בנם הבכור של רחל ואלעד. נולד ביום כ"ו בניסן תשס"ד (17.4.2004) בירושלים. אח לתמר.

אמיר גדל בשכונת עין כרם בירושלים. ילד מחונן, סקרן וחקרן, עדין נפש ואוהב אדם, ברוך כישרונות ואומן בנשמתו. התחנך בבית הספר היסודי "אדם" בירושלים, הפועל ברוח הגישה האנתרופוסופית, וימי הלימודים שלו התמקדו בנושא אחד במשך כמה חודשים, עד למעבר לנושא הבא. בבית הספר הדגישו את האומנות והיצירה, ואמיר התנסה בין השאר בנגרות, בעיצוב ובסריגה, ובעיקר בציור ובפיסול, שהפכו למרכז חייו.

משיכתו העזה ליצירה ולאומנות באה לידי ביטוי גם בטקס בר המצווה שלו. הוא עלה לתורה בבית הכנסת, אבל החגיגה המרכזית הייתה במוזיאון ישראל. האורחים נחלקו לשלוש קבוצות וסיירו במוזיאון, ואמיר הדריך את אחת הקבוצות והציג בפניה מגוון יצירות אומנות, מאומנות עתיקה ועד אומנות מודרנית. גם התייחסותו למתנות שניתנו לו בהגיעו למצוות הייתה ייחודית: את הכסף שקיבל בחר לתרום לילדים חולי סרטן, ומההורים ביקש שאת המזכרות לאורחים ירכשו מעמותת "אנוש" התומכת במתמודדי נפש.

בתום תשע שנות לימוד ניגש ביוזמתו למבחני הקבלה לתיכון יאס"א למדעים ולאומנויות בשכונת קריית היובל בירושלים, מתוך רצון לאתגר את עצמו בסביבה חדשה, והתקבל ללימודים בכיתה י'. במסגרת לימודיו במגמת אומנות צייר דיוקנאות רבים, גיבורי-על ודמויות מעולמות הפנטזיה, ואהב במיוחד לעסוק ברישום. בית הספר הפך לו לבית שני, והוא אף החליט לגור בפנימייה שבין כתליו. חדרי הסטודיו היו פתוחים בבית הספר באופן קבוע, ולא היה נדיר למצוא את אמיר בסטודיו באמצע הלילה, עובד על ציור שעות רבות בריכוז רב. ציוריו ורישומיו היו מעין יומן אישי, ביטאו את הלך הרוח שלו, את מחשבותיו ורגשותיו, והעידו על התפתחותו כאדם המגבש את זהותו. "הוא חלם להיות אנימטור או מקעקע", סיפרה אימו. "היו לו סקיצות לקעקועים, שחברים שלו השתמשו בהן".

בהדרגה נשאב אמיר לניתוח תיאורטי של יצירות אומנות, ובכיתה י"ב ביקש מהמורה לתולדות האומנות להקדיש זמן למסה מאת התיאורטיקן ולטר בנימין, "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני", שפורסמה ב-1936, ועסקה בהשפעתו של מדיום הצילום על האומנות. השאלה שהעסיקה את אמיר בעקבות מסה זו התמקדה בשינויים שעתידים לפקוד את האומנות בעקבות כניסתן של טכנולוגיות הציור הדיגיטליות.

במהלך לימודיו בתיכון הפך אמיר למעריץ מושבע של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים", ופקד לעיתים קרובות את איצטדיון "טדי" בבירה. "הוא תמיד היה ילד של 'גם וגם'", אמרה אימו בחיוך. "זה שיושב ביציע המזרחי, אבל גם תלמיד מצטיין, חנוּן, מצייר. לא מהילדים ששיחקו כדורגל בילדות".

מוזיקה הייתה אהבה נוספת של אמיר. הוא נהנה לשמוע מנעד רחב של סגנונות – ממוזיקה מזרחית ועד רוק ומטאל. אסף מידע על האומנים שאהב, והתעמק במילים ובמנגינות שכתבו. יצר רשימות השמעה מגוונות של שירים, וחילק אותן לפי נושאים וסגנונות. למד לנגן בגיטרה אצל מורה פרטי, והתקדם בלימודיו בעזרת אימון עצמי וסרטונים מהאינטרנט. התחיל לנגן אף בבנג'ו ותכנן ללמוד נגינה בעוּד. היו לו חמש גיטרות מסוגים שונים, והוא ניגן בכולן.

אמיר היה איש של אנשים. היו לו חברים רבים שנהנו מהיכולת שלו להתייחס אליהם ולקבל אותם ללא שיפוטיות. הוא הקשיב ועזר בלב פתוח ובחיוך חם ורחב, ותמיד היה נוכח בשביל אחרים.

מגיל צעיר נסע עם אביו לטיולים ברחבי הארץ ברכב שטח, ממדבר יהודה והנגב ועד לרמת הגולן, ובדרך האזינו שניהם למוזיקה. בטיולים אלה למד להתמודד עם אתגרים כמו תקלות ברכב או תכנון מחדש של המסלול, אבל בעיקר הכיר את הארץ, התאהב בה ורצה לתרום להגנתה ולשמור על גבולותיה. ככל שגדל, התגבשה אצלו ההחלטה לשרת בצה"ל שירות משמעותי ביחידה קרבית.

עם סיום לימודיו בתיכון טס לברצלונה לשבוע עם בן דודו. אמיר קבע את תוכנית הטיול, שכללה ביקורים רבים במוזיאונים ובאתרי אדריכלות בעיר. אחר כך נסע עם חברים לשבוע בסיני, וכשחזר נותר לו שבוע וחצי בלבד עד הגיוס, אך הטיולים טענו אותו בכוחות לקראת האתגרים הצפויים.

ביום 16.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, הכפופה לעוצבת הפלדה (אוגדה 162). אחרי שהשלים טירונות, אימון מתקדם וקורס קלעים, הוצב במחלקה 7 של הגדוד, מחלקת מרגמות. הוריו סיפרו שעבר שינוי של ממש בשירותו הצבאי: מילד מפוזר וחולמני נעשה נטוע יותר בקרקע, והפך חייל למופת. אמיר היה גאה בשירותו כלוחם, והיה אהוב מאוד על מפקדיו ועל חבריו לצוות.

בהמשך שירותו הוצב באזור העיירה חווארה, קו מבצעי מורכב בגזרת יהודה ושומרון, ולמרות הקשים שחווה, חזר ואמר שזו זכות גדולה לשרת בקרבי. גם בנקודה זו בחייו באו לידי ביטוי הדואליות והמורכבות שבאישיותו, ויכולתו להכיל בתוכו צדדים מנוגדים: הוא היה מסוגל לחוות את הקושי שבשירות, ובה בעת דבק במטרה והיה חדור תחושת שליחות.

בזמן שירותו בחווארה הכין אמיר רשימת השמיעה חדשה: "פלייליסט לוויה". זו הייתה רשימה צינית, שכללה שירים כמו Staying Alive ו-I will Survive, וביטאה את השילוב המיוחד בין אהבת החיים שאפיינה אותו להומור מתוחכם.

בתום השירות בחווארה עבר עם מחלקת המרגמות לסדרת אימונים בצפון, ובאוגוסט 2023 הוצב במוצב סופה. זהו מוצב פלוגתי בסמוך לדרום רצועת עזה, מול רפיח, שתפקידו לשמור על הגבול ולהגן על הקיבוצים הקרובים אליו: סופה, חולית וניר יצחק. הגזרה נחשבה שקטה, ומחלקת המרגמות פעלה שם במנותק משאר הפלוגה והגדוד, שנשארו בגזרת יהודה ושומרון. את המוצב איישו לוחמי סיירת "עורב נח"ל", שתוגברו במחלקת הטנקים והמרגמות של גדוד 50.

במהלך שירותו הצבאי הכיר אמיר את יובל והם הפכו לזוג. הפגישות ביניהם היו קצרות, והתקיימו כשיצא לחופשות בסופי שבוע. בתחילת אוקטובר קנה ליובל שרשרת במתנה, ותכנן לתת לה אותה ביום הולדתה שחל בשבוע השני של אוקטובר 2023.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

קודם לכן, בשעה חמש באותו בוקר, כחלק מנוהל "כוננות עם שחר", יצאו ממוצב סופה כמה חיילים ונפרשו באזור. אחד-עשר לוחמי מחלקה 7, ובהם אמיר, נשארו במוצב כפי שנדרש בנוהל הכוננות. בשעה 6:29 נשמעו אזעקות ופיצוצים, ולאורך גדר הרצועה נורו רקטות ופצצות מרגמה. בשעה 6:32 שלח אמיר להוריו הודעת ווטסאפ ובה ביקש שלא יגיעו לבקר אותו במוצב, כפי שתכננו.

כשהחל הירי המסיבי מאזור עזה לוחמי המחלקה עלו על נגמ"שי המרגמות, מפקדם העביר נ"צ והם החלו בירי לנקודות הציון שקיבלו. אחרי ירי כמה עשרות פצצות מרגמה, תוך שהם סופגים ירי רקטי מעזה ורחפן מתאבד שמתפוצץ לידם, שמעו ירי מנשק קל והבינו כי יש חדירת מחבלים מעזה לכיוון המוצב. הלוחמים ירדו מכלי הרכב וחולקו לשלושה כוחות קטנים שהגנו על הש"ג האחורי של המוצב, כשהם משיבים באש לכיוון המחבלים תוך הבאת תחמושת נוספת מתוך המוצב וטיפול ראשוני בפצועים.

לאחר קרב ממושך, כשספגו ירי נ"ט והיו להם כמה נפגעים, החליטו להתכנס לתוך המוצב. הפצועים, בהם אמיר, רוכזו בחדר קרוב לש"ג, אליו הגיעו גם חובשים מסיירת נח"ל, והאחרים הגיעו לחדר האוכל הממוגן. בשעה 7:06 שלח אמיר לאימו הודעה קולית, שבה הודיע שנפצע, וסיים במילים: "אני אוהב אותך, מאמו".

בהמשך הקרב הצליחו המחבלים לפוצץ את דלת הש"ג האחורית, הם הרגו את שני הלוחמים ששמרו על החדר, נכנסו פנימה ובחילופי האש הרגו את כל הנמצאים בו – שני חובשים ושני פצועים, בהם אמיר.

בקרב על הגנת מוצב סופה והיישובים הסמוכים לו נהרגו מלבד אמיר גם שלושה מחבריו למחלקת המרגמות של גדוד 50 ותשעה לוחמים מסיירת נח"ל.

רב-טוראי אמיר לביא נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ואחות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

בלווייתו של אמיר, שבה השתתפו מאות אבלים, התנגן אחד השירים שהופיע ב"פלייליסט לוויה" שליקט. במהלך השבעה התנגנו ברקע כל השירים מרשימת השמעה זו. את השרשרת שקנה לחברתו ליום הולדתה, קיבלה החברה מאימו.

ספדה לו אימו: "אמיר היה בן שהוא גם חבר. תמיד דאג שיהיה לנו זמן איכות בשקט וללא הסחות דעת. הפגין חיבה ואהבה בשפע, התכרבל וחיבק ללא סוף. איני מתחרטת על דבר, ומודה על הזכות להיות אימא של אמיר לאורך תשע-עשרה וחצי שנים. הייתי עושה הכול שוב מהתחלה – הכול ואותו הדבר. אמיר תמיד עמד לצידי ועדיין עומד, אך בממד אחר ושונה. אני לוקחת ממנו הכול מהכול, ולוקחת אותו איתי לעד".

ספד לו אביו: "בובי שלי, אני מוקיר ומודה על כל שנייה שהייתה לי איתך. על יכולת ההכלה וההקשבה שלך, על העיניים המחייכות שאומרות 'הכול טוב', על האהבה שידעת להעניק ולקבל, ועל זמן איכות שהקדשת לנו. אני מתגעגע ואוהב כל כך".

ספדה תמר אחותו: "מה שאני לוקחת איתי מאמיר להמשך הדרך זו אהבה. פשוט לאהוב. את החיים שלי, ואת מי שמסביבי. המשפחה והחברים, כולם. תמיד לתת מילה טובה ואוהבת לכולם, ולתת לכולם להרגיש אהובים כשהם לידי. לאהוב את ההתנסות ולאהוב את החוויות, גם אלו הפחות מוצלחות מביניהן. לאהוב את הלמידה ואת הדברים שאני אוספת איתי לאורך הדרך. לאהוב את הרגעים הקטנים לא פחות מהרגעים הגדולים. פשוט לאהוב. לאהוב לחיות".

ספדה יובל, בת זוגו של אמיר: "אני יודעת שאני אתגעגע אליך ואוהב אותך במשך כל החיים שלי. איך אפשר לאהוב כל כך מישהו, ולהרגיש שהלב מתפוצץ מהרגשות אליו, אבל בידיעה שהוא לא פה, ולא יחזור, והאהבה הזאת נשארת אצלי?"

להנצחתו של אמיר הוקם אתר האינטרנט https://www.rememberamir.co.il. בפתח האתר כתבו עליו אוהביו: "אדם של גם וגם, שחי בשלום עם אחדות הניגודים. נפש חופשייה של אומנות ומוזיקה. אוהב אדם, ארץ ועם". באתר נמצא גם ספר דיגיטלי שנכתב לזכרו, הכולל מידע רב על חייו ואישיותו ומלווה בתצלומים. כמה מיצירותיו של אמיר הוצגו בכתבה במגזין האומנות והעיצוב הדיגיטלי "פורטפוליו" מיום 5 בדצמבר 2023.

משפחתו של אמיר הקימה לזכרו את עמותת אמי"ר (ראשי תיבות של אומנות, מוזיקה, יצירה ורוח), כדי לפעול ברוחו ולתרום לקהילה בתחומים שהיו קרובים לליבו. עם חברי העמותה נמנים מטפלים, אומנים ואנשי תרבות, הפועלים בהתנדבות. ב-19 באפריל 2024 ציינה העמותה את יום הולדתו העשרים בפסטיבל שנקרא על שמו, "פסטיבל אמיר". האירוע התקיים באזור התעשייה "הר טוב" בבית שמש, כלל הופעות חיות של אומנים ותערוכה מציוריו, והשתתפו בו כשלושת-אלפים איש. כל ההכנסות מהפסטיבל נתרמו לעמותת "מטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה", המובילה את פרויקט "מסע שחרור", המסייע לחיילים משוחררים לעבד חוויות לחימה ופוסט-טראומה.

עמותת אמי"ר שוקדת גם על הענקת מלגות ללימודי אומנות, והקימה חדר מוזיקה לנוער בסיכון בבאר שבע. נערים ונערות רבות לומדים לנגן במקום, ומוצאים כוח ונחמה במוזיקה.

כיתת הכוננות של שכונת עין כרם בירושלים, שבה גדל אמיר, נקראת "אמירים". רישום מעשה ידי אמיר, מגן דוד שבתוכו לב פועם ועליו מפת מדינת ישראל, המבטא את הציונות שלו ואת אהבתו הגדולה לארץ, לעם וליהדות, הפך לסמל כיתת הכוננות. הוריו גם קעקעו על גופם איור זה.