גלעד לחללי הנח"ל - דף חלל

סיפור החיים של טוראי עמר ברנד

517193

ברנד, עֹמר

בנם של מרים ודוד. נולד ביום ט' בתשרי תשמ"ז (12.10.1986) בנען, בשם עֹמר-אליעזר. אח צעיר לאורן ולירז.

נולד בשעת בוקר מוקדמת בערב יום כיפור, אביו דודי שירת אז בעזה ואת אמו הבהילו חברים לבית החולים. תוך דקות ספורות כבר הובל הרך הנולד לתינוקייה, ושעה לאחר הלידה באו מבקרים רבים לראות את הפלא. "מאז, תמיד היית מוקף חברים קטנים וגדולים," אמרה אמו.

את שלבי ההתפתחות עבר עֹמר בקלות ובזריזות, ללא כל פחד. הסבים והדודים מצד אימו גרים גם הם בנען, והקשר עמם היה יום-יומי. סבא איצקה רצה ללמד אותו לרכוב על אופניים עם שני גלגלים, אבל לעֹמר לא הייתה סבלנות לאִטיות ולזהירות שלו, הוא ניסה לבד והצליח. כך היה גם לגבי שחייה במים העמוקים. לאחר מותו סיפרו הוריו: "מיד עם הולדתך הפכת לדובדבן שבקצפת בחוג משפחתנו. ילד חמד שתמיד מרכז אליו את כל תשומת הלב. מעשי השובבות שלך תיבלו את חיינו לא פעם בדפיקות לב מואצות ובהרבה הרבה רגעים של צחוק ושל נחת. במשך השנים פיתחת חוש הומור מיוחד וחיוך לבבי שמאפיין רק אותך ומעלה את מפלס השמחה אצל כל הסובבים אותך."

הוא למד בבית הספר היסודי "גני הלל" בנען ובתיכון גבעת ברנר. התנסה בחוגים שונים כמו טיסנאות, שחייה, ג'ודו עד גיל עשר, קוסמות, סוסים וטניס עד סוף בית הספר היסודי. ומגיל עשר – גולת הכותרת – נגינה בתופים. מתוך עבודת השורשים שכתב עֹמר בכיתה ז': "... הכי אני אוהב לנגן על תופים, לשחק במחשב ולראות סרטי מתח בטלוויזיה. השיר האהוב עליי הוא "Good Morning Israel" של אייל ברקן... בשבתות אני מתאמן על תופים, נוסע הרבה ובעיקר אוהב לבלות עם בן דודי אלמוג. דמות שאני מעריץ היא עידן אלתרמן, אני אוהב במיוחד את הדמויות המצחיקות שהוא עושה. זיכרונותיי הראשונים מהבית הם שאהבתי לצאת עם בגדים קצרים בגשם ולהירטב. בשבתות הייתי הולך עם משפחתי לאסוף פטריות ואימא שלי אומרת שהייתי מוצא הכי הרבה מכולם. האירוע הכי חשוב בשבילי היה כשנבחרתי לנגן בתזמורת (הרכב) נען עם עוד ילדים בליווי של יוסי רגב."

השיעורים עם דורון גיאת והנגינה בתופים בכל הזדמנות גרמו לו שמחה אין קץ ובעיקר כשהתחיל לנגן בכיתה ה' בהרכב הצעיר "דיקסי", עם יוסי רגב. הוא תופף עד הגיוס. המוזיקה הפכה אצלו לחוויה עמוקה והעשירה את עולמו במפגשים עם אנשים מיוחדים ובהרכבי נגינה שונים, גם אם ניסה להימנע מהופעות של התזמורת מול קהל, "לא צריך הופעה," אמר, "לכל הפחות שיהיה בלי מצלמות". המורה שלו דורון גיאת הציע לו לאחר כמה שנים של תיפוף להצטרף לאנסמבל בקיבוץ, קבוצה שנפגשה פעם בשבוע לחזרות ויצאה להופעות. דורון: "בהתחלה עֹמר נרתע, כי המחשבה לנגן בפני קהל הביכה אותו, כאילו שהמקום של המוזיקה אצלו הוא מקום אינטימי, השמור רק לו. לאחר ש'ישן על זה' החליט בכל זאת להצטרף להרכב, לימים הבנתי שזה נתן לו המון מכל הבחינות: ביטחון מוזיקלי, תקשורת עם הנגנים והמנצח, הקשבה עמוקה ויכולת להופיע בפני קהל מבלי לציין את העצמת הטכניקה שלו ואת קריאת התווים."

טליה, חברה להרכב "דיקסי", מתארת: "יום שישי וחדר התופים מתפוצץ מבסים של 'רד הוט צ'ילי פפר' או מאיזה קטע ג'ז מטורף של יוסי. עֹמר כמובן כבר שם, מהרגע שירד מהאוטובוס מתאמן, הוא תמיד התאמן כדי להיות טוב יותר, מוכן יותר. ל'דיקסי' אף פעם לא היה מאחר. עמוד התווך של הלהקה הצעירה, החל מהקמתה... גם כשכולנו נטשנו, עֹמר לא ויתר. המוזיקה הייתה חלק ממנו. תמיד החזקתי ממנו על ההתמדה והאהבה למוזיקה, וכמו שהמוזיקה הייתה חלק מעֹמר, עֹמר יישאר לעולם חלק גדול מלהקת 'דיקסי'. עולם המוזיקה הפסיד כישרון גדול."

יוסי רגב, מנחה ההרכב: "... רוב התקשורת בינינו, שבתחילה הייתה דרך מילים וצלילים, הפכה למבטים, ובשנים האחרונות גם זה ירד. אתה הבנת בדיוק מה שביקשתי ותמיד ידעת לנגן או להיות בזמן הנכון. חבל, חבל שאתה איננו, עוד היו לי תכניות בעבורך, אבל אני שקט כי לפחות בתקופה שהיינו יחד אתה מיצית את המאה אחוז, אפילו יותר."

בגיל הנעורים הִקשה על מוריו ועל הוריו כשהעז לעשות כל מה שאחיו לא העזו, ועשה זאת בגדול. "לנו היה קצת קשה עם זה, אבל אין ספק שהכנסת פלפל למשפחה," מעידים הוריו. עֹמר התבלט בחוש ההומור המיוחד שלו, ומעשי השובבות והקונדס הנועזים ליוו אותו גם בשנות ההתבגרות. תקופת הלימודים בתיכון לא הייתה קלה לו, לשיעורים כמעט לא טרח להגיע. אך בשנים הללו התגלו אצלו תכונות מנהיגות, הבנה ויכולת ראייה והקשבה. תמיד היה מוקף בחברים ואהוב הבנות, וכינויו – "ברנדי".

עֹמר נהג לבלות הרבה מזמנו ברפת, תחביב שהפך לעבודה עד הגיוס, עבודה שאהב מאוד. לאחר מותו סיפרו הרפתנים: "... רק עכשיו, לפני זמן קצר, עוד ראינו אותך בינינו. עם המגפיים על הטרקטור או על השופל, על פי מה שצריך לעשות באותו הזמן. תמיד רציני בעבודה. בחליבה קל רגלים, מסביב ל'קרוסלה', מביא את הפרות בזריזות, לא חולם בדרך, מטפל בכלים. לכלוך ואבק לא הטרידו אותך, ואם כן, לא ויתרת, את העבודה צריך לעשות ואתה עשית אותה בנאמנות ובחריצות, כי זה היה האופי והחינוך שקיבלת. אנו עדיין רואים אותך יושב על הספה עם המגפיים, עם הסיגריה. כמה מאיתנו 'זקנים' עליך. ממרחק הזמן, זוכרים את הילד הקטן שהגיע לעבודה בעקבות אחיו, בתחילת בית ספר התיכון, לעבוד יום בשבוע כמו כולם, מיד ראינו שיש על מי לסמוך, מהר עלה על הטרקטורים וגם השתתף בחליבה..."

עֹמר השתתף בקורס מד"צים (מדריכים צעירים) והדריך כשנה בקיבוץ. כמו כן, התנדב במשמר האזרחי ברמלה. לפני גיוסו עבר קורס צלילה באילת.

הוא התגייס ב-23 במרס 2005 לחטיבת הנח"ל, כפי ששאף וביקש. שירת בבא"ח, היה מרוצה במסגרת הצבאית ופרח. משפחתו ראתה את הנחישות והמוטיבציה שלו והייתה גאה בו ומלאת נחת. גם בשירותו הצבאי התגלה כמנהיג וכחבר שמקשיב, תומך ועוזר.

יום לאחר ההשבעה, ביום י"ט בניסן תשס"ה (28.4.2005) נפל טוראי עֹמר ברנד בעת מילוי תפקידו, והוא בן שמונה-עשרה וחצי בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנען. הותיר אחריו הורים, שני אחים.

משפחתו כתבה בספר שהוציאה לזכרו: "ילד ברוך כישרונות שלנו, הרבה דברים עוד רצינו לעשות ולא הספקנו. עולמנו עצר מלכת. כל יום שעובר הוא קשה יותר. עֹמר שלנו, אתה תמיד איתנו. עֹמר לב ונשמה."

חבריו בקבוצת "פטל" הספידוהו: "לעֹמר, נסיך הגאות והשפל... עדיין יש את התמונה שלך יושב מחוץ לרפת עם סיגריה וקפה, במגפיים המכוערים האלה ובונה לך תיאוריות על החיים. פתאום קולטים שהלילה הוא כבר לא אותו לילה (יש סכנה ממשית שלא יחסר נייר טואלט בגנים), והיום הרבה יותר אפור ואתה בטח צוחק רק מלראות את ההפקה הזאת שהרימו לך פה... זכינו, זכינו להכיר אדם נפלא, מצחיק ושנון מצד אחד, וחם ואוהב מצד שני... כבר מתגעגעים. אוהבים וכואבים, בני כיתתך ה'אמיתית' 'פטל'."

חבריו בקבוצת "תות": "עֹמר, מעמד זה הוא... המקום האחרון לומר לך כמה מילים: תופים, קוקו, טוסטוס, רפת, צחוקים, שטויות, חיוך, ביישנות, חוש הומור, "דיקסי", חברים, בנות, לישון. ואלה הן רק מספר דוגמאות לדברים הקטנים שמזכירים לנו אותך... לא שוכחים. לא שוכחים את הצחוקים, הריבים, את הצניעות, את החיוך הביישן מכל מחמאה שנזרקת לכיוונך, את הנוסטלגיה, הג'ז... תודה שהיית, עדיין, ותמיד תישאר חלק מחיינו. אוהבים, מוקירים ולעולם זוכרים, כיתת 'תות'."

חברתו מאי כתבה: "ככל שהזמן עובר, התקווה הולכת וגדלה שתחזור יום אחד ואקבל אותך בחיבוק חם ואוהב, ושוב נלך יחד לחדר תופים ואראה אותך מנגן כמו פעם ואת הניצוץ הייחודי שלך בעיניים. אחר כך נשב ונדבר כמו פעם, אהיה מוקסמת מהמבט שלך על הפרטים הקטנים של החיים, ואז נשב יחד מחובקים ולעולם לא אתן לך ללכת שוב. אוהבת ומתגעגעת עד אין-קץ."

דורון גיאת המורה של עֹמר לתופים: "עֹמר היה קרוב לגיל עשר כשבא לשיעור הראשון בתופים... לאחר כמה שבועות, מספר חברים 'נשרו' מהחוג, אחרים המשיכו, אך עֹמר בלט מעל כולם. כבר אז הסתבר לי שעומר נחוש בדעתו להצליח בתופים ולהתאמן ככל יכולתו. הוא לא הִרבה בדיבורים, למד את הדברים בקורקטיות והכין את שיעורי הבית... בתחילת תקופת הנערות התפתה להרבה סגנונות מוזיקליים, וניסה לרכוש כל דיסק שהמלצתי עליו ולהתעמק בכל סגנון מוזיקלי שהרחבתי לגביו. בתקופה זו היה כיף אמיתי ללמד אותו והרבה שיעורים חרגו מהזמן המוקצב. נוצרה בינינו מערכת יחסים נפלאה והדוקה סביב המוזיקה והקצב... ועֹמר השתתף בכל הקונצרטים של המתופפים. הייתי מציב לו אתגרים, מעלה לו את הרף... הוא תמיד התייחס לזה כאל משימה רצינית, הפליא לעשות במסירות שלו לכלי ובגדולה שלו. היה לעֹמר הטעם המוזיקלי שלו... לפני התגייסותו לצבא... מערכת היחסים שלנו עברה למישור חברי, תמיד התלוצצנו והתבדחנו. אני חושב שהחיבור שלו למוזיקה תרם לו המון והעשיר אותו. תמיד אזכור את אהבתו למוזיקה החוברת לצניעותו כאדם."

רונה, המתופפת שעֹמר הוריש לה את מקומו ב'דיקסי': "עֹמר... זרוק אמיתי, אבל לא בקטע של פוזה, אחד שנועל כפכפי 'נאות' שחורים וישנים ולובש את המכנסיים למטה-למטה... אוהב ג'ז ואת התופים. והמוזיקה בדם שלו. כשהוא ניגן הרגשת משהו באוויר, היה איזשהו קסם כזה, שהִפנט אותך ולא יכולת שלא להסתכל, מניע את הגוף בעדינות הטבועה בו. חייכן ובעל חוש הומור... חיוך יפה כל כך, של בן אדם יפה כל כך... מבפנים כמו מבחוץ".

חבר מפלוגה ב', מרס 2005: "ביום הראשון שלי בטירונות הייתי החייל הראשון שנכנס לאוהל, ועדיין לא נפגשתי עם אף חייל אחר בכיתה. ישבתי באוהל ולבי מלא חששות. אחר כך אתה נכנסת, הכבדות והחששות התפוגגו כהרף עין עם המילים הראשונות שהחלפנו. הרושם הראשוני שנתקבל ממך הוא שנמצא מולי אדם עמוק, חייכן ואופטימי, בדיוק בן האדם שהיית רוצה 'להיתקע' איתו בשמירה, באיזו עמדה נידחת או לסגור איתו שבת. עֹמר, כפי שגם אנחנו למדנו עליו במהרה, הוא בחור חייכן, מצחיק ושובב, שתמיד מצא את דרכו למקומות שבהם מתרחשים מעשי קונדס. היו פעמים רבות שהוא אף הוביל אותם. כשכולם היו כבר עייפים או שבוזים או מבואסים, יכולת לסמוך על עֹמר שיגיד את הדבר שיוציא את כולם מהבוץ. איפה שעֹמר היה, היה כיף: כיף לשיר במקלחת, כיף לתפוס כמה שניות של מנוחה בין הזמנים וכמובן, כיף לסיגריה וקפה ואפילו כיף לעשות את הדברים המבאסים. עם כל הכיף הזה אני יודע שהיו אלו רק המים הרדודים של האוקיינוס ושזכינו ליהנות רק מגוון או שניים מצבעי נפשך. בנוסף לכאב הבלתי נתפס של האובדן, ישנו גם כאב גדול על ההחמצה, החמצה של היכרות קצרה מדי שלא אפשרה לנו לצלול לעומקך ושלעולם לא נשלים איתך את המסע."

סגן-אלוף אשר בן לולו, מפקד היחידה: "עֹמר זכרו לברכה היה בשלב הראשון בהכשרתו כלוחם בחטיבת הנח"ל, בפלוגה המיועדת לגדוד 'שחם'. לא זכיתי להכירו באופן אישי, עם זאת, על פי דברי מפקדיו וחבריו עליו, נחמץ הלב בשל האובדן הכבד של אדם כה ישר והגון, אשר היה חבר של אמת. עֹמר בחר להתגייס ליחידה קרבית, הנמצאת בחוד החנית של העשייה המבצעית והגנת המולדת. רק יום אחד לפני מותו נשבע עֹמר לצבא ההגנה לישראל ונראה היה כאדם גאה בהחלטתו. משפחת ברנד, בשעה קשה זו מבקש אני להביע בשמי ובשם מפקדי היחידה וחייליה את השתתפותנו באבלכם הכבד. חטיבת הנח"ל מרכינה ראש על מותו בטרם עת של עֹמר. מי ייתן ולא תדעו עוד צער."


מגירת החלל באתר האנדרטה

באתר האנדרטה להנצחת חללי הנח"ל קיים חדר הנצחה ובו מוקדשת לכל חלל מגירה.

לתוך מגירה זו יכול כל מבקר באנדרטה לרשום או להשאיר מזכרת לזיכרו. 

גלריית תמונות

מקום זה מיועד לתמונות שהמשפחה והחברים יעבירו לאתר העמותה

חברים ומשפחה מספרים

העלאת חומרים דיגיטלים מטעם המשפחה והחברים מתבצע דרך כתבו אלינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן