92617

רוזנבלום, חיים-זאב ("חיימקה")

בן נח וצילה. נולד ביום כ"ב באדר תשי"ב (19.3.1952) בבני ברק. לאחר הולדתו עקרה המשפחה לבת-ים, שם גדל והתחנך. בבית הוריו, שהיה בית דתי ולאומי, פתוח לרווחה רכש חיים-זאב שתי סגולות: אהבת הבריות ואהבה לעם ולמדינה. אלה באו לידי ביטוי בשנות התבגרותו. בגיל 5 הוא התחיל ללמוד בבית הספר היסודי "עקיבא" שבשכונת מגוריו. בהיותו בכיתה ה' היה נוסע יום-יום לתל אביב ל"ישיבת תל אביב". הוא עבר ללמוד בבת ים, בהיפתח כיתה תורנית בבית הספר "תחכמוני", שם סיים את לימודיו היסודיים. הוא המשיך בלימודיו בישיבה התיכונית "נחלים" שם נקשר מאוד לחבריו. היה חבר בתנועת "בני עקיבא", בגרעין "להגשמה", בקיבוץ לביא. מגיל צעיר בלטו עליזותו ומזגו הטוב. חן היה נסוך על פניו ומעולם לא סרה בת צחוק מעל פניו. מתמלא היה שמחה כשעלה בידו להרנין לב עצוב ולהגיש עזרה לכל כושל. עם זאת, ניחן בעצמאות ובאופי חזק וככל שהתבגר ניכרו בו יותר ויותר התכונות הללו. תמיד בחר לנקוט דרך עצמאית ולהתמיד בה על אף הלחצים שהופעלו עליו. לאחר שהייה במחנה עבודה של "בני עקיבא" בקיבוץ לביא, התחיל לחשוב ברצינות על הקיבוץ כדרך חיים. לאחר נפילתו נמצא בין חפציו מכתב, מתקופת לימודיו בישיבת "נחלים", שנשלח לרב בתל אביב, עמו ביקש להיפגש, כדי להתייעץ על הדרך הנכונה בה ילך בחור דתי בן ישיבה, בתקופה הקשה של מלחמת ההתשה. חודשים מספר לפני בחינות הבגרות החליט לא להיבחן, באמרו: "יש דברים חשובים יותר ואם ארצה בתעודת בגרות בעתיד, אעשה זאת כשארגיש צורך בכך". החליט ועשה. החלטה נוספת שגמלה בלבו הייתה להקדים את מועד גיוסו לצבא ולהתגייס בגיל 17, כדי לצאת יחד עם כל חברי הגרעין. הוא עסק באותם הימים במלוא מרצו בענייני הגרעין והיה המקשר של הגרעין עם הקיבוץ.

בסוף יולי 1969 גויס לצה"ל והצטרף לנח"ל. בכל מכתביו מתקופת הטירונות ולאחריה אין הוא מתלונן: "הכל הולך, ברוך השם, בסדר". הוא כותב: "האימונים קשים, אך עם רצון רב אפשר להתגבר". קשריו עם הבית והמשפחה היו בעבותות חזקים. תכופות ביקר אצל הוריו וקשר מכתביו לא פסק. על אף שהיה צעיר משאר חבריו הוא שפע בגרות רוחנית ורוח ההתנדבות פעמה בו. הוא וחבריו הקימו את היאחזות "משואה" בבקעת הירדן, בקו האש הראשון. מן ההיאחזות כתב למשפחה רק על המשק המתפתח: "ההיאחזות מתפתחת מיום ליום: בשדה אחד זרעו כבר ועוסקים בהשקאה. אני מקווה שבקרוב יהיה כל האזור ירוק ונהדר". רק לאחר מכן באו חבריו וסיפרו שעבודתו הייתה ביטחונית בפעילות מבצעית מעל ומעבר לנדרש ממנו וכמעט שלא עסק בחקלאות, הוא שאף להשתלב בחיי הקיבוץ כי זאת הייתה מטרתו בלכתו לנח"ל הדתי. הוא ראה בכך תרומה לפיתוחה ולשגשוגה של מדינת ישראל, וטוהר של חיי עמל יהודיים. על אף שהתנאים לא היו תמיד נוחים ביותר, היה חיים-זאב פורע את חובו לבורא עולם בכל מחיר ותמיד היה בין הראשונים לתפילה. תכונות ההתנדבות והמסירות, שהיו טבועות בו, הניעו אותו להיות בין הראשונים להתנדב ולסייע לבוני הביצורים במעוזים לאורך תעלת סואץ, על אף שהיה הצעיר בבני הגרעין. חבריו סיפרו כי הופל גורל, שעל פיו נקבע מי יהיה ההולך הראשון, אך בסופו של דבר, מי שנפל בגורלו לצאת לא יצא וחיים-זאב התנדב ללכת במקומו. בביקורו האחרון בבית, ביום השבת לפני יציאתו לתעלה, ביקש ממנו אביו לבל יתנדב ויעשה רק את המצווה עליו. על כך השיב חיים-זאב: "אבא, אין זה צבא פולני או רוסי, ואנו לא פוחדים. המפקד בראש וכולנו אחריו". גם במעוז התנדב למלא תפקיד בעמדות תצפית, שהיו תחת הפגזה מתמדת, נוסף לעבודת הביצורים. אור ליום י"ז בסיון תש"ל (20.6.1970), נפל בהפגזת אויב כבדה, בהיותו בעמדת תצפית. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "נפילת בנכם בקו הראשון אשר צה"ל מופקד עליו השאירה בנו, המפקדים ורעיו ביחידה ובגרעין, חלל ריק אשר לא יישכח. חיים-זאב היה דבק בכל לבו ברעיון הנח"ל, המשלב בתוכו ביטחון והתיישבות וכך ראה את דרכו לעתיד - להגשים את רעיון המגל והחרב, אשר הוא סמלם. חיים-זאב הגיע אלינו מתוך ציפייה כי יינתן לו לשבת במקום הקשה שצה"ל מופקד עליו, כלוחם שווה בין יתר חבריו בצה"ל. הוא היה הראשון מבין חבריו שהתנדב לצאת ובמקום זה קיפח את חייו".

לאחר נפילתו הוציאו חבריו חוברת לזכרו, הנושאת את שמו ובה דברי חברים, ידידים, מורים ומחנכים; ההורים הכניסו ספר תורה לזכרו לבית הכנסת המרכזי בבת ים; מתפללי בית הכנסת החליטו להקדיש את ארון הקודש לזכרו. על הארון מתנוססת הכתובת: "מוקדש לזכרו של חיים-זאב בן צילה ונח רוזנבלום, שנפל על הגנת המולדת על גדות התעלה בי"ז סיון תש"ל".