים:

מרכזי ענפים, אחראית מטבח, נהג היאחזות, מזכיר היאחזות ועוד.

מבין שלל התפקידים החשובים,

הנחשק ביותר היה – סדרן שמירות .  ברצותו- זכית מן ההפקר בשמירה קצרה וסמלית, וברצותו- נאלצת לשמור 2 אשמורות לילה רצופות.

למותר לציין שהמשרה הרמה הזאת הופקדה בידי  חבר גרעין ותיק  , שכצפוי

צ'יפר את החבר'ה שלו .  חכו בסבלנות, עוד לא הגענו לפואנטה:

הימים ימי התעוררות הפנתרים השחורים בירושלים.  היתה זו מחאה אמיתית שנבעה ממצוקה והחלה להדביק מקומות רבים בארץ. זכורות לרעה אמרותיהם המטופשות של טדי קולק ("רדו מהדשא") ושל גולדה מאיר  ("  הם לא נחמדים"), משפטים שהבהירו את קהות-החושים של המנהיגים, אך לא זאת הנקודה.

 

אט אט אנו מגיעים לסיפור:

מה עושה עבדכם הנאמן, כאשר הוא  משועמם  ומתבודד בשירותים?

מבלי לחשוב הרבה, בעצם  מבלי לחשוב כלל, אני משרבט על הדלת  את המשפטים הבאים:

" עורו פנתרי משמרות, אתם לא שמים- לב שהסגל דופק אתכם? עד מתי

תמשיכו לשמור את השמירות הקשות ביותר? הגיע הזמן לפעול!!!"

עם שלושה סימני קריאה במקור.

התוצאה לא בוששה להגיע: באותו ערב היו 2 או 3 סירובי פקודה של גרעין משמרות, והסגל לא הבין מה קרה פה. התעלומה נפתרת ברגע זה.

למען האמת, חוץ מחבריי לגרעין, איש לא הבין את השינוי התזזיתי שחל בחבר'ה הצעירים ממשמרות.

עד היום  אני מתפלא איך העזתי לחמם כך את האווירה ואיזה סיכון  אדיר נטלתי על עצמי .

זהו, מעכשיו  אני מביט   בחשש לעבר דלת הכניסה,  שמא 2 בראסויים (משטרה צבאים , לצעירים) , יאזקו אותי בעוון הסתה למרד…

המשך יבוא.

בתמונה: מאושיות בני ובנות גרעין "ענבר" לראש הנקרה, תופסים שלווה בנח"ל סיני.

משמאל: עודד גפנר, רמי נקר, שמחה אלישע ודניאלה  אביטל.

 

בהיאחזות הנח"ל בסיני- פרק ג' ואחרון

כפי שציינתי ,תפקדתי  כרכז- התרבות של ההיאחזות , ומילאתי  את משימתי  באהבה רבה.

תרבותניק טוב הוא אדם שעיניו פקוחות כל העת ואוזניו קשובות לכל בדל הזדמנות.

ללא הצטנעות מזויפת, כך בדיוק הייתי : מרחרח, פוקח עיניים ,תר אחר כל שביב יוזמה , ומוודא אם ניתן להפוך את הרעיון  לערב- תרבות מעניין ואיכותי.

באחד הימים הגיעה להיאחזות מ"כית חדשה מקיבוץ יחיעם, איריס גל שמה.

שם משפחתה צלצל  לי מאין שהוא,   והמוח הקרימינלי שלי החל לפעול. לא בזבזתי זמן ושאלתיה אם יש לה קשר  לבנימין גל("זמבו"), אף הוא מקיבוץ יחיעם.

איריס חייכה , חשפה שיניים צחורות והשיבה בגאווה : " איזו שאלה?  זה   אבא שלי " !

שתבינו, באותה תקופה בנימין גל היה סלב ענקי  במרחבי התנועה הקיבוצית: הומוריסטן בחסד כיאה למדיארי , שחקן לא רע בכלל, ובאמתחתו מספר ספרים מוצלחים שכתב. הבולט בהם נקרא :" בקלחת משותפת" , ומרבית המערכונים שם   הומחזו בוואריאציות שונות  על בימות קיבוצים רבים.

לענייננו, חוש הציד  התעורר ,ובלי לבזבז זמן פניתי נחושות  לאיריס.

" אביך חייב להופיע אצלנו בערב שבת הבא ! ".

" חומי, אתה יודע בן כמה הוא? איך הוא יעשה את כל הדרך  מהצפון  עד נח"ל סיני ?".

טוב, אם אני מספר כאן את הארוע ברור לכם שזמבו השתכנע והופיע מולנו.

למדתי כבר אז :  כשיש קשרים, מי בכלל צריך פרוטקציה?

למען האמת, אינני זוכר שההופעה היתה משהו יוצא מן הכלל.  היה ערב נחמד,

סביר,  לא יוצא מגדר הרגיל, אך מה שקרה לאחר מכן, ישאר חרוט בזכרוני לעולמי-עד:

אם-כן, גרתי בתקופת ההיאחזות עם   2 חבריי הטובים משכבר הימים :  רמי  נקר ואלי גנצר. החלטנו

לעשות ג'סטה ולפנות את חדרנו  עבור האורח החשוב.

סידרנו ומרקנו   את החדר מעל ומעבר, אלא מאי?

שכחנו להודיע למפקדה על השינוי הפרסונלי שעומד לחול באותו לילה.

והנה, בין אשמורת שנייה לשלישית,  דפיקות מחרישות אזניים של המפקד התורן:

"נקר, גנצר, חומי, קומו כבר.  02:30 ואתם מאחרים  למסדר עליית משמר .האיחור הזה עוד  יעלה לכם ביוקר ! "  אין קול ואין עונה.המפקד  בשלו:   "ככה? יפה מאד, אתם תעלו למשפט מג"ד"! הטקס חזר ונשנה , ובכל פעם האוקטבות

עלו: " אתם וכל הגרעין שלכם,  חתיכת סוציומטים. כולכם אגואיסטים".

לאורחנו שנטה ללון ,  לא נותרה  ברירה: הוא קם בתחתוניו, שערו המקורזל התנופף ברוח, והחל להרכיב אט אט את משקפיו בעלות  הזגוגיות העבות במיוחד,  כתחתיתו של בקבוק תסס.

עד אשר התבררה הטעות נדדה שנתו של האורח הצפוני, ואני , בוש ונכלם, לא ידעתי את נפשי. איזו קבלת-פנים סידרתי לו. פאדיחה נוראה.

חלפו  חודשיים שלושה  מאז אותה מבוכה. בהיותי בחופשה בקיבוץ , מדפדף בין המגזינים בבית התרבות המטופח , שותה להנאתי מילקשייק מעשה ידי מלכה שפריר להתפאר , והנה  מה רואות עיניי?!

הומורסקה חדשה של זמבו, שיצאה לאור   במוסף "חותם"  של עיתון "על המשמר".

שם, במוסף הספרותי מתוארת באריכות ובכישרון הרפתקת  שומר הלילה האמיץ שלנו  בנח"ל סיני.

טוב, הוא כמובן הפריז בענק: זמבו כתב שכבר עלה על מגדל השמירה ותצפת לעבר אל-עריש, שהוא זיהה דמות חשודה ,קיבל מחמאות מהקצין,   ושרבט כהנה וכהנה פרטים רבים   כיד הדמיון הטובה עליו. הוא שנאמר:  " מיטב הפיליטון- כזבו".

למזלי, בנימין גל   טשטש את שמות הגיבורים האמיתיים של הארוע, כך  שלמען האמת, יצאתי   בזול מאד  מאותה קלחת משותפת .

*  נח"לאי  הוא נח"לאי הוא נח"לאי .

לא משנה עד כמה מצבו נוח , גם אם הוא  חי באידיליה – תמיד ישאף להטבת תנאיו. במלים אחרות , הוא יעשה כל מאמץ על מנת להשתחרר ממטלות למיניהן  , גם אם היא קלה וסמלית.

לשם מה נועדה ההקדמה ?

פשוט מאד, לספר  סיפור אמיתי שהתרחש סמוך לסיום תקופת שהותנו בהיאחזות.

המ"פ  וסגנו החליטו שלקראת האימון המתקדם בצנחנים או בשריון, עלינו החיילים להיכנס לכושר . הוחלט איפוא על  מסע אלונקות בדיונות המוזהבות המקיפות את הבסיס.

מסע אלונקות? התרעם צביקה בש, חבר גרעין יקר,הזדעק  ונחרד: " לא יקום ולא יהיה ! שישכחו ממני".

עזוב צביקה, זה לטובתך, ניסינו לשכנע, אתה צריך לבוא מוכן לגדוד 50,

אך  צביקה- בשלו. לא יקום ולא יהיה!

בש , אחראי הגנרטור של ההיאחזות לא בזבז זמן, וגילה  לאלישבע ,חברתו דאז, את  מיקומו של קודש הקודשים:  השלטר הראשי !

צביקה הנחה אותה ביסודיות:  " חצי שעה אחרי  צאתנו מהש.ג. , לא דקה יותר, את מורידה את השלטר הראשי. נראה את כל הגנרלים האלה מסתדרים בלעדיי.

בחלומות  הוורודים שלהם הם לא יזכו לראות אותי משתתף במסע המחורבן  הזה.

אלישבע- חברה טובה ונאמנה, הקשיבה וביצעה  בשלמות את ההנחיה  של אהוב ליבה.

המסע יצא לדרך ולא חולפת שעה, נהג הג'יפ של המפקד מבקש  בדחילו ורחימו

מצביקה לעלות  לרכב , כי כל ההיאחזות מושבתת.

צביקה, כנח"לאי אמיתי, היתמם והחל לומר עד כמה המסע הזה חשוב לו, אבל – פקודה זו פקודה, בלית ברירה נאלץ לסיים את  המסע.

מה עלה בסופו של הזוג, אתם בוודאי שואלים?

אם כן אלישבע וצביקה חיים להם באושר עד היום בראש הנקרה, מגדלים 8 בנים ובנות לתפארת , ולא מעט נכדים. כן ירבו!

*הסיפור האחרון שנועל את  התקופה היפה של ראשית שנות ה-70, מאפיין אף הוא את  שאיפתו המתמדת של החייל להתאמץ פחות ככל האפשר, ואם  אתה נח"לאי- החכמולוגיה  מן הסתם, היא חלק מהד.נ.א שלך .

מעשה שהיה כך היה:

נסינו תמיד  להתחמק ממטלות בלתי נעימות , כמו מסדרי ניקיון אין סופיים. התרוצים היו מכאן עד להודעה חדשה. זכור לי היטב שבאחד הימים הגרעין שלנו הצליח לעצבן אפילו את הסגל הסובלני שלנו, אשר בלט  באנושיותו ובנכונותו להבליג ולמחול. באחד המקרים הגזמנו כנראה,

ומבחינת המפקדים הגיעו מים עד נפש. בו במקום הם  החליטו שתוך שעה נוציא את כל "הבית" (  מיטות וכל ציוד הלוחמה)  על מנת לקיים מסדר על מגרש הכדורסל המרוחק מאד.

לכל הדעות, זהו  עונש  חמור וקשה. בחושינו הבחנו שהפעם  המפקדים נחושים ללמדנו לקח, והם לא יוותרו.

לפני ששקענו בייאוש ובגרירת המיטות והציוד הכבד מאות מטרים, התעורר לו דוידון התחבולן.

הוא התחיל לתפוש פיקוד, והכתובת הראשונה היתה לעבר פפו : " אתה הרי נהג היאחזות, יש לך את המפתחות של רכב הסוכנות, גש ותביא את האוטו למגורים מבלי שהסגל יבחין."

פפו לא התמהמה, הביא את הטנדר דודג' בדרך לא דרך   עד  פתח מגורי החיילים, ומשם הדרך היתה קלה להפליא.  תוך פחות ממחצית השעה, הכל היה מסודר טיפ-טופ. השמיכות היו מתוחות,  כלי הנשק הבהיקו, הפק"ל והתד"ל מוכנים לקרב,  והמיטות?  מסודרות  למופת בצורת האות חית,  בדיוק כפי שנדרשנו.

כאשר מי מאיתנו  הודיע לסגל  לפני השעה הייעודה שאנו מוכנים כבר  למסדר,

הם סרבו להאמין. איך זה יכול להיות?התעלומה נותרה בעינה עד רגע זה.

סוף טוב- הכל טוב, עמדנו במשימה, וכל תכניות הטרטור שנועדו לנו- נמוגו כלא היו.

דוידון ופפו היקרים, לעולם לא מאוחר להודות לכם על תושייתכם המרובה.

*  אפילוג:

כאן בא אל סופו תאור תקופה  א- נורמלית:   חיי  נעורים  על כל המשתמע

כלואים  במדי  צבא.

ישנה  קלישאה שמרבים להשתמש בה .אני לא מת על קלישאות ובכל זאת אסתייע בה   , משום שהיא משקפת את המציאות באותה עת:

ידענו להפוך שם את הלימון ללימונדה .  אני משוכנע שזה לא היה רק אצלנו בהיאחזות, ולא רק בנח"ל. היכולת להמתיק ולהסתפק במחצית המלאה של הכוס,  אפיינה לדעתי את  מרבית " ילדי  הבסדר גמור" של  אותה תקופה.

גרעין "ענבר" בנח"ל סיני -אימפריה!

בשורה העליונה משמאל: רחלי צלניק, פפו, איציק מישר המדריך,נסים  חזמה, גנצר, חומי, נקר, זמבל ז"ל .

יושבים משמאל: מדוידון, צביקה בש, גיורא אלקלעי.