מגל וחרב

המסוק הכבד טס בגובה נמוך מעל מפרץ-סואץ, כשהוא נושא תחת גחונו מטען כבד ויקר: קרון מכ"ם רוסי. שעה קלה קודם לכן "נעקר" הקרון מעמדתו המצרית בראס ע'ריב, כעשרה ק"מ מערבית למפרץ-סואץ מול אבו-רודס. לפתע חש הטייס בטילטול מסוכן. הקרון החל להתנדנד בריתמותיו. האם עתה, לאחר המבצע הנועז, שהצית כעבור ימים אחדים את דימיונו של העולם, האם עתה ייאלץ לשמוט אותו לתוך מימי המפרץ – והוא ישקע במים על כל צפונותיו?

 הטייס החליט לקחת סיכון. הוא המשיך. טלטלת הקרון פסקה. המסוק, סיקורסקי ("יסעור") CH 53 , הגיע לשטח סיני, שהיה אז בידי ישראל, והנחית את הקרון לא-הרחק מחבורת פיקוד מכובדת, אשר עמדה משתאה, כמעט לא-מאמינה למראה עיניה. במקום כבר היה הקרון הראשון. עתה, לאחר ששני קרונות המכ"ם היו בשטח, הגיע מסוק נוסף, נושא בתוכו את חיילי הנח"ל המוצנח, וארבעה שבויים מצריים.

שעות אחדות לפני כן, בבסיס הנח"ל המוצנח, אמר הרמטכ"ל דאז, רב אלוף חיים בר-לב, לחיילים שעמדו לבצע את הפשיטה הנועזת הזאת  "זיכרו, אתם נכנסים ללוע הארי... כל צה"ל עומד מאחוריכם." עתה, בסיומה של הפשיטה אמר בר-לב: "הביצוע היה מעולה, פעלתם בצורה מושלמת." אחר הוסיף בחיוך: "על פעולות כאלה כותבים ספרים ועושים סרטים..."בליל שבת, 26 בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת-ההתשה, נרשם דף מיבצעי מזהיר ביומנו של הנח"ל.

אחד המסוקים בדרכו חזרה מהפעולה

17 שנים קודם לכן.
חייל הנח"ל עמדו רכונים בשדרות שלחין במסמיה ובבית-דגון, כשהם קוטפים תפוחי אדמה, עגבנית, גזר ושאר ירקות. גדוד הירקות היה כורח-השעה, שכן בארץ שרר אז, בימי הצנע, מחסור בירקות. גידולי הנח"ל נועדו לסייע בייצור התצרוכת לצבא, הצועד, כידוע, על קיבתו. גדוד הנח"ל גוייס אז, בין השאר, למבצע, שנמשך כמאה ימים. במהלכו אספו הנחלאים כאלף טון ירקות. על פי חישובים, שערכו אז בנח"ל, אילו חילקו את הכמות בין כל תושבי הארץ, היתה מתאפשרת חלוקה של כשלושת-רבעי ק"ג לנפש.

העבודה בחוות השלחין התנהלה בקצב מהיר, בשתי משמרות. באחד הימים, בעיצומם של תמרונים צבאיים רבי-היקף, התפנה הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יגאל ידין לבקר בגדוד השלחין. בדבריו אמר, בין השאר: "אנחנו נמצאים כיום באמצע התמרונים ואנו שומעים על ה'כחולים' וה'ירוקים'. ה'ירוקים' מנצחים פה וה'ירוקים' מנצחים שם. אבל, הירוקים המנצחים האמיתיים אלה אתם. אתם הירוקים האמתיים בצה"ל – העוסקים בירקות. הברכה מגיעה לכם, החיילים העוסקים במלאכה, שביגיע כפיים הנכם אוכלים לחם. שידכם האחת מחזיקה בשלח והשנייה בשלחין. יחי גדוד השלחין!"

נחלאית בעין גדי מציגה לראווה ובגאווה ארגז עגבניות

מאז דבק בנח"ל הכינוי, שלא סר ממנו שנים ארוכות: "נח"ל עגבניות". אבל, ממשיכיו של "נח"ל עגבניות" אז הם שביצעו, לאחר שנים, פעולות קרביות נועזות, שנלמדו בבתי-אולפנא צבאיים ברחבי העולם. העגבניה הולידה את מבצע המכ"ם; תפוח האדמה קשור לפעולת ביירות; בגזר שלח שורשיו למיתלה; הטרקטור הוסב לטנק; יריעות-הפלסטיק בשדות הפכו חופת-מצנחים. הם, שהלכו בשדות, ידעו להסתער על מתחמים מבוצרים.

המגל והחרב.

זהו הנח"ל.

הנח"ל זורם

הנח"ל החל זורם תחילה בקילוח דקיק, היה זה בעת ההפוגה. יוני 1948. תמונת המצב הצבאית דאז: הנגב במצור, הגליל המערבי בידי האוייב. במצב עניינים זה החליטה הממשלה הזמנית לגייס נערים בני 17, ילידי 1931, לאימון צבאי מרוכז, שיימשך חודשיים-שלושה, ולהכינם כעתודה אשר תישלח לשדות הקרב רק שיכלו כל הקיצין.

ההיענות היתה מדהימה. אלפי נערים עזבו את ספסלי הלימודים בבתי ספרים, צעירים, שעבדו בבתי מלאכה ובמפעלים ואשר המתינו לעת גיוסם, ניצלו הזדמנות פז זו ונענו לקריאה. הם זרמו למחנה 80, ליד פרדס חנה, שם אומנו במסגרת הגדנ"ע.

אולם, הנהירה הגדולה הזו הדליקה נורות אזהרה בקרב תנועות הנוער החלוציות, אשר ראו כיצד, לנגד עיניהן ממש, עומד מפעלם בסכנת חיסול. חששם הגדול היה, שהמסגרת הכללית הזו, נטולת האידאות החלוציות, אותן טיפחו במשך השנים, עלולה לדלדל את מקורותיהן האנושיים – וכתוצאה מכך להעמיד בסכנה את המפעל החלוצי ההתיישבותי כולו. שכן, בין אלפי הצעירים, שנהרו לגיוס, היו גם מאות חברים של גרעיני תנועות הנוער.

ראשי תנועות הנוער נזעקו לישיבות מראתוניות, בהן דנו ודשו בנושא. היה ברור להם, שאם לא תינקט פעולה – ומיד – יהיה "גיוס הילדים" בבחינת בכייה לדורות. הם התייעצו בינם לבין עצמם, שיתפו בהתלבטויותיהם את אנשי משרד הבטיחון, את מפקדי הגדנ"ע – והחליטו לפנות ישירות אל ראש הממשלה ושר הבטיחון, דוד בן גוריון. במועצת תנועת הצופים נולד על ידי העומדים בראשה – אהרון ידלין, בן ציון בארי ושמואל אביעד – הנוסח הראשון של המכתב ההיסטורי, אותו התכוננו להעביר לאישורן של כל התנועות, במגמה להיאבק יחדיו על עתידם של חברי הגרעינים.

תגובת התנועות לא היתה אחידה. נציג בני עקיבא, אריה קרול, ונציג המכבי הצעיר, חיים בן עזרא, הסכימו מיד לנוסח. כמותם הסכימו גם אברהם דוד, מרכזה של תנועת עקיבא, תנועה מסורתית קטנה שהתפרקה מאוחר יותר, ותנועות נוספות. שלוש תנועות התנגדו, ורק לאחר שורת פגישות הסכימו נציגיהן לפשרה. אז הורץ המכתב לבן גוריון. עך המכתב חתמו ראשי תנועות הנוער – עקיבא, בני עקיבא, המכבי הצעיר, הצופים, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, השומר הצעיר והמחנות העולים.

וכך נאמר באותו מכתב הנושא את התאריך 20 באוגוסט 1948:

"בקשר לדיון, המתנהל בצבא (בנוסח הראשון נכתב: 'בקשר עם השמועות השונות') על עתידם של חברי הגרעינים, ולאחר התזכירים שנשלחו על ידינו, התקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות, שסיכמה מחדש את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, אם יוחלט על כך.

"ובאשר לעתידם הקרוב, הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי התיישבות, יחד עם הבנות, ובמקרה של המשך אימונים – לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.

"אנו עוקבים בחרדה (בנוסח הראשון: 'אני דורשים מכם לגשת מיד לדיון ולטיפול נמרץ בדבר') אחר התפתחות הדיונים וחוששים להתפרקות הגרעינים – ומבקשים מכם לדון ולהתערב באופן דחוף ולהזמיננו לדיון זה."

שמואל אביעד ובן ציון באר, נסעו, כשהמכתב בידם, אל בן גוריון. ראש הממשלה ושר הבטחון הוציא מחברת, רשם את שמותיהם ופרטיהם של השניים, ורק לאחר מכן קרא בו. זמן קצר לאחר מכן כינס בן גוריון התייעצות בנושא, בהשתתפות הרמטכ"ל דאז רב אלוף יעקב דורי, נציגי אגף הנוער במשרד הבטחון ומפקדת הגדנ"ע, כדי לדון בנושא. הבעייה, שעמדה בפני המתדיניים, היתה יסודית: האם יש ליצור אפליה בין המתגייסים, שחלקם יישלח ליחידות סדירות, בעוד אחרים ייהנו, לכאורה, מתנאי שירות קלים יותר?

עד שנתקבלה התשובה, נערכו בירורים והתייעצויות בקשר למסגרת המוצעת, בהם נטלו חלק דוד בן גוריון עצמו, שאול אביגור, יעקב דורי, אליק שומרוני, אלחנן ישי ואחרים.

לימים סיפר אלחנן ישי, מראשי אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון: "זו היתה ועדה, שעליה הוטל להניח את היסודות והתקנות למסגרת החדשה אשר עמדה להיווצר. באחת הישיבות, לאחר שישבנו עם מפקד הפלמ"ח, הגיע הזמן למצוא לה שם. זרקנו על השולחן כל מיני שמות, שנפלו באותה מהירות. אחר כך הסכמנו בינינו על המילים: נוער ולוחם. אולם, היינו צריכים גם מילה, שתבטא את הצד החקלאי של המסגרת המיוחדת. מישהו הציע: 'נוער לוחם ומגשים'. בן גוריון התנגד באמרו: 'מגשים? נראה אחר כך אם הוא יגשים'. אז צץ לפתע השם 'נוער חלוצי לוחם', שקיצורו, הוא, כידוע, נח"ל.

שישה ימים לאחר שקיבל בן גוריון את פנייתם של ראשי תנועות הנוער, הוא השיב במכתב, המהווה אבן יסוד לנח"ל. וכך כתב במכתב, הנושא את התאריך 16 באוגוסט 1948:

"...מגמתכם לשמור על גרעיני ההתיישבות לצרכי התיישבות קרובה – היא ביסודה נכונה, ומשרד הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנידון. מובן מאליו, שכל עוד לא נסתיימה המלחמה צרכי המלחמה והניצחון קודמים לכל, אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר את גרעיני ההתיישבות, ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם המאוחדת להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהיה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי.

"יהיה צורך אחרי מתן חופש של שבוע לגרעיני ההתיישבות להמשיך באימוניהם במסגרת של נוער חלוצי לוחם, ויאחזו כל האמצעים לשמירת שלמות הגרעינים, עד כמה שאפשר בתנאי מלחמה".

ה"ילדים" במסדר צבאי

ילדים במדים

מכתבו של ב.ג. ירה, בעצם, את אבן-הפינה לנח"ל. כחודש ימים לאחר מכן, ב-12 בספטמבר 1948, פרסם הרמטכ"ל פקודה מיוחדת, בה נכלל פרק על הקמת הנ"ל במסגרת הגדנ"ע. בפקודה נאמר, בין השאר:

"א. על-מנת לשמור על האלמנט החלוצי של ההתיישבות, תאורגן לו מסגרת מיוחדת בתוך הגדנ"ע. מסגרת זו תכלול את כל גרעיני ההתיישבות המאורגנים בתנועות-הנוער ובעליית-הנוער, אשר חל עליהם צו גיוס מס. 31, או כל צו-גיוס אחר ותיקרא: נוער חלוצי לוחם (נח"ל). גרעינים אלה כוללים בנות.
ב. על הנח"ל חלים הפקודות והסדרים, שחלים על הגנד"ע, פרט לאלה הנוגעים לצרכיהם הארגוניים, החינוכיים והחברתיים כהכשרה להתיישבות. לצרכים אלה יקבע משרד-הביטחון באגף הנוער מדור מיוחד ובראשו מנהל, המתמנה על-ידי שר הביטחון.

ג. מנהל המדור יוציא הוראות בעניינים, הנוגעים לשמירת שלימות הגרעינים והווי חייהם כחברה המתעדת להתיישבות. ההוראות הללו תבוצעה על ידי המחלקות המתאימות של המדור ומפקד הנח"ל במטה הגדנ"ע. מפקדי יחידות נח"ל יקפידו על מילוי ההוראות, שניתנו על-ידי ראש מדור נח"ל בתנאי שזה לא יחבל באימוניהם ובתפקידיהם.

ד. קביעת מקום לאימון יחידות נח"ל, העברתן ממקום למקום להמשך אימונים או למילוי תפקידים מסויימים ביחידות צבא שונות וכן מנויים לתפקידי פיקוד, ייעשו אך ורק על-ידי הרמטכ"ל, תוך תיאום עם מנהל מדור הנח"ל באגף הנוער של משרד-הביטחון..."

איסר בן צבי, בזמנו ראש אגף הנוער והנח"ל, סיפור לימים: "הייתי במקרה בתוך תהליך זה של יצירת הנח"ל לאחר פירוק הפלמ"ח והמעבר מהמפקדה הארצית של ה'הגנה' לדפוסים של הצבא. תהליך שנמשך כשנה. החלו להופיע נציגי תנועות-הנוער ושאלו מה יהיה בגורלם. תקופה די ממושכת הם נדברו ביניכם ולמעשה, היו הראשונים שיחד עם קבוצת אנשים, שפעלו במפקדה הארצית של ה'הגנה', החלו להעלות קווים ראשונים של הנח"ל. אני זוכר את השיחה הראשונה, שקיימתי עם כמה מאנשי המטכ"ל, בה העלינו את השרטוט הראשון של מסגרת בתוך הצבא. שיחות אלה נמשכו זמן רב עד שהגענו לטיוטה הראשונה, שהובאה לפני דוד בן-גוריון."

כאמור, הצעדים הראשונים נעשו במסגרת הגדנ"ע. הגדנח"ל הזה היה מין יצור מוזר, הימים היו ימי ראשית המדינה. הצבא עוד לא היה צבא במלוא מובנו של המושג. המדים לא היו מדים, אלא ערב-רב של בגדים; ומעל לכל – הפעילויות הראשונות נערכו תחת עיניהן הפקוחות של... אמהות, אשר באו להשגיח-מקרוב שה"ילדים", לא יתאמנו בלילות בלי אפודות. בעיית המפקדים היתה איך לסגור את השערים של המחנה בפני ההורים, שבאו לבחון כיצד מתגלגלים העניינים.

המתגייסים הצעירים התאמנו במחנה 80, ליד פרדס-חנה, מחנה האימונים המרכזי של הגדנ"ע, וברבות הימים – של הנח"ל. הבסיס היה מחנה מוזנח, ששימש קודם לכן גדוד מובילי פרדות בריטי. האימונים נערכו חרף קשיים עצומים באספקת מזון וציוד. על מפקדים, למשל, נאסר ללכת במכנסיים ארוכים כל עוד היו במחנה טירונים, שלא זכו לקבל מכנסיים כאלה. המפקדים גם הוסיפו ללון באוהלים, ולא בצריפים שהועמדו לראשותם, כדי לא להינות מזכויות-יתר, להן לא זכו חניכיהם הצעירים, אשר לא סיימו את לימודיהם התיכוניים מכורח צו-השעה.

חניכי "מחזור הילדים", בשיעור צבאי של קיפול שמיכה

הראשוניות הטביעה את חותמה בכל הפעולות של הגדוד הראשון. כך, בגיוס מפקדים זוטרים, תוך כדי "מסע חיפושים" בהול באפיקים, בבית-אלפא, ביעור ובנהלל; כך בהקמת קרן הנח"ל, שמתפקידה היה לדאוג לאספקת הציוד האזרחי, כגון בגדי-עבודה ונעלי-עבודה לחברי הגרעינים; כך במבוכה ששררה באגפי המטכ"ל השונים באשר למעמדם של הנחלאים-הגדנעים, שהם, בעצם, חיילים, אך קשורים לאגף חצי-צבאי חצי אזרחי כגדנ"ע.

בתום פרק האימונים יצאה היחידה הראשונה של הנח"ל להכשרה בקיבוץ רמת-דוד. כאן היה הכרח ליצוק דפוסי-חיים ראשוניים ותוך כדי כך התעורר בעיות-יסוד כמו, למשל, האם יש ללכת במשק במדים, שהרי מודבר בסופו-של-דבר בחיילים? מיהו האחראי למשמעת – המפקד, או, אולי האסיפה הכללית של הגרעין? מה, בעצם, קודם למה – אימונים או עבודה? אולם, לאט-לאט הצטיירה התמונה, שקיבלה ברבות הימים את דיוקנה הסופי של מציאות-חיים נחלאית-צבאית במשק האזרחי.

 ובמישור הצבאי – חיילי המחזור הראשון - (חברי חמישה גרעינים- הנוער העובד, התנועה המאוחדת, בני-עקיבא, הצופים ומכבי-צעיר) הועסקו בהכשרת שדה התעופה הצבאי ברמת-דוד, בשמירה על מתקניו ומטוסיו ובהעמסת פצצות, שהופלו בחזיתות הנגב והגליל בעת מבצעי "עשר המכות" (להסרת המצור מעל הנגב) ו"חירם" (לשיחרור הגליל).

המחזור הראשון סיים את אימוניו בספטמבר 1948, חודש לאחר מכן נקלט המחזור השני. הפעם היו אלה חניכי 12 חברות-נוער של עליית-הנוער. גם הפעם היו מפקדי המחנה נבוכים ואובדי עצות כיצד "לאכול" את הגיוס הזה. על כן הופיע כל גרעין של עליית-הנוער יחד עם המטפלת הצמודה שלו...