ההתיישבות, תחום בו יצא שימעו של הנח"ל, החלה במסגרת זו בתחילת 1949. אם עד אז יצאו הנחלאים למשקי-ספר, שיקמו ותיגברו ישובים קיימים, הרי עתה נפל דבר. המוסדות המיישבים פנו אל הנח"ל בתביעה לעלות לצאלים ההרוסה בדרום ולראש-הנקרה בצפון.
מרדכי תמיר (ליפסקי) מג"ד הנח"ל באותה תקופה מספר על העלייה לצאלים: "ליווינו את ההתיישבות בחששות גדולים. היו אלה צעירים וצעירות שבקושי מלאו להם 18 שני, והם יצאו לתקוע יתד באיזור מדברים מבודד. מעניין, תנאים אלה לא הניעו את הצעירים לשנות את דעתם. 'יש לנו מדינה', אמרו, 'אז בשביל מדינה מה צריך לשמור?' הם קיבלו את התשובה מיד. רימון-יד הוטל על-ידי ערבים לעבר שומר ושומרת במושב סמוך. אז כבר לא היה צורך להסביר לנחלאים בשביל מה צריך לשמור."
ובצפון - גרעין של נחלאים, שהתאחד עם קבוצה של ותיקי הפלמ"ח, הקים את ראש-הנקרה.
בסוף אותה שנה, 1949, עלו יוצאי נח"ל לגבעת תל-קשר, מקום ששימש משלט סורי, ממנו הופגזו הדגניות במלחמת-השחרור. הנקודה נקראה תל-קציר. קיבוצים נוספים, שהוקמו באותה שנה, היו האון על חוף הכנרת וצור-מעון בנגב, שם התיישב גרעין של נערים עולים.

 

20Aנחלאי משקיף על תל-קציר

 


סיפור העלייה לתל-קציר עשוי לשמש דוגמה לאווירת הימים ההם. כוחות צה"ל לא הצליחו לכבוש את גבעת תל-קשר והיא נכללה, בהתאם לתנאי שביתת-הנשק, בשטח המפורז שבידי ישראל. משוחררי המחזור הראשון בנח"ל התיישבו בעין-גב,
אולם נתנו עיניהם בגבעה זו.
ב-6 בנובמבר 1949 העזו הנחלאים ועלו לגבעה, כשהם נושאים על גבם ציוד התנחלות – דבר-תיל, מוטות, כלים. הם הקימו במקום צריפים אחדים – והעובדה נקבעה שטח. שם המקום שונה ברבות הימים לתל-קציר, ולאחר שנים אחדות הועתקה הנקודה מהגבעה למקום, בו היא נמצאת כעת.
"החלוציות" השתוללה במלוא-עוזה: לא לכל החברים נמצאה בתחילה עבודה בתחומי המשק, בין השאר בשל מחסור בקרקע, ועל כן הם יצאו לעבודה במשקים סמוכים. במרוצת הזמן הוקמו מטע בננות וגן ירק, הוכשרו כאלפיים דונם לפלחה – אולם שנת בצורת הורידה את כל עמל-השדה לטמיון. חשמל לא היה במקום במשך תקופה ארוכה, מים הובאו במכליות. ערב ראש-השנה פרצה שריפה בישוב הצעיר וחדר-האוכל, המטבח ומחסן-המצרכים עלו באש.
קיבוץ תל-קציר, ככל משק צעיר, סבל מקשיים חברתיים, מעזיבות רבות – ויצא בסופו של דבר ממשברים אלה כשידו על העליונה. אולם עד למלחמת ששת הימים היווה הביטחון את הבעייה החמורה ביותר של תל-קציר. לא יום אחד ולא שניים בילו חברי המשק במקלטים תחת הפגזות עזות של הסורים. מעניין, בתקופות הראשונות לקיום הקיבוץ נוצר אפילו יחסים ידידותיים עם תושבי כפר סורי שכן, שבאו לידי ביטוי בביקורים הדדיים, בשתיית קפה בצוותא – עד שנתגלעה מחלוקת עמוקה ביחד לקרקעות. הסורים טענו, כי חלק מאדמות תל-קציר שייך להם ולשם המחשה אף עלו עם מחרשותיהם על השטחים הללו. אנשי תל-קציר הפריעו להם בכך, היחסים התחדדו ולבסוף הסכים המשק להכיר בבעלותם של הערבים על חלקות אחדות הסמוכות לכפרם.
עד לתקופת מבצק "קדש" אירעו תקלות קלות יחסית בגזרת תל-קציר – יריות על טרקטורים והפרעות שונות בעבודה. אולם בשנים 1958-1959 קיבלה הפעילות העויינת ממדים חריפים יותר. הסורים התגרו באנשי תל-קציר כמעט מידי יום. מקורות הירי על הקיבוץ היו בעיקר ממוצבי תאופיק, שספגו מכה קשה מידי צה"ל בתגובה על ההתגרויות הבלתי-פוסקות. אבל, גם לאחר מכן לא שקט האיזור – עד למלחמת ששת הימים, ששחררה את תל-קציר, כמו את שאר יישובי הסביבה מן האש הסורית.

 

20C
מבט תל קציר


אבל, נחזור לימים הרחוקים יותר. הניסיון הקצר של הנח"ל כמסגרת-משנה בגדנ"ע הוכיח, כי יש להפריד בין השניים. ואכן, ב-8 בספטמבר 1949 קיבלה הכנסת את חוק שירות הביטחון, בו הודגשה חשיבות ההתישבות החלוצית כמערך ההגנה. נאמר בחוקף כי מחצית השירות הצבאי תוקדש להכשרה חקלאית תוך שמירת שלמות הגרעינים.
ובלשון החוק:
"שנים עשר החודשים הראשונים לשירותו הסדיר של יוצאצבא יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית, כפי שייקבע בתקנות, אלא שלגבי יוצא צבא, שנשלח לשירות בחיל האוויר או בחיל הים, רשאי שר הביטחון להורות, שתקופת שירותו, המיודעת להכשרה חקלאית תוקדש, כולה או מקצתה, לשירותו באותו חיל...
"ענפי המשק, שההכשרה בהן היא בגדר הכשרה חקלאית, והסדרים והמשטר של הכשרה חקלאית ייקבעו בתקנות...
"שר הביטחון יתקין תקנות, שתכליתן לשמור, תוך כדי ביצוע סעיף זה, על שלמותם של גרעינים התיישבותיים."
סעיפי החוק הללו הם שהניחו את היסוד החוקי להקמת הנח"ל. יתר-על-כן, כמעט כל צה"ל אמור היה להיות מעין נח"ל. אך כעבור חודשים אחדים בלבד הוברר, שיש לשחרר מחובת הכשרה חקלאית סוגים נוספים של מתגייסים ועל כן קיבלה הכנסת הצעת תיקון לחוק המקורי.

 

20B
ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון סוקר מסדר


אולם, עוד קודם לכן, ב-24 בנובמבר, פרסם הפיקוד העליון של צה"ל הוראה על הקמת חיל הנח"ל. מפקד הנח"ל דאז, אל"מ יצחק פונדק, פרסם פקודת-יום, בה נאמר, בין השאר:
"... הנח"ל שולב כחיל שווה זכויות לכל יתר החילות בצה"ל. ביום זה, בו פורסמה הוראת הפיקוד העליון, חרג הנח"ל ממסגרתו המצומצמת, הבלתי מוכרת, ממסגרת דלת-חיילים – למרחב, לקראת אלפי מתגייסים חדשים ולקראת אימונים סדירים, משמעת צבאית, לקראת עבודה חקלאית והתקשרות למשק, להגנת גבולות הארץ, תוך הקמת שרשרת רצופה של ישובי-ספר מוגנים על-ידי מיטב הנוער העברי.
"... כיום דלים אנו, בלי מספר מספיק של מפקדים וסמלים, בלי מסגרת, בלי מחנות-אימונים, דלים ברכב ובציוד. אך באחת אנו עשירים – בליבנו מפעמת ההכרה, כי למפעל גדול נקראנו. כי אנו יוצרים יש מאין. כי אט אט יקום החיל. קצין לקצין יקלטו, קורס-לקורס. וכבר נראים באופק מפקדי כיתות צועדים בטוחות, ואחריהם אלפי חיילי הנח"ל כשידם האחת עושה במלאכה והשנייה מחזיקה קת שלח.
"מי יהיו לנו מורי הדרך, מנסיון מי נלמד?
"מהחלוצים... "מה'הגנה'... מהפלמ"ח... מצבהגנה לישראל... כך תיווצר המיסגרת וכך תקום המסורת.
"חיילים וקצינים: בידכם ניתנה העבודה לעשותה. לא בפקודות בלבד נעשנה... בידכם להוסיף לבניין המקום, על מנת שיגדל ויתפתח, על מנת שתקום מסורת החייל-החקלאי..."